לינעם הירשהורן וקרן רולופסן החליטו לצאת לדייט בתל־אביב. ולא סתם בתל־אביב, אלא ב"שפגאט" – בר להט"בי שהוא מוסד. כשישבו שם כמו שהן, חרד"ליות עם כיסוי ראש מלא, חולצת שלושת רבעי וחצאית ארוכה, הבינו סופית שהן לא באמת יכולות להשתלב באף קהילה. הקהילה הדתית התורנית לא מקבלת אותן, וגם זו הלהט"בית לא בדיוק יודעת איך לאכול אותן.
קרן: "אמרנו ששם נוכל להרגיש נוח עם עצמנו. נעשה דייט על קפה או סודה (מטעמי כשרות). התיישבנו וכולם לטשו עיניים לעברנו. הרגשנו סופר לא נוח".
אלינעם: "מישהו זרק לנו, 'נראה לי שהתבלבלתן'".
קרן: "אנשים שישבו בשולחן לידנו צחקו עלינו. הם שאלו, 'הלכתן לאיבוד? אתן יודעות איזה בר זה?'".
מה עניתן?
קרן: "שאני פה עם אשתי. הם היו בהלם ואמרו, 'דיברנו עליכן. לא היה לנו מושג'. אמרתי להם שחבל שדיברו לשון הרע ולא פשוט שאלו אותנו. ואז הלכנו".
אלינעם: "בקהילה הדתית לא מקבלים אותנו. אנחנו לא מרגישות שם נוח. פעם אחת הגענו לתפילה בשבת בבוקר עם הילדים, אנשים פתחו עיניים ולא חזרנו. ואז אנחנו מגיעות לבר להט"בי, וגם שם אנחנו לא מתקבלות. אבל לאט־לאט אנחנו מוצאות את המקום שלנו. יש קהילה להט"בית דתית קטנה באריאל שאנחנו חלק ממנה. בתקופה האחרונה הכרנו זוגות סטרייטים מהמיינסטרים הדתי, שמזמינים אותנו לארוחת שבת".
אם אני צריכה לסנגר על באי ה"שפגאט", אתן תופעה ייחודית. זוג נשים בחזות אולטרה דתית.
קרן: "מערכת היחסים עם השם לא קשורה למערכת היחסים שלי עם הפרטנרית שלי. אני שומרת מצוות בגלל הקשר שלי עם השם".
אלינעם: "הדת היא חלק ממני, אני לא אוותר עליה. אני מקיימת מצוות כי זה מה שהקב"ה רוצה ממני. אני לא חושבת שהוא רוצה שאפרד מבת הזוג שלי".
תסבירו את עניין כיסוי הראש למרות שאתן כבר לא נשואות לגברים.
אלינעם: "בנישואים שלי לבעלי לשעבר הלכתי ככה. מבחינתי כיסוי הראש לא מסמל עכשיו שאני אשת איש, אלא מסמל שאני תפוסה. אפשר להגיד אשת אישה?", היא שואלת בחיוך. "מיד אחרי שהתגרשנו, קרן ואני הפכנו רשמית לזוג, אז כיסוי הראש נשאר".
קרן: "כיסוי הראש שלי קשור לאיך שאני נושאת את עצמי בעולם. הוא גורם לי לשמור על עצמי, להיות צנועה. הוא מזכיר לי שאני בזוגיות מחייבת, אני לא בשוּק. כשאני שמה אותו בבוקר, אני מזכירה לעצמי שיש לי בת זוג שאני מחויבת אליה. יש לנו בית וחיים ביחד. זה לא משנה אם זו זוגיות עם גבר או עם אישה. אני יוצאת לרחוב ולא מסתכלת על אנשים אחרים".
בת מצווה בגיל 19
אלינעם הירשהורן (46), שנולדה בשם הלן, גדלה בנאוקן שבארגנטינה. אמה הייתה מנהלת חשבונות ואביה בעל מוסך. הוא הגיע ממשפחה יהודית, אמה ממשפחה נוצרית, אך הם הגדירו את עצמם חסרי דת. "אבא שלי לא היה בקשר עם המשפחה שלו, כך שלא ידעתי כלום על השורשים. לימים גיליתי שהוא נולד בריברה, מושבה של יהודים בארגנטינה. הוא גדל בבית דתי ששמרו בו שבת וכשרות ודיברו יידיש. לחברים שלי היה עץ אשוח בכריסמס, ואצלנו כלום. כשהייתי שואלת למה אנחנו לא חוגגים שום חג, הם ענו לי שהם אתאיסטים".
