ברכות על קבלת הפרס היוקרתי. איפה תפסה אותך הבשורה?
"הייתי על ספינת לווייתנים באוסטרליה, קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה, וכמעט לא עניתי. כשאמרו לי שמדברים ממפעל הפיס ניסיתי להיזכר אם מילאתי טופס הגרלה, לקח לי שנייה לקלוט שזה משהו אחר. אני מאוד שמחה וגאה לקבל פרס על מפעל שעוזר לכל כך הרבה אנשים".
למי בישרת רגע אחרי שנודע לך על קבלת הפרס?
"קודם כול לאורלי שדה, דיקנית בית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה העברית, שהגתה את הרעיון והגישה את המיזם. ואז כמובן הביתה, לבעלי ולבנים. בני הצעיר, שריונר בסדיר, עדיין נמצא בעזה ולא יודע כי אין לנו קשר איתו. כבר תשעה חודשים אני לא ישנה בלילות, הדבר היחיד שמנחם אותי זה שהוא עושה משהו שהוא מאמין בו ושיש לו מפקדים טובים".
על מה קיבלת את הפרס?
"על פרויקט HUBS-Aid לשיקום עסקים קטנים ובינוניים שנפגעו במלחמה בדרום ובצפון. בעלי העסקים נאלצו להתמודד עם נזקים, פינוי, נטישת לקוחות, הרס פיזי ומצוקה כלכלית ונפשית. הרעיון היה לקחת את הכוחות והידע שלנו ולהקים סוג של חדר מיון לעסקים האלה. במיזם משתתפים 80 עסקים, כל אחד מהם קיבל צוות של שלושה סטודנטים ומנטור מהבוגרים שלנו, שנרתמו להעמיד אותו על הרגליים".
תני דוגמה.
"למשל, 'האביר המתוק', עסק קטן ומקסים של דוכנים לימי הולדת משדרות, שנסגר ביום שפרצה המלחמה. לכאורה אין מה לעשות עם עסק כזה. האביר עצמו גויס, העיר התפנתה ואין ימי הולדת. אבל צוות המנטורים שלנו הצליח למלא לו את היומן באירועים, כולל לשבוע פתיחת השנה אצלנו באוניברסיטה".
מה הניע אותך להקים את המיזם?
"זה הצו 8 שלי. כל מה שאני יודעת, כל מה שלמדתי כל החיים, כל העבר היזמי שלי והיכולת שלי לחבר ולקשור חוטים, הביא אותי לעת הזאת ולמקום הזה. אם לא הייתי עושה את זה לא היה לי קיום כאדם".
"סבא שלי היה סנדלר בשכונת הבוכרים, שמעולם לא למד אבל שלח את אמא שלי ואחותה ללמוד באוניברסיטה. בזכותו אני דור שני להשכלה"
מה תפקידך באוניברסיטה העברית?
"היום אני ראש התמחות שיווק בבית הספר למנהל עסקים, אבל התחלתי בכלל כפיזיקאית. למדתי פיזיקה לתואר ראשון ושני, ואז עברתי להייטק, הקמתי חברה קטנה בשם PerSay והייתי המנכ"לית שלה. בשלב מסוים חשבתי לשלב את הניסיון והיכולת שלי לבנות מודלים כפיזיקאית כדי לענות על שאלות ניהוליות שעניינו אותי כמנהלת, וכך מצאתי את עצמי עושה דוקטורט במנהל עסקים".
קשה יותר להצליח כאישה בתחום של מנהל עסקים?
"לנשים תמיד קשה יותר, אני פועלת בעולם שגברים תכננו בשביל גברים, הוא לא תוכנן למעננו, אבל אני קיבלתי חינוך טוב. תמיד חייתי בתחושה שחובתי לחלום, זכותי לרצות, ואין דבר שלא אוכל לעשות. סבא שלי היה סנדלר בשכונת הבוכרים בירושלים, שמעולם לא למד אבל הוא שלח את אמא שלי ואחותה ללמוד באוניברסיטה. אמרו לו 'משוגע, מי שולח בנות ללמוד, איך הן יתחתנו ככה?', ובזכותו אני דור שני להשכלה".
נוסף על הכבוד הגדול זכית גם ב־150 אלף שקל. את כבר יודעת מה תעשי עם הכסף?
"עוד לא חשבתי על זה, אבל נמצא לו שימושים טובים וגם מיטיבים".
מה אנשים לא יודעים עלייך?
"שאני גם מדריכת צלילה וגם מוזיקאית. גדלתי לתוך עולם הפייטנות בבית הכנסת, והיום אני מנגנת ושרה פיוטים ומוזיקה חזנית יהודית".
איך מקבלים אותך כאישה חזנית?
"באהבה, כל עוד אני לא מזייפת. סבתא רבתא שלי הייתה מקוננת ידועה בלוויות בירושלים, ולרב עובדיה יוסף לא הייתה שום בעיה עם זה. בעדות המזרח לא מאמינים במשפט 'קול באישה ערווה', אמנם אין חזניות שעולות לתורה, אבל באירועים אחרים הן מתקבלות בשמחה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"כשאת צריכה לבחור בין משהו שלא עשית למשהו שכבר עשית, תמיד תבחרי בלא מוכר".
מה העצה הכי גרועה שקיבלת?
"תהיי מי שאת. לכאורה זו עצה טובה, אבל לא תמיד. לפעמים את צריכה להתאים את עצמך".
