ב-7 באוקטובר הדס זנזורי (48) התעוררה בביתה במושב פר-גן למשמע ירי מאסיבי של טילים. היא גרושה ואם לשני בנים (25 ו־14), יועצת מס עצמאית ורכזת סניף "כנפיים של קרמבו" בנתיבות. "רצנו לממ"ד והדלקנו טלוויזיה כדי לראות מה קורה. החשמל נפל ובקושי הייתה קליטה סלולרית. ישבנו בחושך וניסינו להבין מה שמתרחש".
"בסביבות שבע וחצי בבוקר נכנסו ליישוב 20 מחבלים, רכובים על אופנועים והשתלטו על גגות של שלושה בתים, שבתוכם היו אנשים. בכיתת הכוננות שלנו ביישוב היו באותו בוקר רק שלושה אנשים, ובקבוצת הווטסאפ היישובית נמסרו הודעות קשות: 'הם באים אלינו', 'הם רוצים להרוג אותנו', 'הם ירו אר־פי־ג'י לבית', 'הכול נשרף'.
"זעקנו לעזרה בקבוצות של כיתות הכוננות במועצה האזורית שלנו, אשכול, והצילו אותנו הגיבורים מהיישוב שלומית, שנחלצו לעזרתנו, ואליהם הצטרף שוטר יס"מ מהיישוב יבול. יחד עם אנשי כיתת הכוננות שלנו הם איגפו את המחבלים, ואלה, ברגע שראו שהם לא מצליחים להתקדם, פשוט ויתרו והלכו. זה היה נס משמיים.
"כוחות צה"ל הגיעו למושב רק אחרי שהמחבלים עזבו. לצערנו הרב, חמישה חברים שהתגייסו לסייע לנו, ארבעה משלומית ואחד מיבול, נהרגו בקרב עם המחבלים".
ריקי אביבי: "היה כאוס גדול. חיכינו למוות שיגיע. זה לא מובן מאליו שחברי כיתת הכוננות של שלומית עזבו את היישוב שלהם ובאו אלינו"
מתי עזבתם את המושב?
"למחרת, בשעה 15:00. הייתי צריכה לארוז תוך 15 דקות, ופשוט משכתי את מה שמצאתי בארון ושמתי במזוודה. הילד לקח את הפלייסטיישן. ברגע האחרון הדלקתי את המחשב, הכנסתי דיסק און קי והורדתי רשימה של אנשי המושב, מה שבדיעבד היה חכם ועזר לנו לסדר אחר כך חדרים לכולם.
"לפני הנסיעה ראיתי פרצופים לבנים מרוב פחד. הרבה בכו, גם מבוגרים וגם ילדים. יצאנו בשיירה לכיוון אילת, ומאז אנחנו שוהים במלון 'לאונרדו קלאב'. אילת פתחה את זרועותיה בצורה בלתי רגילה כדי לעזור לנו. כל עובדי המלון, מהמנכ"ל ועד אחרון העובדים, דואגים לנו, לצד עובדי העירייה ותושבי העיר. בתור חברה בצח"י ("צוות חירום יישובי", י.ג.), הייתי צריכה לדאוג לכולם. הגיעו אלינו משפחות שהיו אצלם בבית מחבלים, והיה צריך לטפל בהם רגשית".
איך מתנהלת שגרת החיים במלון?
"אני בחדר עם הבן והכלב. המלון אולי יצטרך שיפוץ אחר כך. חסרים לי הפרטיות, הדברים הקטנים - לשתות קפה בסלון, לצאת לחצר".
מה יהיה הלאה?
"יהיה קשוח כשנחזור הביתה. פתאום 'נראה' את האנשים החסרים. אנשים שאני רגילה לראות בסופר, בהצגות, לקוחות שלי. אנחנו יודעים שהם אינם אבל לא רואים את זה. אני מפחדת מהרגע הזה".
"חיכינו למוות שיגיע"
"אנחנו רגילים לקום מוקדם בבוקר לשתות קפה במרפסת, רגע לפני שיצאנו החוצה, שמעתי ירי, אבל כזה שמעולם לא שמעתי", כך משחזרת ריקי אביבי, בת 46 ממושב פרי־גן נשואה ואם לשלושה (19, 15 ו־9), רכזת ילדים ונוער במושב.
