יש משהו שעושה לתמר שילה קינן גירודים בכל הגוף זה הביטוי "רווקוּת מאוחרת". היא כבר נשואה ואם לארבעה, אבל הזיכרון עוד טרי. כמי ששייכת למגזר הדתי־לאומי, צמד המילים הזה הוא מקור לדאגה, עצות, צקצוקים ומבטים מרחמים מצד הסביבה. כשהתיישבה לכתוב את ספר הביכורים שלה, "הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון" (הוצאת ידיעות אחרונות), ידעה שתכתוב על התקופה הזו בדיוק. "הרווקות המאוחרת היא עדיין נושא מגזרי חם. רק השם עושה חררה", היא אומרת. "זה תמיד בטון של בעיה. יש משהו משפיל בזה שאת לא נשואה. התחושה היא 'בואי תתחתני קודם, ואז תדברי'. לא תופסים ממך מספיק. בנופש משפחתי את תהיי בחדר עם הסבתא. את עוברת בין סדנאות וקואוצ'ינג לזוגיות, מחפשת מה הטעות שלך. כשמישהו מוכר מהמגזר מתחתן אחרי רווקות מאוחרת, זה יום חג שבא להקיא. פסטיבל. כשהתארסתי, היו לי 400 ווטסאפים. שוב הבנתי כמה הרווקות שלי הייתה תקועה לאנשים כמו עצם בגרון".
נשמע לא פשוט.
"לא יכולתי לסבול את זה, גם כשהייתי רווקה וגם היום. נכון שיש קושי, כאב, שיברון לב, בדידות ועצב, והייתה תקופה שאמרתי לעצמי, 'אני לא אמצא אף אחד, אני אמות זקנה ולבד'. אבל אני לא בן אדם שאוהב להיות עצוב. אני אוהבת להוציא את עצמי מהסיטואציות האלה, להצחיק את עצמי. לדמות שלי בספר, תמר שמכונה 'תומה', יש מערכת יחסים טובה עם עצמה. היא קונה לעצמה הפתעות, מרימה לעצמה, עומדת מול הראי ואומרת, 'את מהממת, אני לא אעזוב אותך בחיים'".
"כשסיפרתי לאמא שלי, שהיא סופר־דוסית, שיהיו בספר גם דברים לא צנועים, היא אמרה 'ברור'"
מקסים וחשוב.
"גם כשהרגשתי אבודה, לא ידעתי לאן החיים הולכים, לא היה לי כסף וחיפשתי זוגיות כדי להתקרקע - היה לי את עצמי. המגזר מאמין שערך המשפחה הוא הערך הכי חשוב. מהמקום הזה לראות אדם שעוד לא הקים משפחה זה כמעט בלתי נסבל. אין תואר אוניברסיטאי שיגרום לו להיראות שלם יותר. עם זאת, לא הרגשתי שיש לי בעיה חמורה יותר מלאנשים אחרים. כל אחד עם התיק שלו. הבעיה היא שאצלנו הרווקים צריכים לסחוב עוד תיק - את המועקה של הסביבה. ההורים דואגים ומרחמים, אומרים לי 'אני מתפללת עלייך'. זה כבד ולא בא לך להגיע הביתה לחג וללכת לבית הכנסת. שמו עלייך טייטל של בעיה, ולכולם יש מה להגיד. 'אולי תלכי לטיפול הזה או לסמינר ההוא'. מרדתי מול המשא הזה. אל תשימו עליי את מה שעובר עליכם כשאתם רואים אותי. הדבר הזה גורם לרווקים להתרחק מהקהילה הדתית".
איך מצליחים לקבל הפוגה מגשם הרחמים הסמיך שיורד עלייך?
"דווקא עם אחותי הברסלבית היה הכי כיף. הם מאמינים שכל מה שקורה צריך לקרות. היא תמיד אמרה לי, 'אני לא דואגת לך, זה לא שהקב"ה נרדם ופספס אותך. את מונחת בדיוק איפה שאת צריכה להיות'. יש לי משאלה כזו, שכל רווק ורווקה דתיים ירגישו שהם במקום שלהם, שהם מוצלחים ומוכשרים והכול יהיה בסדר".