הוריה התגרשו כשהייתה בת תשע והיא נשארה לגור עם אמה. "אבא שלי עברר לבואנוס־איירס, הייתי פוגשת אותו כמה פעמים בשנה".
שני הפיגועים הגדולים בארגנטינה בשנת 1992 ו־1994, בשגרירות ישראל ובבניין הקהילה היהודית, גרמו לה לשאול את עצמה שאלות עמוקות על זהות. "פרסמו שמות הרוגים, ופתאום אני שומעת שמות משפחה שהם שמות המשפחה של קרובים שלי. אמרתי לעצמי 'מעניין'. אבא שלי בחיים לא אמר לי שהוא יהודי. בפיגועים האלה התחלתי להבין מה השורשים שלי. היה לי קשה נפשית, הרגשתי שזה אישי נגדי".
אלינעם: "הזמנתי מתאמנות שלי ליום כיף בירושלים, ורק קרן הגיעה. הלכנו לכותל, היה כיף".
קרן: "אמרנו שנעשה את זה שוב. התחלנו לצאת ביחד"
ואז התחלת איזושהי חקירה של המקורות שלך?
"אמא שלי ראתה את התגובה שלי ואמרה, 'הגיוני, אבא שלך יהודי, סבא וסבתא שלך יהודים'. אמרתי לה, 'אף פעם לא אמרתם לי את זה'. היא עודדה אותי, אמרה שאם אני מרגישה שיש אלוהים, אז שאחקור את זה. הלכתי איתה לכנסייה. הכומר אמר שהפיגועים הם עונש, כי היהודים רצחו את ישו. יצאתי באמצע, וזמן קצר אחרי כן קניתי לי שרשרת מגן דוד והצטרפתי ל'השומר הצעיר'".
בגיל 18 נרשמה ללימודי הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת קורדובה ושם החלה את תהליך הגיור. "התחלתי ללכת לבית הכנסת הקונסרבטיבי, ובגיל 19 חגגתי בת מצווה ועליתי לתורה".
אבל לא נשארת בקהילה הקונסרבטיבית.
"למדתי תורה והלכות ולא הסתדר לי שכתוב לא לאכול חזיר ושהם לא שומרים על שום דבר מזה. התחלתי ללכת לבית כנסת אורתודוכסי וזה הסתדר לי. היה לי הגיוני יותר שגברים ונשים יושבים בנפרד בתפילה. כשהייתי בת 21 אבא שלי אמר לי, 'בכוונה לא התחתנתי עם יהודייה. דתות הן דבר רע והן צריכות להיעלם מהעולם'. אני כבר הייתי ממש דתייה. התלבשתי צנוע, אכלתי כשר. ואז היה לו אירוע מוחי, והוא נותר אילם עם חצי גוף משותק. בדיוק התפללתי כשהעירו אותו. בלי מילים הוא ביקש ממני את הסידור ונישק אותו. הוא נפטר כשהייתי בת 22. שנה אחרי כן, בגיל 23, עזבתי את התואר ועליתי לארץ".
איך אמא שלך הגיבה לחזרה בתשובה שלך?
"היא חשבה שזו תעודת ביטוח נגד ילדה פרועה ומשתוללת. יצאתי הרבה למועדונים, היא חששה שאדבק באיידס או אתמכר לסמים. היא שמחה שמצאתי מסגרת".
רולופסן (34) נולדה בלוס־אנג'לס. "אבא שלי היה רואה חשבון בהשכלתו, הפך למנהל ועברנו איתו ממקום למקום בעקבות העבודה שלו. אמא שלי הייתה מהנדסת מטוסים, ואחרי שנולדנו, אני הבכורה ואחריי אח ואחות, היא נשארה בבית. בילדות שלי יצאנו הרבה לטבע, לקמפינג".
