לפני כשנתיים קיבלה הציירת אביבה בלום שיחת טלפון מפתיעה. הגיאולוג פרופ' יעקב (יענקל'ה) קרץ, חברה למשחקים בבית ילדותם בוורשה של טרום השואה, סיפר כי בשיטוט ברשת מצא ציור שמן של הצייר הפולני וויטק צ'יישנייבסקי, שנעשה על פי צילום שלה ושל שתי חברותיה בשנת 1948, כשהיו בנות 14.
"נכנסתי גם אני לגוגל, וכשראיתי את הציור נדהמתי. יש לי את הצילום האוריגינלי בבית", מספרת אביבה בלום (92). "אני יושבת שם ובחיקי חתול, ולידי חברותיי חנה גרינברג ואלווירה גרוספלד, שכבר נפטרה. התמונה צולמה בבית הילדים היהודי באוטבוצק שליד ורשה, אמא שלי ניהלה את המקום אחרי המלחמה".
זמן קצר אחר כך יצרה קשר עם הצייר. "אני, הילדה עם החתול, חיה", כתבה לו, "וגם אני אמנית ובדיוק יש לי תערוכה בירושלים". "הוא התרגש וגם הגיע לפתיחת התערוכה, שהוצגה לציון יום הולדתי ה־90. הספונסרים הפולנים שלו, ביאטה ויאצק טוורדובסקי, שאיתם הגיע, לקחו איתם כמה ציורים שלי כדי להציג אותם בתערוכה משותפת איתו שנפתחה חצי שנה אחר כך, בעיר פלוצק. נסעתי לפתיחה עם האוצרת תמה קרודו־וייס, אשתו של הנכד שלי, שאול וייס, שאצרה את התערוכה שלי. שם גיליתי עוד ציורים שנעשו על פי צילומים מבית הילדים ואפילו זיהיתי חברים שלי משם".
זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. הקשר בין וויטק לבלום נמשך מאז, והניב גם תערוכה שמוצגת בימים אלה במלון הנשיא בירושלים, שבה הם מציגים יחד – היא בעיקר ציורי נוף והוא ציורים המבוססים על צילומים של ניצולי שואה.
4 צפייה בגלריה
הצילום: בגיל 14, בבית הילדים בפולין. הציור: אמן פולני שואב השראה מהצילום
(ציור: ויטק צ'יישנייבסקי, צילום: Jacek Twardowski)
בואי נחזור אחורה, איך הוא הגיע לצילום שלך ובחר לצייר אותו?
"כששאלתי אותו על כך, הוא סיפר שמצא את הצילום ברשת כחלק מקבוצת תמונות של ילדים יהודים שצולמו בבית הילדים בתקופת השואה ואחריה. הוא החליט להנציח אותם בציוריו כמסר: הנה, בנות שעברו את זוועות המלחמה ובכל זאת הן שמחות ועליזות ופניהן לעתיד. זה באמת מה שהיה איתנו באותו הזמן: לא חפרנו במה שקרה לנו במלחמה, אלא הסתכלנו לעבר העתיד".
חגגנו רק את 1 במאי
אביבה בלום־וקס, שמתגוררת כיום בדיור מוגן בתל־אביב, היא אלמנה, אם לבת, סבתא לארבעה וסבתא־רבתא ל־12 נינים. היא נולדה בוורשה ב־1932, בת בכורה ללובה ביליצקה־בלום, אחות במקצועה, שניהלה בית ספר לאחיות יהודיות בוורשה ולאברשה בלום, מהנדס בניין, שהיה פעיל מרכזי בבונד – ארגון יהודים סוציאליסטי - ועמד בראש תנועת הנוער שלו. "גדלתי בבית חילוני לחלוטין. הסבים היהודים משני הצדדים לא יכלו לבוא אלינו, כי הבית לא היה כשר. לא ידעתי כלום על החגים היהודיים. החג היחיד שחגגנו היה 1 במאי, חג הפועלים. כשנולד אחי אלכסנדר (אולק) ארבע שנים אחריי, הוא לא עבר ברית מילה. עד כדי כך היינו חילונים. מאחר ששני ההורים שלנו היו מאוד עסוקים, גדלנו עם האומנת הפולנייה, שלקחה אותנו איתה לכנסייה ובזכותה הייתה לנו פולנית טובה מאוד והכרנו את המנהגים הנוצריים".