החברות רבו איתי
במשך יותר מעשור של רווקות, מגיל 20 עד גיל 33, אז התחתנה, שילה (38), דאגה לתעד על פתקים אנקדוטות ואירועים שקרו לה. לא היה לה מושג מה יצא מזה בסוף, אם בכלל. כשהושיבה את עצמה לכתוב, לפני כשלוש שנים, הבינה שהסיפור שהיא רוצה לספר הוא המסע שלה בתוך הרווקות. היא הרחיבה מעט את הפריזמה וכללה גם את סיפורן של שלוש חברותיה הטובות. זה אפוא ספר גם על חברוּת נשית קרובה, מלאת כנות והומור, שכתוב נהדר. שילה לא מהססת לגעת בנושאים נפיצים במגזר, כמו פגיעות מיניות או מין לפני החתונה. במהלך תהליך הכתיבה הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות, ובימים אלה היא כותבת מחזה וגם מוציאה פנקסי כתיבה. "אלה מעין סדנאות כתיבה קטנות בתוך יומן. אני כותבת שם על נושאים כמו אהבה והורות, ואז כותבים את המחשבות שעולות. הוצאתי עכשיו גם פנקס לחיילים שבו הם יכולים לכתוב את מה שעובר עליהם".
"כשמישהו מוכר מהמגזר מתחתן אחרי רווקות מאוחרת, זה יום חג שבא להקיא. כשהתארסתי, היו לי 400 ווטסאפים. שוב הבנתי כמה הרווקות שלי הייתה תקועה לאנשים כמו עצם בגרון"
בואי נדבר על הספר. נחמד שהחברות שלך זרמו איתך ככה. יש קטעים שאת ממש מצטטת מתוך התיק הרפואי של חברתך שנפצעה בפיגוע.
"זה לא היה כזה פשוט, חברות שלי רבו איתי במהלך הכתיבה. הייתי מקריאה להן קטעים, וזה לא בא להן טוב. היו כאלה שאמרו, 'אל תספרי לי, אני לא רוצה לשמוע'. החברה הכי טובה שלי, אהבת חיי, כמעט טרפדה לי את הספר. הבנתי אותה. לא לכל אחד מתאים להפוך לדמות. אחרי התלבטות כולן החליטו שהן מסכימות להיות בספר. הן אוהבות אותי יותר מדי".
הדמות הראשית נקראת תמר. מה זה אומר על שמות שאר הדמויות? השארת את השמות כמו שהם?
"רציתי לכתוב את השמות האמיתיים של כולן, אבל החברות שלי הרבה יותר דוסיות ממני, גם באופי וגם בנראות, והבעלים שלהן פחות זרמו עם זה, אז השמות שונו. דייט אחד הסכים לשמו האמיתי אחרי ששלחתי לו את הקטע איתו".
כדתייה שנטועה במגזר, לכתוב על מין לפני החתונה זה דבר אמיץ.
"באיזשהו שלב ברווקות שלי הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשים את הגוף בצד עד שאמצא חתן. הגוף שלי התייבש. הוא היה חייב מגע וחום. שמישהו ירגיש אותי ויגיד לי שאני גוף אמיתי בעולם. להרגיש אישה ולהרגיש נחשקת. לא הרגשתי שאני מורדת או זורקת בצד את התורה שלי. היה לי ברור שהקב"ה מסכים איתי. והיה עוד דבר, הרגשתי שכל עוד אני לא עושה מין, אני בצד הילדי של העולם. רציתי להרגיש אישה".
בכל זאת, כדתייה, לעשות סקס לפני החתונה זה דבר אחד, לכתוב על זה בספר זה משהו אחר.
"היה לי ברור שאני כותבת על מיניות. אי־אפשר לכתוב על נשים שמחפשות זוגיות ולא לכתוב על הנושא הזה. כשסיפרתי לאמא שלי, שהיא סופר־דוסית, שיהיו בספר גם דברים לא צנועים, היא אמרה 'ברור'. לא לדבר על מין זה הכחשת האירוע. אנשים כותבים לי 'איזו אמיצה'. אני לא מרגישה שהייתי צריכה לנשום עמוק כדי לכתוב על עצמי ועל מין, אבל אני מודה שאם לא הייתי נשואה, אין סיכוי שהייתי כותבת את זה. העובדה שיצאתי מהסיבוב הזה של חיפוש בן זוג שחררה אותי".
"רציתי לכתוב בספר את השמות האמיתיים של החברות שלי, אבל הן יותר דוסיות ממני והבעלים שלהן פחות זרמו עם זה, אז השמות שונו"
איך הקוראות והקוראים הדתיים שלך מתייחסים לחלקים האלה?