בילדותה אובחנה כמחוננת. "מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה ללמוד באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות־הברית וכיוונתי לזה. למדתי ברצינות, ניגנתי על סקסופון והתאמנתי בקראטה כדי להראות מבחר יכולות".
אלינעם: "ישבנו באוטו ונישקתי אותה. למחרת אמרתי לבעלי שאני רוצה להתגרש".
קרן: "נישקתי אותה בחזרה, וכשחזרתי הביתה סיפרתי רועדת לבעלי"
מתי חזרת בתשובה?
"הבית היה מסורתי. אכלנו כשר, עשינו קידוש, אבל בשבת נסענו לפארק. בגיל 15 השתתפתי בתוכנית של לימודי תורה בחופש הגדול בניו־יורק. התארחתי אצל משפחה דתית והחלטתי שככה אני רוצה לחיות. חזרתי הביתה בסוף הקיץ והודעתי למשפחה שאני דתייה. הם אמרו 'וואט?'. זה גרם למריבות. בשבתות לא הסכמתי להיכנס לרכב. אחרי שנתיים אמא שלי הטיחה בי שאני מפצלת את המשפחה. עניתי, 'את לא יודעת מה זו הדת בשבילי, לא הלכת איתי פעם אחת לבית כנסת'. היא אמרה שהיא תבוא איתי פעם אחת. הלכנו לבית חב"ד בערב שבת, כל המשפחה. כולם היו ידידותיים, וההורים שלי נרגעו, הם ראו שיש אנשים דתיים נורמליים ומתונים. הם התחילו לשמור שבת ומאז לא הפסיקו. אחרי כמה שנים הם חזרו ממש בתשובה והפכו לחרדים".
קבלת פנים חמה בשומרון
הירשהורן (שהשתתפה בתוכניתו של חנוך דאום, "טאבו", בכאן 11) ורולופסן גרות יחד באריאל. שתיהן חזרו לשמות נעוריהן, והן בזוגיות כבר ארבע שנים. על שלט הכניסה לביתן כתוב: "כאן גרים קרן, אלינעם והילדים" – מסלול עוקף לתיאור המשפחה המורכבת שכוללת 11 ילדים מנישואיהן הקודמים לגברים.
הירשהורן, מדריכת זומבה ונהגת אמבולנס במד"א, היא אם לארבעה. רולופסן, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית שעובדת כמידענית, היא אם לשבעה. הן הכירו בחוג זומבה ביישוב אלון־מורה.
תארו לי את חיי הנישואים שלכן עד לרגע המפגש.
אלינעם: "הגיור שעברתי בארגנטינה לא מוכר בארץ, והתחלתי הליך גיור נוסף בקיבוץ הדתי שדה־אליהו. יצאתי עם בחור שהכירו לי שם, ואחרי עשרה חודשים התחתנו. הייתי בת 24. החלטנו שנגור בהתנחלות הכי הארד קור, וככה הגענו לאלון־מורה. עבדתי כמזכירה וגם קצת כמנהלת מטבח. בהמשך עבדתי גם כמנהלת חשבונות. עם הזמן, המצב הזוגי התחיל להידרדר. הרגשתי שאני לא מגשימה את עצמי מקצועית. רציתי לסיים את התואר בהנדסת אלקטרוניקה שהפסקתי כשעליתי לארץ, אבל זה לא הסתדר עם האימהוּת. המצב הכלכלי לא היה פשוט. חשבתי להתגרש, אבל זו לא סביבה שמתגרשים בה".
כמה זמן הייתם נשואים?
"18 שנים. יש בית ויש ילדים, צריך לתפקד, לעבוד, לבשל. זרמתי עם החיים. אמרתי, 'זה מה יש ועם זה נתמודד'".
קרן: "הכרתי את בעלי בגיל 19. למדתי אז פסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה והכירו לי אותו בשידוך – חוזר בתשובה, עם חליפה שחורה ומגבעת. יצאנו שישה שבועות לפני שהתארסנו. אהבתי את זה שהוא גם לומד תורה, גם סטודנט להנדסה וגם עובד.