"האמן הפולני מצא את הצילום ברשת והחליט להנציח אותו כמסר: בנות שעברו את המלחמה ובכל זאת הן שמחות"
כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה בת שבע. "הבית שלנו הופצץ על ידי הגרמנים ממש בשבוע הראשון של המלחמה. אבא לא היה בבית, אמא תפסה אותי ואת אחי, והספקנו לרדת לרחוב, יחפים, בפיג'מות, ודרך הרחובות הבוערים ברחנו לדודה בשכונה אחרת. אחר כך עברנו עם אמא לבית הספר לאחיות שהיא ניהלה וגרנו בדירת השירות שלה.
"בדצמבר 1939, כשהגרמנים התחילו לסגור את היהודים בגטו, אמא הצליחה להשיג לבית הספר לאחיות בניין יפה במתחם קרוב לבית החולים היהודי, שם פעל גם בית הילדים של יאנוש קורצ'ק. אבא נהג להגיע בלילות וחיכינו מאוד לביקוריו, כי הוא סיפר לנו בהמשכים את סיפורי האיליאדה והאודיסיאה".
באחד הימים, כשהאם הייתה בעיסוקיה מחוץ למתחם, נכנסו הגרמנים לבית הספר והוציאו את האחיות ואת הילדים לאוּמְשְלַגְפְּלָץ – אזור השילוח. "כשאמא חזרה והבינה מה קרה, היא מיהרה למקום ובגרמנית הטובה שלה שכנעה את הגרמנים שהאחיות חשובות מאוד לטיפול בחולים ולמניעת מחלות. הם השתכנעו ושחררו את האחיות ואותנו".
בית הספר לאחיות יהודיות המשיך לפעול בגטו, וכמה מחזורים של בוגרות השתלבו בבית החולים היהודי. באחד הימים פרצו הגרמנים לבית החולים, ירו באנשי הצוות ובחולים במיטותיהם. לובה ביליצקה־בלום החליטה להוציא את ילדיה מאזור הסכנה. "אני הייתי אז בת 11", מספרת אביבה, "והוברחתי עם קבוצת יהודים שעבדו בצד הארי. את אחי בן השבע הוציאו דרך חור בחומה, הוא הועבר למשפחה פולנית ונשאר שם עד סוף המלחמה. בזכות העובדה שלא היה נימול, לא הטילו ספק בזהות הפולנית הבדויה שלו. אני הסתתרתי במקומות שונים והקשר ביני ובין אמא נשמר כל הזמן. ואז, נודע לה שאבא שלי, שהיה פעיל במחתרת היהודית, נהרג".
מה ידעת על מותו של אביך?
"אבא, שהיה חבר אי"ל – הארגון היהודי הלוחם – השתתף במרד גטו ורשה במאי 1943. לאחר נפילת הגטו הוא וקבוצת לוחמים הצליחו לברוח דרך התעלות ולהצטרף לאנשי מחתרת באחד היערות. בהמשך הוא חזר לוורשה כדי לעזור בארגון המחתרת הפולנית ושהה בדירת מסתור. בעקבות הלשנה, הגרמנים הגיעו למחבוא, וכשניסה לברוח באמצעות סדינים שקשר, הם נקרעו והוא נפל לחצר. הגרמנים הובילו אותו לאומשלגפלץ ויותר לא שמעו ממנו.
כשנודע לאמא על מותו, היא החליטה לעזוב את ורשה לכיוון דרום פולין. היא השיגה לשתינו זהות בדויה: שמי הפולני היה ויסלבה קובלסקה, ולאמי קראו זופיה קובלסקה. אמא מצאה עבודה כאומנת לשני פעוטות באחוזה חקלאית, ומהשנה שחיינו שם נשארו לי זיכרונות יפים של נופים, שלג, נחלים... לימים, הזיכרונות האלה הפכו לנושאים בציורים שלי. אבל, בעקבות מאבק פנימי בין קבוצות פרטיזנים, שרפו את האחוזה, הרגו את בעליה, ואמא – בתושייתה – הצליחה להבריח את שני הפעוטות ואותי. אחרי שהעבירה את התינוקות לקרובי משפחה שלהם, החזירה אלינו את אחי, ושלושתנו עברנו לראדושץ', שם היא מצאה עבודה כעוזרת בית. ב־1944 הרוסים הגיעו ושחררו את האזור".
