"75% כוויות – 100% ניצחון". זו הייתה כותרת הכתבה שפורסמה ב"לאשה" ב־10 באוגוסט 2020. מאחורי הכותרת נחשף סיפורה המרגש של אביה אלימלך, אז בת 22, שאחרי שנים ארוכות של התמודדות עם תוצאותיה הקשות של "תאונת שריפה", כפי שהיא מכנה זאת, החליטה לחשוף את הצלקות הפיזיות והנפשיות שמלוות את מאבקה.
"הכתבה ב'לאשה' הייתה נקודת מפנה חשובה בחיי", אומרת אלימלך (26), מעצבת מוצר במקצועה, שהפכה את עצמה למנטורית המסייעת לאחרים להתמודד עם משברים בעזרת סיפורה האישי. בימים אלה היא משתמשת בתובנות שצברה כדי לסייע לצעירות ולצעירים ניצולי ה"נובה" ואחרים המתמודדים עם השלכות הטראומה, ובמקביל - גם לנפגעי כוויות במחלקה הפלסטית־כירורגית ב"סורוקה", שם הייתה מאושפזת בילדותה.
חדר 7 היה הבית שלי
היא נולדה בבאר־שבע וגדלה במושב מעגלים שבנגב. ב־24 ביוני 2002 השתנו חייה בחטף. אלימלך, אז בת ארבע וחצי, קטפה בגינה פרחים לאבא שלה, שעסק בגריפת נשורת של עלים מעץ שגדל ליד הגדר. היא ניגשה אליו עם הזר שקטפה וחיבקה את גופו מאחור. "אבא הסתובב אליי ושנינו התלקחנו", סיפרה בריאיון הקודם. בדיעבד התברר שבאותו רגע הצית האב את חומר הבעירה על ערימת העלים. האב ובתו הועברו בבהילות לבית החולים סורוקה. "הגעתי לשם בחוסר הכרה מוחלט ונאבקתי על החיים. הייתי מורדמת ומונשמת במשך שלושה־ארבעה חודשים וגם כשהתעוררתי נשארתי בטיפול נמרץ, בחדר מבודד, כדי למנוע חשיפה לזיהומים", סיפרה. בהמשך הועברה למחלקה לפלסטיקה כירורגית. "חדר מספר 7 היה הבית שלי אז".
גם האב, שפציעתו הייתה משמעותית אך חמורה פחות משלה, היה מאושפז תקופה ממושכת. אחרי שנה ושלושה חודשים יצאה מבית החולים. "הגעתי לכיתה א' לבושה בחליפת לחץ. את הפנים לא הסתרתי במסכה, כי איתה נראיתי ממש מפחידה, ורק בלילה היו שמים לי מסכה גם על הפנים. בנוסף, הייתי עם סד שהרים לי את יד שמאל, כי שם הפציעה הייתה יותר נרחבת. גם במהלך הלימודים, אחת לחודש בערך, הייתי מגיעה לבית החולים, לטיפולים ולאשפוזים קצרים".
לפני כארבע שנים החליטה לפרסם פוסט ולספר את סיפורה בפייסבוק, כולל צילום. בעקבותיו פנה אליה הצלם אמנון ארד והציע לה להשתתף בפרויקט "גיבורות", שבמסגרתו צילם נשים המתמודדות עם בעיות בריאות שונות.
במקביל ללימודי עיצוב המוצר, במכון הטכנולוגי חולון, החליטה אביה להעניק השראה לאחרים. "בניתי הרצאות על צמיחה ממשברים ומטראומות ועל קבלת השונה, המבוססות על סיפורי האישי, והתחלתי להופיע לפני בנות אולפנה ובני נוער. זה הלך והתפתח גם לסדנאות העצמה, שבהן שילבתי כלים לפיתוח אינטליגנציה רגשית ויכולות להתמודד עם קשיים ואמפתיה לאחר ולשונה. בשלב מסוים יצאתי לארצות־הברית בשליחות מטעם הסוכנות היהודית, למפגשים עם בני נוער יהודים".
מהשליחות חזרה ארצה שבוע וחצי לפני 7 באוקטובר. כמי שחיה ביישוב המרוחק 9 ק"מ מעזה, היא הייתה בממ"ד באותו יום. "אנחנו שומרי שבת, אבל הדלקנו את הטלפונים ולא האמנו לידיעות שזרמו. דאגתי מאוד לחברים שלי ממפלסים, קיבוץ ארז וכפר־עזה. בדיעבד התברר שמורה שלנו מהתיכון נרצחה, חברים התייתמו מהורים, נבו ארד וגיא אדמוני שהיו איתי בשכבה נרצחו, אלון שמריז - שהיה בכיתה שלי בחטיבת הביניים ובמהלך כל שנות הלימודים למד איתי באותה שכבה – היה חטוף ונהרג בשוגג על ידי צה"ל, והתאומים זיו וגלי ברמן שהיו בשכבה שלי חטופים".