"המשכתי לתואר שני ושלישי בפסיכולוגיה קלינית ב'ישיבה יוניברסיטי'. אחרי שקיבלתי את הדוקטורט, עשינו עלייה. ההורים שלי ואחותי עלו שלוש שנים אחרינו, גם לאלון־מורה".
אלינעם: "בקהילה הדתית לא מקבלים אותנו. אנחנו לא מרגישות שם נוח. פעם אחת הגענו לתפילה בשבת בבוקר עם הילדים, אנשים פתחו עיניים ולא חזרנו. ואז אנחנו מגיעות לבר להט"בי, וגם שם אנחנו לא מתקבלות"
איך הייתה הקליטה בארץ?
"הגענו לארץ עם ארבעה ילדים, כשאני בהיריון חמישי. רציתי לגור מעבר לקו הירוק, לחזק את ההתיישבות היהודית. אלון־מורה הוא היישוב הכי חרד"לי בשומרון, ויש שם גם דוברי אנגלית. כשהגענו, כל היישוב קיבל את פנינו עם דגלים ושלטי ברוכים הבאים. ריהטו לנו את הבית, מילאו את המקרר באוכל, אפילו דאגו למברשות שיניים. זה היה מרגש.
"כשגרנו בברוקלין הייתי מחכה עם הילדים להסעה לבית הספר, ילד לא יכול לחכות שם לבד. ופתאום באלון־מורה הם יוצאים לבד, הרגשתי בטוחה שהם בבית של חברים, והם בטוב. זו חוויה אחרת".
ומה קורה בתוך הבית?
"הקשר שלנו התחיל כסיפור אגדה. הוא הגיע מבית אמיד, לקח אותי בלימוזינה לבקר את הוריו. מההתחלה היו בינינו פערים בערכים משותפים, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. גם היה לי קשה אחרי העלייה. עד היום אני לא שולטת בעברית וזה הפריע ליצור חברויות עמוקות. לא הרגשתי טוב עם עצמי, רציתי להיות אמא במשרה מלאה, אחרי כל השנים שלמדתי והתמחיתי ולילדים הייתה נני, אבל זה לא באופי שלי לשבת בבית".
דייטים בימי חמישי
הדכדוך שבו רולופסן הייתה שרויה הביא אותה להצטרף לחוג זומבה שהירשהורן העבירה ביישוב לפני כשש שנים.
קרן: "אני זוכרת שנכנסתי לשיעור, כולן עם כיסוי ראש ורוקדות לשיר של שאקירה, ואמרתי 'וואו'. כיביתי את עצמי כדי להיות חרדית טובה, אבל הרגשתי שחוזר אליי חלק מעצמי שוויתרתי עליו. הסתכלתי על אלינעם וחשבתי שהיא סופר־קולית, רוקדת מגניב ומשוחרר. היא מחוברת להשם, אבל גם לעצמה. רציתי שנהיה חברות".
אלינעם: "אני לא חשבתי עליה משהו מיוחד. אמרתי לה, 'ברוכה הבאה, ואל תעשי תנועות שאת לא מכירה, כי את בהיריון'".
קרן: "הילד שלי עבר חרם בבית הספר, אמרו לו שאמא שלו עושה דברים לא טובים. חברה צעקה עליי שלא חשבה שאעשה משהו כזה נורא. ביקשתי ממנה שתצא מהבית שלי"
איך הפכתן לחברות?
אלינעם: "הזמנתי מתאמנות שלי ליום כיף בירושלים, שכלל סטיילינג של מעצבת דתייה, איפור וצילום. רק קרן הגיעה, וזה הפך ליום גיבוש שלנו: הלכנו לכותל ולאכול, דיברנו, היה כיף".
קרן: "בסוף אותו יום אמרנו שנעשה את זה שוב. התחלנו לצאת ביחד – לשתות קפה, לרקוד במסיבות נשים. עשינו גם דאבל דייטים עם הבעלים".
אלינעם: "שתינו ניסינו לתקן את הנישואים שלנו וחשבנו שאם נצא כולנו ביחד, זה יעשה טוב. המשפחות שלנו אפילו עשו ביחד ארוחות שבת וליל סדר".