הבת של המנהלת
כשנגמרה המלחמה, במאי 1945, קיבלה לובה ביליצקה־בלום הצעה מהג'וינט לנהל בית ילדים באוטבוצק, מזרחית לוורשה, לילדים יהודים ששרדו את השואה - חלקם יתומים וחלקם מבתים חסרי אמצעים. "היו שם ילדים בטווח גילים רחב, משלוש עד 15-14. אני הייתי בת 13 ואחי בן תשע. לאמא הייתה דירת שירות, ואנחנו גרנו עם כל הילדים. אלה היו החברויות הראשונות שלי אחרי המלחמה, ועד היום אנחנו בקשר הדוק, כמו משפחה".
בתה היחידה של אביבה, דפנה שפרן־וייס, שמצטרפת לפגישה, מציינת: "כשהייתי ילדה, תמיד היה ברור לי שאלה הדודים שלי, המשפחה היחידה שהייתה לנו".
אביבה, מה את זוכרת מהחיים בבית הילדים?
"המקום פעל קצת לפי העקרונות של יאנוש קורצ'ק: הילדים עצמם ארגנו את חייהם. לאמא היה שם צוות מצוין. היו לנו מורים למקצועות הליבה וגם אמנות, דרמה ומוזיקה. היה לנו אפילו עיתון קיר. היה כיף!".
"אחי עבר במלחמה למשפחה פולנית. הוא לא נימול, כי הוריי היו חילונים, ובזכות זה לא הטילו ספק בזהות הפולנית הבדויה שלו"
הייתה לך פרוטקציה אצל המנהלת, אמא שלך?
"לא, ראינו אותה רק בבית הילדים. אבל היה מקרה שזכור לי: יום אחד היא קראה לי למשרד שלה ורצתה לתת לי עגבנייה, שהייתה מצרך נדיר בפולין של אז. סירבתי ואמרתי שאקח רק אם יהיה לכל הילדים. אחרי זמן היא אמרה לי: 'הרגשתי אז שאת הבת של האבא הסוציאליסט שלך!'. והיה גם משהו שהרגיז אותי: היו ילדים שהגיעו אלינו בלי שזכרו אפילו את שמם המקורי. הגיעה ילדה שלא ידעה את תאריך הולדתה, ואמא נתנה לה תאריך – יום ההולדת שלי. כשזה נודע לי, ממש כעסתי".
בבית הילדים אסורה הייתה התארגנות פוליטית, כולל פעילות של תנועות נוער, אבל הייתה כזו - והיא התנהלה בסודיות. "בהתחלה פחדו לספר לי כי אני הבת של המנהלת, אבל הצטרפתי לפעילות של השומר הצעיר ולא גיליתי לה".
בהמשך הוצע לאמה להקים בוורשה מחדש את בית הספר לאחיות, הפעם לאחיות פולניות, והיא ראתה בכך שליחות וסגירת מעגל. "אמא עזבה את בית הילדים, אחי עבר להתגורר איתה בדירה שקיבלה, ואני למדתי להשלמת בגרות ובעיקר התמסרתי לפעילות אינטנסיבית בקן השומר הצעיר בוורשה. ב־1950 עליתי לישראל עם גרעין של התנועה. היות והייתי בת 17, אמי התבקשה והסכימה לתת לי אישור".
אמך ואחיך לא עלו בעקבותייך?
"לא. אחרי המלחמה אמא קיבלה מממשלת פולין את עיטור פלורנס נייטינגל על פעילותה להצלת אנשים במלחמה, ומעולם לא חשבה לעלות ארצה. אחי היה פעיל במפלגה הקומוניסטית, הפך למדען ולימים נסע לשבתון בארצות־הברית ונשאר שם. כיום הוא חי שם עם משפחתו".
"בעקבות הלשנה, הגרמנים הגיעו לדירת המסתור שבה שהה אבא שלי. הוא ניסה לברוח באמצעות סדינים שקשר, הם נקרעו והוא נפל לחצר"
במשך 23 שנה, מאז שעלתה עם הגרעין לקיבוץ עמיר בצפון, הייתה אביבה בלום קיבוצניקית. היא נישאה למרדכי שפרן ז"ל, אף הוא יליד פולין וחבר הגרעין. בהמשך עברו לקיבוץ רבדים, וכשהייתה בת 19 נולדה בתם דפנה. כשהייתה בת שבע, התגרשו.
