הם היו ביחד מגיל 16, נשואים יותר מעשור, הורים לשניים. את ביתם המשותף בנו בהרחבה בקיבוץ, והוריהם עזרו עם המשכנתה. לפני כשנה וחצי הבינו בצער וכאב כי תמה דרכם המשותפת. השניים תכננו למכור את הבית בקיבוץ, לעבור לעיר דרומית סמוכה, לרכוש שתי דירות קטנות, לקחת משכנתאות חדשות ולהתחיל לבנות את חייהם מחדש בנפרד. אבל לחיים היו תוכניות אחרות.
7 באוקטובר: במשך שעות רבות הם היו בממ"ד, מחזיקים את הדלת, מחבקים את הילדים ומתפללים. בסופו של דבר פונו למלון ומצאו את עצמם בחדר אחד במשך חודשים ארוכים. בשבועות הראשונים של המלחמה חישבו מסלול מחדש והחליטו לנסות הכול כדי להישאר ביחד כמשפחה, אולם כשהחיכוכים והכעסים הישנים חזרו ועלו על פני השטח, הבינו שאין דרך חזרה.
שינוי כיוון: כשבני הזוג הגיעו אליי הם ביקשו להיפרד, אבל הבינו שהתוכנית המקורית לא ריאלית כרגע. זה לא זמן מתאים למכור את הבית בקיבוץ (אף על פי שהוא הוכרז כבטוח וחברים רבים חזרו אליו) וכשהילדים מבוהלים וזקוקים ליציבות. המציאות טרפה את הקלפים, אבל חילקה במקומם קלפים חדשים שעליהם לא חשבו לפני כן. הוסכם כי למשך השנתיים הקרובות, עד שהבת הצעירה תעלה לכיתה א', הם יעשו "נסטינג" (Nesting). הילדים יישארו בבית המוכר להם בקיבוץ, וההורים הם אלה שיגיעו אליו, כל אחד בנפרד, בימים קבועים שסיכמו ביניהם.
כיום: הגבר שוכר יחידת דיור קטנה בקיבוץ סמוך. האישה גרה בבית של חברה שלא רוצה לחזור לקיבוץ כרגע. הוצאות הילדים והבית מנוהלות מחשבון משותף שאליו מעביר כל אחד את חלקו, והוצאות אישיות משולמות מהחשבונות הפרטיים. בעוד שנה וחצי יתחילו בהליך של מכירת הבית, אלא אם יבחרו להאריך את ההסכם בתקופה נוספת. ההסכם שערכנו יחד מפרט גם אפשרות של מכירת הבית וגם אפשרות של המשך הסידור הנוכחי.
מה למדנו?
מודל של נסטינג יכול להיות פתרון מצוין אם הוא מתאפשר כלכלית וטכנית, אך הוא עונה בעיקר על הצורך והקושי של הילדים ולא תמיד מקל על ההורים, לכן עדיף להגביל אותו לפרק זמן סביר, עם תחנות יציאה בדרך.
כאשר יש אמון מלא בין בני הזוג, ניהול חשבון משותף להוצאות שהוגדרו בבירור מראש מקל משמעותית על ההתנהלות השוטפת לאחר הפרידה.
לפעמים, במקום להילחם על "שלום בית", עדיף לבחור ב"שלום בתים".
- מיכל וולקני היא מגשרת ורואת החשבון