מתי חלה נקודת המפנה והבנתן שיש פה יותר?
אלינעם: "אחרי פחות משנה. אחרי השיעור הבנות היו מתפזרות, והייתי לוקחת את קרן טרמפ הביתה. היינו נשארות לדבר באוטו עד שתיים בלילה וממשיכות להתכתב אחרי שהיינו נפרדות, אומרות שהילדים קמים עוד שלוש שעות ולא מסוגלות להפסיק. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני מרגישה פה משהו מעבר. חשבתי שאני מבולבלת, שזה לא נורמלי. מצאתי את עצמי חושבת שאם הייתי רווקה והיא הייתה בחור, היה קורה משהו. הבנתי שאני אוהבת אותה אהבה רומנטית".
קרן: "בהתחלה הייתי בניתוק מהרגשות שלי, התעקשתי שאנחנו רק חברות למרות שהיינו מחזיקות ידיים ומדברות שעות. הייתי מסמיקה כשהייתי נכנסת לחוג, וכשהיינו חוזרות מיציאה חיפשתי מיד פעילות חדשה שנעשה ביחד. יום אחד חיפשתי בגוגל 'איך אדע שאני מרגישה לחברה שלי רגשות שהן יותר מחברוּת?'".
מה הייתה התשובה של גוגל?
"משהו כמו, אם את חושבת עליה יותר מכל אדם אחר, אם את לא יכולה לחכות לפגוש אותה. אמרתי oh shoot, אנחנו יותר מחברות".
ומה הדבר הבא שקרה?
אלינעם: "נפגשנו, ישבנו באוטו ונישקתי אותה. למחרת אמרתי לבעלי שאני רוצה להתגרש. החלטנו שבכל זאת נישאר יחד בשביל הילדים".
קרן: "אני נישקתי אותה בחזרה. אגב, הייתי בתחילת היריון. כשחזרתי הביתה סיפרתי רועדת לבעלי. היה לי ברור שלא אשאיר את זה כסוד".
במשך שנה המשיכו השתיים להיפגש לדייט בימי חמישי. הן מספרות שהיה ידוע שהן יוצאות. "רציתי להיות בסדר, להישאר בנישואים ולא להזיק לילדים", אומרת אלינעם, "אבל הייתי בסטרס מטורף. בקורונה, כשכולם הסתגרו בבתים, הבנתי שאני רוצה לקום עם קרן וללכת לישון עם קרן".
קרן: "הסידור הזה שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה לא הרגיש טוב. סיטואציה שבה אני נשואה ורוצה אדם אחר הייתה מנוגדת לערכים שלי. הייתי חולה כל הזמן. הרגשתי שאני בתחתית ולא הבנתי איך הגעתי לזה".
רוב השנה הזו קרן הייתה בהיריון.
אלינעם: "שמחתי בשבילה, אבל כשהייתה התקדמות בינינו התחילו מחשבות 'למה היא בהיריון? למה היא שכבה איתו כשהיא כבר הייתה בקטע שלי?'. בלידה הייתי איתה. עברנו את הצירים יחד, כאילו זו הילדה שלנו".
קרן: "הלידה הייתה נקודת שבר לכולם. התגרשנו במאי 2020, אחרי 11 שנות נישואים".
אלינעם: "אני התגרשתי חודשיים אחריה".
מה קורה ביישוב, אף אחד לא שם לב לרומן הלסבי שנרקם מתחת לאף?
אלינעם: "כל היישוב ידע. רב היישוב קרא לי לפגישה. לא אישרתי ולא הכחשתי. הוא הציע לתת לבעלי ולי ליווי צמוד, שנתקן את הנישואים. עניתי לו שזה כבר לא רלוונטי".
ומה קורה במעגלים החברתיים שלכן?
אלינעם: "היו לי מלא חברות ביישוב, חגגנו ימי הולדת ביחד. הן נעלמו מהחיים שלי כלא היו. בסופרמרקט אנשים היו אומרים לי שלום חפוז והולכים מהר כאילו זה מידבק. שנים אימנתי קבוצות נשים ביישובים בשומרון. יום אחרי שנודע עלינו ביטלו לי את כל החוזים".