"רצנו לממ"ד והמתנו לראות מהחר כך שמעתי ירי מסוג אחר, וזכרתי מהתקופה שעבדתי במעבר רפיח שאם שומעים רעשים שונים, זה כבר אירוע משולב. צלצלתי לאנשים שאני מכירה בקיבוצים באזור ושאלתי מה קורה, והבנתי מהם שנכנסו מחבלים לכל הקיבוצים. פתאום בעלי אמר, 'ראיתי מאחד החלונות מחבלים שפורצים את השער ונכנסים למושב'. הסתכלתי עליו במבט המום. אחר כך נודע לנו ששכן שלנו, עזרי נתן, שהבית שלו מוקף בעצים, הצליח לירות על המחבלים בלי שהם הבינו מי יורה עליהם, ובלם אותם.
"במשך ארבע שעות התכתבתי עם שכנתי צליל פיטוסי, שמחבלים היו אצלה על הגג. היה רגע שהיא נעלמה לי מהקו והייתי בטוחה שזהו, הרגו אותם. התחלתי לבכות, ואז היא חזרה לכתוב לי. היה כאוס גדול. חיכינו למוות שיגיע. זה לא מובן מאליו שחברי כיתת הכוננות של שלומית עזבו את היישוב שלהם ובאו אלינו.
הדס זנזורי: "כוחות צה"ל הגיעו למושב רק אחרי שהמחבלים עזבו. לצערנו הרב, חמישה חברים שהתגייסו לסייע לנו, ארבעה משלומית ואחד מיבול, נהרגו בקרב עם המחבלים"
"הצלחנו לעכל מה היה וקרה רק יום־יומיים אחרי שהגענו למלון. האווירה הייתה כמו באוהל אבלים. הלכנו יחד לבית הכנסת ואמרנו ברכת הגומל. הגענו מפוחדים ועצובים, איבדנו חברים, איבדנו עולם. פגשתי אנשים במצוקה מטורפת, בפחדים. כל רעש הקפיץ אותנו. בהתחלה אפילו לא יצאנו מהמלון. חששנו שיקרה משהו באילת, שאולי זה לא נגמר. בשלב מסוים הגיע פסיכולוג, שישב עם כל אחד ואחת מאיתנו וטיפל בכולנו. טיפול שורש. בחודש השני כבר הייתה הקלה.
"אילת קיבלה אותנו בזרועות פתוחות, בכל מובן. מגיעה להם הכרת תודה מטורפת. זה לא מובן מאליו להכיל כל כך הרבה סבל ותסכול.
"בינתיים, בפרי־גן, נתתי לחיילים את הבית שלי. עשה לי טוב לדעת שהם בטוחים, מתקלחים וישנים אצלי בבית. שמחתי שיכולתי לתרום. כשביקרתי בבית, לא מזמן, מצאתי על המקרר מכתב תודה מהחיילים: 'תודה שסמכת עלינו'. זה היה רגע של נחת".
את מתפקדת כרכזת ילדים ונוער של המושב גם במלון?
"בטח. הקמנו מערכת לימודית ואנחנו מארגנים להם פעילויות. שבועיים וחצי אחרי תחילת המלחמה כבר לקחתי את כל הנוער להפלגה ביאכטה, כדי שלא יישאבו למקום לא טוב. קפצנו למים הקרים, נשמנו, חזרה השפיות, חזר החיוך. אלה היו השעתיים הכי טובות שהיו לנו. הבנתי שהכי טוב לילדים ולנוער להיות בים, אז ארגנתי להם עיסוק בספורט ימי, הכול בעזרת תרומות מאילתים מקסימים".
איך זה לגור זמן רב כל כך במלון?
"אני מרגישה פה 100% בבית. כל מה שאנחנו מבקשים מהמנכ"ל, מסדרים לנו. אפילו הרשו לנו לבשל דג של שבת במטבח המלון. מצד שני, קשה לנהל שגרה של חיים בבית מלון, עם כל מה שיש מסביב".