ואז החליטה לגייס את סיפורה האישי כדי לסייע, ולו במעט, לפצועי צה"ל. המקום הטבעי לכך היה המחלקה הפלסטית־כירורגית בסורוקה, זו שהייתה לה בית בילדותה. "התחלתי את זה ביום ההולדת שלי, ב־29 בינואר 2024. קניתי ממתקים, מילאתי שקיות יום הולדת והכנסתי לכל אחת מהן פתק ובו כתבתי, 'להעביר את החיוך הלאה, כי אף אחד לא יכול לכבות את האור שזורח מבפנים'. נכנסתי לחדרים, שהיו מלאים בחיילים סדירים ומילואימניקים, נפגעי כוויות. ראיתי מראות מזעזעים של אנשים שנשרפו בידיים ובפנים, וידעתי מה הם עוברים ומה עוד יעברו".
מה אמרת להם?
"שגם אני אושפזתי כאן תקופה ארוכה, בעקבות תאונת שריפה, ושכל יום הוא בחירה מחדש בחיים. הדגשתי שמה שקרה לי רחוק מגבורה מלחמתית כמו שלהם ושבאתי מתוך תחושת הזדהות, כי אני יודעת מה הם עוברים".
איך הם הגיבו?
"קיבלו אותי ממש יפה, ביקשו לראות צלקות, שאלו שאלות על התהליך שעברתי, כמה זמן לקח השיקום ואיך הייתה ההתמודדות הנפשית. שיתפתי אותם גם בדברים הפחות נעימים שעברתי, אבל גם נעזרתי בהומור ושמתי דגש על הצורך באופטימיות. מאז אני מבקרת שם בקביעות".
יש מפגש שזכור לך במיוחד?
"נפגשתי עם קצין מילואים שנפצע בפעילות מבצעית בחאן־יונס. שיגור טיל נ"ט גרם להתלקחות והוא נפצע בפנים, בידיים ובאצבעות. אמרתי לו שניצלתי מלהבות, כמוהו, והשתקמתי בזכות הטיפול הרפואי, התמיכה החיצונית והשיח הפנימי שניהלתי ביני ובין עצמי. הוא נדהם מכך שהייתי מורדמת ארבעה חודשים ואמר שזה נותן לו תקווה. הוא גם אמר שעצם זה שאני עומדת מולו, עובדת, לומדת ומתגברת על המגבלות, נותן לו כוח להתמודדות הפרטית שלו".
לא קשה לך לחזור לזיכרונות שלך?
"בהחלט, זה החזיר אותי והציף אותי. כשראיתי אותם הבנתי איך אני נראיתי. מצד אחד, היו פעמים שנרתעתי מזה, מצד שני, ידעתי שאני צריכה להישיר מבט ולספר מה עזר לי כדי להעניק להם תקווה, שהמצב שהם נמצאים בו עכשיו בהחלט הפיך. מניסיוני נשארות צלקות, אבל גם איתן אפשר וצריך להמשיך קדימה".
וכשהיא אומרת "קדימה", היא מתכוונת גם לתוכנית מנהיגות ויזמות שסיימה לאחרונה וכן לפרויקט צילום שבו השתתפה וצולמה לתערוכה "צלקות" שיזמה הצלמת קליה ג'יזל ליטמן־כהן וגם לעמותת "הומיה", שבמסגרתה הוזמנה לשאת הרצאה ולהעביר סדנה לצעירים ולצעירות בגילאי 30-20 פלוס, כולם ניצולי ה"נובה". "בסוף ההרצאה פנתה אליי אחת המשתתפות וביקשה רשות לשמור איתי על קשר. ברור שהסכמתי. העובדה שאני יכולה לעזור לה ממלאת אותי שמחה. משתתפת אחרת פנתה אליי ואמרה שהיה לה קושי לשתף אנשי מקצוע בתחושות שלה, ואיתי היא הרגישה בנוח. המסר המרכזי בהרצאה שלי, שאני מבקשת להעביר גם כאן, הוא בחירה בעשייה – בין אם בתחביבים או בדברים גדולים יותר, עשייה שמובילה לשינוי מהותי ולריפוי".
בריאיון הקודם סיפרת שלא הייתה לך זוגיות רצינית.
"יש לי חברים, אבל אין לי חבר. הייתי רוצה שיתייחסו לאישיות שלי ולמה שיש לי להעניק, מעבר לצלקות".
