"ב־40 השנים הראשונות אחרי השואה לא סיפרתי כלום, גם לא לילדים. אבל בשנות ה־90 הנכדים התחילו לצאת למסעות לאושוויץ, ולפני כל נסיעה סיפרתי לכל אחד מהם בנפרד", מספרת אביבה אשר (90) מכפר-סבא, אם לשלוש בנות וסבתא ל-10 נכדים. "אחרי שבעלי נפטר, הבנות ביקשו שנעשה 'זיכרון בסלון' למשפחה, וזה היה מאוד מרגש. משם זה התגלגל, ואני עושה את זה כבר שנים. כל פעם אני מחליטה שדי, כי זה מאוד מטלטל, אבל כל עוד אנחנו פה, עלינו לספר מה עברנו. השנה בערב יום השואה אתארח ב'זיכרון בסלון' בכפר־סבא וביום השואה עצמו בנס־ציונה".
ספרי גם לנו.
"נולדתי ב־1934 בכפר קטן בהונגריה, בת רביעית מחמישה ילדים. להורים הייתה חנות טקסטיל גדולה והיו לנו חיים טובים. המתח התחיל בתחילת שנות ה־40. ב־1944 העבירו אותנו למחנות עבודה יחד עם כל יהודי הסביבה. כעבור חודש לקחו אותנו ברכבת לאושוויץ, הגענו עד הגבול לפולין, ומשום מה החזירו אותנו למחנה מעבר ואז לווינה. שם עבדנו אצל משפחת איכרים שהייתה נחמדה אלינו, אבל זה לא נמשך לאורך זמן.
החטופים בעזה לא יוצאים לי מהראש, וזה לא בגלל מה שעברתי בשואה, אלא בגלל הזוועות שהם עוברים שפשוט אי־אפשר לקלוט"
"משם העבירו אותנו למחנה הריכוז ברגן־בלזן. למזלנו, נשארנו כל המשפחה יחד בצריף ענק. אנשים מתו מרעב וממחלות, והרבה ילדים נשארו לבדם בעולם. פעם אחת כמה מהם גנבו סלק בהמות מהמחסן. תפסו אותם ותלו אותם לנגד עינינו. באפריל 1945 העבירו אותנו ברכבת לכיוון גרמניה. בדרך הופגזנו על ידי מטוסים בריטיים, שחשבו שאנחנו חיילים גרמנים. נוסעים רבים נהרגו, ואבא אמר לנו לקפוץ מהרכבת ולברוח ליער. חיכינו כמה שעות וחזרנו לרכבת לטרזינשטאט. זה כבר היה סוף המלחמה, הצבא הרוסי הגיע, וכל הגרמנים ברחו. היינו רעבים מאוד, החיילים נתנו לנו המון אוכל, ואבא אמר לאכול לאט. בזכות זה ניצלנו, המון אנשים שהתנפלו על האוכל מתו כי הגוף שלהם לא עמד בזה".
לאן המשכתם?
"שבוע אחרי השחרור אמי נפלה במקלחת, נותחה ונפטרה בגלל חולשה כללית ואבא החליט לחזור להונגריה. ברכבת לבודפשט הוא עשה לכולנו קרחת כי התמלאנו כינים ואחי אפרים גם חטף דיזנטריה. אמרו לנו שהוא לא יחזיק מעמד במסע ושצריך להוריד אותו בבית חולים. המשכנו בלעדיו, ובדרך שני חיילים רוסים ניסו לחטוף את האחיות שלי, קטי ואדית, ולרדת איתן מהרכבת. אבא שלי תפס אותן, קטי נתנה להם בעיטה במקום הרגיש, והם ברחו. פחדנו שהם יחזרו ויהרגו את כולנו, אז ירדנו מהרכבת וחיכינו כל הלילה. למחרת המשכנו לבודפשט והגענו לבית שלנו בכפר, שרוקן לחלוטין. אבא החליט לעלות לארץ, אבל אז חליתי בשחפת והתאשפזתי, ואחרי שהבראתי ירד מסך הברזל וסגרו את גבולות הונגריה".
מתי עליתם לארץ?
"ב־1950, במסגרת הסכם בין ממשלת הונגריה לממשלת ישראל. אחי יהושוע התגייס במאי 1951 ונפל בקרב על הטיית מי הכנרת. הוא נקבר בחיפה ועברנו לגור קרוב אליו, בקריית־אתא. ב־1953 נישאתי לאברהם, נולדו לנו שלוש בנות, למדתי בסמינר לגננות ועבדתי כגננת. אברהם נפטר מסרטן בשנת 2000".
ספרי עליו.
"גם הוא היה ניצול שואה מהונגריה, שהגיע לארץ ונפל בשבי הירדני במלחמת השחרור. בהמשך היה קצין משטרה ונמנה עם צוות החוקרים של אייכמן - היה אחראי על תרגום ההתכתבויות בהונגרית בין אייכמן לגסטפו. אגב, באחד המכתבים הוא גילה שאייכמן עצמו החליט להחזיר את המשלוח לאושוויץ ברכבת שהיינו עליה. עד אז לא ידענו מי נתן את ההוראה שהצילה אותנו".
כניצולת שואה איך הרגשת ב־7 באוקטובר?
"מה שקרה ב־7 באוקטובר היה פוגרום נורא ואיום, והכי נורא שהחטופים עוד שם. הם לא יוצאים לי מהראש, יום־יום אני איתם וזה לא בגלל מה שעברתי בשואה, אלא בגלל הזוועות שהם עוברים שם שפשוט אי־אפשר לקלוט".