עשר שנים הייתה אביבה לולנית, וגם זו שיצרה קישוטים לחגים. בשלב מסוים יצאה בעידוד הקיבוץ ללמוד ציור. "הייתי מתחילה את העבודה בלול מוקדם בבוקר, נוסעת פעמיים־שלוש בשבוע למורה לציור בתל־אביב וחוזרת לפנות בוקר, במשאית החלב, היישר ללול", היא מספרת. בהמשך למדה במכון אבני, ובסיום הלימודים קיבלה מהקיבוץ צריף שהפך לסטודיו, מה שאיפשר לה לשלב עבודה בהוראת ציור והשתתפות בתערוכות.
ב־1973 עשתה שינוי רציני בחייה. "דפנה השתחררה מהצבא ועזבה לתל־אביב, אמי נפטרה בפולין, ואחרי ששבתי מההלוויה שלה החלטתי גם אני לעזוב את הקיבוץ. בחרתי בירושלים. לא היה פשוט לעשות את זה לבד, אחרי 23 שנים כקיבוצניקית. התחלתי לעבוד בחברה הממשלתית למדליות, ובהמשך, אחרי הרבה שנים לבד, נישאתי לראובן (רומק) וקס ז"ל. הכרנו עוד בגרעין בפולין, יצא לנו להיפגש גם כאן, ואז חברה מבית הילדים יזמה את החיבור בינינו בירושלים. נישאנו ב־1989 ומאז חיי השתפרו. עזבתי את החברה למדליות והתמסרתי לציור בסטודיו שלי. אחרי שהוא נפטר, לפני כשנתיים, עברתי לדירה בתל־אביב, סמוך לבתי, ולפני שנה וחצי עברתי לדיור מוגן".
במשך השנים מכרת תמונות שלך?
"בעיקר נתתי. מעולם לא הייתי מודעת לנושא הכסף. בעצם, עד היום זה ככה" (צוחקת).
דפנה מוסיפה: "אמא סוציאליסטית אמיתית וגם אני גדלתי על אותם ערכים. כשמלאו לה 90, החלטנו לארגן לה תערוכת רטרוספקטיבה שאצרה כלתי, תמה קרודו־וייס. התערוכה התקיימה בגלריית הביאנלה בירושלים, וכשהיא הסתיימה החלטנו לשמור לנו חלק מהתמונות ואת השאר לחלק למוסדות תרבות וציבור בירושלים ולבני משפחה ומכרים. עשינו בית פתוח וחילקנו למי שביקש. היום, לשמחתנו, תלויים ציורים שלה במקומות שבהם הרבה אנשים יכולים ליהנות מהם ואנחנו שמחים בכך. נשארנו סוציאליסטים".
דיוקן של אלכס דנציג החטוף
התערוכה "חיים שאחרי", המשותפת לאביבה בלום ולאמן הפולני וויטק צ'יישנייבסקי, תוצג בגלריית מלון הנשיא בירושלים עד 13.6 ועוסקת בכוחם של החיים והאמנות להתמודד עם היסטוריה כואבת. "אני מציירת כדי לשכוח", אומרת בלום, ואילו צ'יישנייבסקי, שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה ומכהן כפרופסור באקדמיה לאמנות בוורשה, מצייר כדי לזכור ולהזכיר. הוא מתבסס בציוריו על צילומים של יהודים בפולין, כאלה שלא שרדו את המלחמה ואחרים שהצליחו לחיות אחריה. הציור של שלוש הנערות מבית הילדים באוטבוצק נרכש על ידי פנינה קפלינסקי, בתה של חנה גרינברג שהיא אחת מהשלוש, והיא השאילה אותו לתערוכה.
4 צפייה בגלריה
אלכס דנציג. מימין: ציור של צ'יישנייבסקי בהשראתו
(ציור: ויטק צ'יישנייבסקי, צילום: Twardowski Jacek)
שניים מציוריו של צ'יישנייבסקי המוצגים בתערוכה הנוכחית נוצרו לאחר 7 באוקטובר: "נערה בורחת מהחושך" מתכתב עם הנערות שהזהירו וקולן לא נשמע, ודיוקן של אלכס דנציג, היסטוריון מוערך יליד פולין, שנחטף מביתו בניר־עוז ונמצא בשבי החמאס.
