סיפורן של איריס ריסין (57) ממושב דור, נשואה ואם לארבעה (נטלי היא השנייה מביניהם), ונטלי ריסין (25) מירושלים, סטודנטית לתקשורת חזותית בבצלאל, שתיהן דיילות באל על
איריס מספרת: "נטלי, הבת שלי, התקבלה בעבר לקורס דיילות באל על, אבל הוא התבטל בגלל הקורונה. כשחזרו לעבודה היא הצטרפה לקורס החדש. ביום הראשון ללימודים קיבלתי ממנה שיחת טלפון מפתיעה: 'אמא, אולי גם את רוצה להיות דיילת באל על?'. באותו זמן הייתי על פרשת דרכים. שני ילדיי הצעירים התגייסו, הקן התרוקן וחיפשתי שינוי בחיי - תעסוקה שתמלא אותי. כשנטלי הציעה לי להצטרף לקורס, אמרתי לה, 'אבל מי ירצה לקחת מישהי בגילי?'. היא ענתה שבקורס שלה יש אנשים בשכבת הגיל שלי ושאין לי מה להפסיד. הרעיון בהחלט קסם לי, בעבר הרחוק היה לי אמנם 'רומן' עם אל על, אך מעולם לא חשבתי על כיוון כזה דווקא.
אני ילידת קנדה וחייתי בה עד גיל 25, אז עליתי ארצה בעקבות האהבה. ב־1985, כשהייתי בת 18, פתחה אל על את הסניף בטורונטו, עיר מגוריי, ועבדתי שם בביטחון שש שנים. במהלכן הכרתי את ירון ריסין, ישראלי שהגיע לתחנה כאיש ביטחון - הוא היה אז סטודנט לרפואה בטכניון וכיום הוא דוקטור לכירורגיה פלסטית.
עד לעלייה לארץ הספקתי לעשות תואר ראשון בביולוגיה ופסיכולוגיה ותואר שני במינהל עסקים. אחרי שעליתי גרנו בחיפה, לאחר שנה נישאנו, ועבדתי כמנהלת פרויקטים בחברת מוצרי צריכה. בגיל 30 התחלנו להקים משפחה: ילדתי ארבעה ילדים - שלוש בנות ובן - בשבע שנים. במקביל עבדתי ככתבת טכנית בנושאים של אמצעי לחימה והייטק באנגלית, בשביל חברות ישראליות שייצאו לחו"ל. כשבתנו הצעירה נולדה עברתי לנהל את המרפאות של בעלי. ב־1997 עברנו למושב דור, וב־2015 פתחתי שם צימר שפעל עד שהצטרפתי לאל על, לפני שנה וחצי.
לצד ההתלהבות מהתפקיד הצפוי היו לי חששות לא מעטים והיה לי חשוב מאוד לקבל את האישור של בני משפחתי. עבודה כזו, שכוללת היעדרויות תכופות מהבית בשעות לא שגרתיות, יכולה לשנות את הדינמיקה המשפחתית ומשפיעה על כולם. אבל לשמחתי, בעלי התלהב מהרעיון ואמר שתפקיד הדיילת תפור עליי. נטלי והוא היו המעודדים הראשיים, וכל המשפחה תמכה. כיוון שכך, הגשתי בקשה מסודרת, עברתי מיונים וריאיון, ובאפריל 2022 התחלתי קורס דיילות שנמשך כמעט חודשיים. במהלך הקורס קמתי כל בוקר בחמש, נסעתי ברכבת לנתב"ג וחזרתי הביתה בשבע בערב. לא היה פשוט, אבל בהחלט מלהיב.
מאחר שנטלי התחילה את הקורס שלה חודש לפניי, היא יכלה לייעץ ולתת לי טיפים ולפעמים גם בחנה אותי - לדוגמה, כשהיינו צריכים ללמוד נוהלי בטיחות או קודים של יעדים ושדות תעופה. במהלך הקורס, בנוסף לחומר העיוני, עלינו על טיסות כדי ללמוד תוך כדי צפייה בעבודת הדיילים. את הטיסה הראשונה עם נטלי כבר עשיתי כשהיא הייתה דיילת מוסמכת ואני עדיין בגדר 'דיילת מתבוננת'. טסנו לפריז והתרגשתי מאוד. חשתי זכות גדולה כפולה: גם להתנסות בעבודה כזו וגם להיות עם הבת שלי!".