קרן: "הילד שלי עבר חרם בבית הספר, אמרו לו שאמא שלו עושה דברים לא טובים. חברה צעקה עליי שלא חשבה שאעשה משהו כזה נורא. ביקשתי ממנה שתצא מהבית שלי. השיא אולי היה כששכנה צעקה שבגללי בית המקדש השלישי לא ייבנה".
קרן, ההורים שלך גרים לידך. מה הם ידעו?
"באתי לספר להם לפני שישמעו ממישהו אחר. אמא שלי אמרה לאבא שלי: 'אני לא מבינה, היא לסבית?'. הם מאוד תומכים בי".
הצעת נישואים על החוף
הן עברו לגור ביחד ביולי 2020. "התכנון המקורי היה לעבור בסוף אותו הקיץ עם הילדים לאריאל", מספרת אלינעם. "היינו אמורות לגור שם בדירות נפרדות, עד שהילדים שלנו יעכלו ואז נעבור לגור ביחד. אבל הדיין ברבנות אמר שאנחנו לא יכולות לגור עם מי שתכף יהיה הגרוש שלנו. אז עברתי עם מזוודה לקרן".
מה אמרתן לילדים?
קרן: "שאלינעם צריכה מקום להיות בו. ישנו שתינו בחדר האורחים, שם ישנתי בסוף נישואיי, יש שם שתי ספות, אז הם לא חשדו".
אלינעם: "אני סיפרתי לגדולים שלי, שהיו אז בגיל ההתבגרות. אמרתי להם שקרן ואני בנות זוג ושאני אוהבת אותה. הבן שלי לקח את זה קשה, היה משבר. הוא נשאר לגור עם אבא שלו, היו תקופות שלא ראיתי אותו גם חודשיים. לאט־לאט הוא הסתגל".
קרן: "החלטנו שנישאר לגור יחד, ואז סיפרתי לילדים שלי את האמת. חשבתי שאני חוסכת מהם להסתגל לשינוי בהדרגה. טעיתי".
אלינעם: "הורדנו את הפלסטר בבת אחת. גם סיפרתי לאמא שלי. היא הייתה בשוק ואמרה שבחיים היא לא הייתה חושדת ואיך זה בכלל עובד? אמרתי לה שאני לא עומדת להסביר לה בטלפון".
במבט לאחור, היו סימנים מטרימים לזהות הלהט"בית שלכן? זה משהו שהודחק כל השנים?
אלינעם: "בתיכון ובאוניברסיטה נמשכתי לבנים. לחשוב על לגעת בבת עורר בי בחילה. אני לא קוראת לעצמי לסבית ולא שומרת נגיעה מנשים. אני מחבקת חברות, כי אני לא נמשכת לנשים אחרות. התאהבתי בבן אדם, לא במה שיש לו בין הרגליים".
קרן: "חברה שלי הכירה לי את ההגדרה 'פאנסקסואל'. את מרגישה קשר רוחני לבן אדם, ללא קשר למגדר שלו, ורוצה להביע את זה גופנית.
"פעם הייתה לי חברה שסיפרה לי שהיא לסבית. עניתי לה שזה ממש עצוב ועדיף שתחיה לבד. היא אמרה שזה גורם לה לרצות למות. אמרתי לה, 'אין מה לעשות'. לא מזמן התקשרתי אליה והתנצלתי. היא אמרה לי שחשדה אז שהתגובה ההומופובית שלי נבעה מרגשות עמוקים שהדחקתי".
שנה אחרי שעברו לגור ביחד התארסו, והן בסטטוס הזה כבר שלוש שנים. "הצעתי לה נישואים בחוף שלנו בתל־אביב", מספרת קרן. "החלטתי שהפעם אני לוקחת את המושכות. חברה טובה של אלינעם ואחותי פרסו שמיכה ועליה פלטה של סושי ושמפניה. ירדתי על ברכיי ונתתי לה טבעת".
אלינעם: "אנחנו רוצות חתונה שמחה שכל האנשים שאנחנו אוהבות יהיו בה. כרגע יש אנשים שקרובים אלינו שלא משלימים עם זה שאנחנו זוג. אנחנו מחכות להן".
