"נכנסתי לגיל המעבר מזמן. בגיל 47 כבר התחילו התסמינים", אומרת ענת בירן פרוסט. "זו גם הסיבה שאחד הדברים החשובים עבורי הוא להעלות את המודעות לא רק לגיל המעבר, אלא גם לטרום גיל המעבר. בעיניי הקושי הגדול בזיהוי התסמינים הוא כשעדיין לא פוסקת לך הווסת לחלוטין. זה מבלבל מאוד וככה זה התחיל אצלי. הרגשתי שמשהו יצא מאיזון ולא הבנתי מה קורה. סבלתי מדפיקות לב מואצות בלילה, הפרעות בשינה, והתחילו אצלי גלי קור שכמה דקות לאחר מכן הפכו לגלי חום".
מה התסמין הכי קשה שהתמודדת איתו?
"הטלטלה הנפשית, הייתי ברכבת הרים. עד המנופאוזה הייתי אדם מרובע מאוד. היה לי ברור מאוד מה אני רוצה בחיים ואיך זה אמור להיראות. פתאום הכל התערער. התחיל אצלי משבר זהות וסבלתי מהרבה סערות נפש".
איך הרגשת כשהבנת שנכנסת לגיל המעבר?
"הייתי בחרדה עצומה. ידעתי גם איך המחסור באסטרוגן משפיע על החיצוניות, ולכן המילה שכל הזמן ליוותה אותי הייתה 'כמישה'. במוח היה לי ממש דימוי של פרי שכל המיצים יוצאים ממנו והוא נעשה כמוש. חששתי להיות חסרת אנרגיה ולא מינית. לשמחתי, עשור אחרי, אני יודעת עד כמה זה לא נכון. אמנם יש דברים שאנחנו מאבדות, אבל במקרה שלי זה הביא איתו גם הרבה ביטחון. בגיל 57 אני מרגישה סקסית ונשית מאוד כי למדתי לקבל את השריטות ולחיות איתן בשלום. היום אני רואה בגיל המעבר מתנה ואפילו חושבת שצריך לקרוא לו 'גיל הגילגול' - כי יש בו גם מטמורפוזה, אבל גם שמחה (גיל). בהתחלה זה מפחיד אבל בסוף נהנים מזה. זו הסיבה שאני גם אוהבת מאוד את הנשים שנבחרו לדגמן את הקרמים של 'וישי'. מצד אחד רואים עליהן את הגיל, אבל מצד שני רואים עליהן גם את ה'גיל' מבחינת שמחה".
אילו טיפולים או תרופות לקחת?
"אני לוקחת הורמונים אבל עדיין לא עשיתי הזרקות בפנים. זה לא שאני לא רואה את הקמטים ואת הנפילות של העור, אבל בינתיים אני מקבלת את זה ומטפלת בעור שלי בעזרת קרמים ומזינה אותו בהרבה אהבה".
כשנכנסת לגיל המעבר שיתפת את הסביבה?
"אני אדם משתף מאוד, אז מיהרתי לשתף את כולם, אפילו נהגי מוניות ('תדליק מזגן, יש לי גל חום'), אבל אני מסכימה שלא כולן נוטות לשתף. אנחנו חיים בחברה שבה הגישה היא שהעולם שייך לצעירים. נשים חושבות שאם הן יודו שהן סובלות מגלי חום בלילה, זה יציג אותן כחלשות וכמזדקנות וצריך להשתחרר מהתפיסה הזו".