איריס: "במהלך הקורס קמתי כל בוקר בחמש, נסעתי מהבית שלנו, במושב דור, לנתב"ג ברכבת וחזרתי הביתה בשבע בערב. לא היה פשוט, אבל בהחלט מלהיב"
נטלי מספרת: "בניגוד לאמא, אני ידעתי מאז ומתמיד שארצה להיות דיילת. מגיל צעיר יש לי רשימת משאלות, וזו הייתה אחת מהן. מאחר שאני מאמינה בהגשמת חלומות, ברגע שהתאפשר לי – אחרי השחרור מהצבא – נרשמתי, התמיינתי והתקבלתי. אבל, אז כאמור הגיעה הקורונה.
כשפתחו שוב את המיונים, נרשמתי והתקבלתי לקורס. כבר ביום ההיכרות הראשון אמרו לנו שפתחו גיוס מחדש, ובאותו רגע היה לי ברור שאני מציעה לאמא, כי זה פשוט מתאים לה כמו כפפה ליד. ידעתי שיהיה לה מדהים. לשמחתי, לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותה. כשהיא שאלה אותי למה זה מחייב אותה, אמרתי לה, 'פשוט תהיי את עצמך', כי היא מלאת שמחה, אנושיות, נתינה וכל כך תקשורתית! חודש אחר כך כבר התייצבה עם מדים לתחילת הקורס.
עוד סיפורים אישיים בערוץ "לאשה"
להיות יחד בתדרוך, כששתינו במדים, זה רגע מכונן. מאז כבר טסנו לא מעט כדיילות קולגות וזה תמיד מרגש - גם בטיסות קצרות, שבהן אנחנו לא יורדות אלא מכינות את המטוס לטיסה חזרה, ובעיקר בטיסות ארוכות, כמו לניו־יורק, תאילנד ודרום־אפריקה, שבהן מתאפשר לנו לטייל, לבלות ולחוות ביחד. באחת הטיסות גם המשפחה הצטרפה ועשינו גיבוש משפחתי בספארי בדרום־אפריקה.
נטלי: "שואלים אותי אם העובדה שאנחנו טסות ביחד לא מפריעה לי לבלות בחו"ל עם דיילות ודיילים בני גילי. התשובה היא לא"
אנשים שואלים אותי אם העובדה שאנחנו טסות ביחד לא מפריעה לי לבלות בחו"ל עם דיילות ודיילים בני גילי. התשובה היא לא מוחלט. אמא היא הבסטי שלי מאז ומתמיד. אני מתה עליה! היא צעירה ברוחה, זורמת, קלילה ונעימה לכולם. בשבילי זה ממש כיף כשאנחנו מצליחות לטוס ביחד.
אגב, אחרי הקורס הבסיסי עשינו שתינו קורס ביזנס, מה שאומר ששתינו עובדות במחלקת העסקים. לאחרונה הוצבנו יחד במחלקת פרימיום, בטיסה של תשע שעות מתאילנד לארץ. מאחר שיש לי ותק של חודש על פניה, אני זו שניהלתי את הסיטואציה ונוצר בינינו היפוך תפקידים. אבל עבדנו בהרמוניה ולא היה שום חיכוך. אמא שמה את כל האגו בצד – והאמת היא שביחסים בינינו אין בכלל אגו".
איריס מסכמת: "לפני כל טיסה אני עולה בהתרגשות, כי תמיד יש הפתעות, כמו למשל מחווה של הנוסעים שאירעה בטיסה ביום הזיכרון לחללי צה"ל: לאחר שמנהל השירות בטיסה אמר כמה מילים, החלטנו, הדיילות והדיילים, לעמוד בצפירה, ואז כל המטוס – כ־300 איש, ישראלים ולא ישראלים – נעמדו כאיש אחד לשתי דקות. עד עכשיו יש לי צמרמורת כשאני נזכרת בזה, וזו רק דוגמה אחת. העבודה הזו מספקת לנו בכל פעם מחדש חוויות בלתי צפויות, וזה מרענן מאוד. שואלים אותי עד מתי אמשיך להיות דיילת, והתשובה שלי היא: 'כל עוד אל על ירצו אותי'".
שורה תחתונה: "הדיילוּת מוכיחה לי שגיל הוא רק משהו בראש שלנו", אומרת איריס. "מבחינת ההרגשה חזרתי לגיל 30, אבל עם יתרון: תובנות וניסיון חיים של גילי האמיתי – וזה שילוב מנצח".
