אולי כיוון שהיא ילדה יחידה, אולי כי תמיד הייתה ילדה קלה, אולי גם וגם, נדיר שמצאתי את עצמי צועקת על הבת שלי. כלומר, מסוג הצעקות שאת מרגישה שאת לגמרי מאבדת את זה, שהילד שלך מסתכל עלייך בבהלה. אבל כשהיא הייתה בת ארבע, זמן קצר אחרי שהתגרשתי, צעקתי. ולמרות שכבר חלפו שבע שנים, המבט השבור של ילדתי המתוקה, שכלל לא היה מגיע לה שאצעק עליה, ממשיך ללוות אותי ולהכאיב לי.
יש הרבה דברים שאת לא מביאה בחשבון כשאת מתגרשת ומגלה אותם רק אחרי. במקרה שלי, היו אלה הנופשים. פתאום, כשמקורביי הודיעו שהם מתכננים חופשה בארץ או בחו"ל, הבנתי שזה ממש לא פשוט להצטרף לחברים עם משפחות.
בתור התחלה, היה ההיבט הכלכלי: רק אז התברר לי שלקחת חדר במלון, ולא משנה אם מדובר בזוג עם ילד או מבוגר עם ילד - התעריף הוא אותו תעריף. בנוסף, היה עניין הנהיגה. אני מודה: מעולם לא התיימרתי להיות אובר־פמיניסטית. מבחינתי לגבר תמיד היה תפקיד ברור - הוא זה שיושב מאחורי ההגה בנסיעות ארוכות ובטיולים בעולם. עכשיו, רגע לפני שתגידו שאני סתם מפונקת, דעו שמדובר באלטרואיזם טהור: אם אנהג בכבישי מדינה זרה, עדיף לאף אחד לא לצאת מהבית.
כך יצא שראיתי איך סובביי יוצאים לחופשות מושלמות, וממני זה נבצר. עד שיום אחד חבריי הודיעו שארגנו טיול לצפון והפעם סגרו במקום לא יקר מדי. עדיין הייתי צריכה לשלם כמו משפחה בת חמש נפשות, אבל לפחות זה היה סכום שיכולתי לעמוד בו. ונכון, עד אז פחדתי לנהוג לבד לכנרת, אבל הרגשתי שאם אני רוצה להעניק לבתי חיים רגילים עד כמה שאפשר - עליי להעז.
הייתה לנו נסיעה נהדרת, בתי הייתה מאושרת ואני הייתי שמחה וגאה. עד שבערב, אחרי יום שלם על הכביש, הגענו למתחם הבקתות. כשנכנסנו ללובי, נחרדנו. המקום היה כל כך מזוהם - אחסוך פה את התיאורים הגרפיים של איך נראו השירותים, רק אציין שזה כל מה שאתן יכולות לדמיין לעצמכן, ואז תכפילו את זה. בעצם תשלשו.
מאחר שחששנו שהבקתות ייראו כמו הלובי, הוחלט שהנשים יישארו עם הילדים והבעלים ילכו כברת דרך כדי לבדוק אותן. בהתחשב בכך שלי לא היה בעל, השארתי את בתי עם חברותיי וצעדתי אני. הבקתות היו סבירות וחזרנו ללובי, גם כדי לקחת את הציוד.
ואז זה קרה: כשהתמקמנו סוף־סוף בבקתה אמרתי לבתי לעשות פיפי. היא השיבה שכבר עשתה. בשירותי הלובי! נחרדתי והתחלתי לצעוק בטירוף: 'למה עשית את זה? למה לא חיכית לי?' המבט המאושר שלה התחלף בארשת חרדה, היא החלה לבכות והסבירה שחברה שלי שלחה אותה לשם.
כשראיתי את ילדתי בוכה, בגללי, התחלתי להתייפח בעצמי. היה לי ברור שהצעקה כלל לא הייתה מכוונת אליה. זה היה הקש ששבר את גבי, שכרע תחת הלחץ, העייפות והתסכול על כך שאין לי עוד שותף לחלוק איתו בנטל. חיבקתי אותה, הסברתי שהיא לא אשמה וביקשתי שתסלח לי. היא חיבקה חזרה ואמרה שהיא סולחת. וכך שתינו ישבנו על הרצפה מחובקות ובוכות.
מאז, אגב, אנחנו יוצאות המון לחופשות. למדתי איך להתנהל כלכלית עם העניין, ואין לי בעיה לנהוג גם עד אילת. אבל אל דאגה. בחו"ל אני עדיין נוסעת רק בתחבורה הציבורית. מספיק לא אוהבים אותנו בניכר. אין לי שום כוונה לתת להם סיבה נוספת.