"המין מגיע בצורה מעודנת, אין תיאורים גרפיים. יש אצלנו תמיד שאלה אם תוכן תרבותי הוא נקי, והיה לי חשוב שהמגזר יוכל לקרוא את זה. חששתי שהדוסים ישרפו לי את הספר", היא אומרת בחיוך, "אבל הכי דוסיות בקדומים קראו ופרגנו. כיבדו דווקא בגלל שזה סיפור אישי. אגב, נושא המיניות מאוד נפתח במגזר הדתי. כולן עכשיו מנחות למיניות. בנות מוכרות בבתים צעצועי מין, אבל זה עדיין בהקשר של אחרי הנישואים. בואי נגיד שאני לא חושבת שבספריות באולפנות יחזיקו ספר שלי".
את חושבת שקהל חילוני יכול להתחבר לספר?
"חיפוש אחרי אהבה ושייכות זו חוויה אוניברסלית. הדמות דתית, אבל נקודת המבט שלה על העולם היא כמו של כל בן אדם אחר. בסוף, בחוויה הקיומית כולנו דומים. בדידות, אהבה וחברות נשית הם משהו שכולן יכולות להזדהות איתו".
סוד של שנים
שילה קינן נולדה וגדלה בקדומים בשומרון, הצעירה מבין ארבעה ילדים. אמה כיהנה כעוזרת ראשת המועצה המיתולוגית לשעבר, דניאלה וייס. אביה אגרונום וחוקר שואה. "גדלתי בבית ציוני ואידיאליסטי. אמא שלי פעילה ימנית קיצונית, בהפגנה נגד ההתנתקות היא נגררה ונעצרה מול עיניי. היא נעצרה יותר מפעם אחת. מתישהו לאבא שלי נמאס והוא אמר לה, 'תמצאי מישהו אחר שיבוא לשחרר אותך'".
אי־אפשר שלא להיות קצת משועשעים מהתיאור.
"באינתיפאדה השנייה, שנת 2000, היה פחד גדול לנסוע בכבישים בשומרון. דניאלה וייס ואמא שלי, נשים בנות 50, אבטחו את הציר לבד. הן העמידו את הג'יפ בנקודה חשוכה בכביש והאירו עם פרוז'קטור כדי שאנשים ירגישו ביטחון. לגדול בהתנחלות זה גם להוציא שמיכה מארון המצעים ואז M16 של אבא שלך נופל עלייך. אבל חשוב לי להגיד שלא היה בבית דיבור עוין על ערבים. אמא שלי תמיד אמרה, 'אני לא כועסת עליהם. אני מבינה אותם. הם דתיים כמונו ורוצים את הארץ הזו כמונו'.
"אחרי 7 באוקטובר אנשים מפחדים שייכנסו להם לבתים. אנחנו הרגשנו ככה שנים. מדי לילה וידאנו שהדלת והחלונות נעולים. גדלנו בפחד ובהרגשה שלמי שמחוץ לשומרון לא אכפת ממה שעובר עלינו. מצד שני, זו הייתה ילדות שמחה ויפה ביישוב יפהפה עם קהילה מדהימה".
איך התיאור של ילדוּת שמחה ויפה מתיישב עם פגיעה מינית שעברת בגיל חמש, כמו שתיארת בספר?
"הייתי בת חמש־שש, והוא היה נער, אולי בן 15. ביישוב קטן האווירה מאוד פתוחה, כולם מגדלים את כולם, לא חושדים בשום דבר, והוא ניצל את זה. הוא הציע לי לבוא אליו, לקבל סוכרייה. זה תיאור כזה קלאסי, כאילו אני ממציאה אותו. הפגיעה המינית לא הייתה הדבר שפגע בי, לא הרגשתי בסכנה מיידית. מה שכן סחבתי איתי במשך שנים זה את השמירה על הסוד הזה. אסור לי לספר להורים כי אני צריכה להגן עליהם. כשהייתי בכיתה ד' היה שיח על פגיעות מיניות, ורק אז סיפרתי להורים. אמא שלי החווירה. לקחו אותי לפסיכולוגית ילדים. לאורך כל הרווקות שלי, ההורים שלי הלכו עם עננה - האם משהו נדפק אצל תמר בגלל מה שעברה? התשובה היא 'לא'".
באיזשהו שלב ברווקות שלי הרגשתי שהגוף שלי מתייבש, שהוא חייב מגע וחום. לא הרגשתי שאני מורדת או זורקת בצד את התורה שלי. היה לי ברור שהקב"ה מסכים איתי"
איזו ילדה היית?
"אני מגיעה מיישוב שנשים מנהלות אותו. הגברים בכפיפות קומה. גם הבית שלי הוא בית של נשים עוצמתיות. בארוחות שבת היו תמיד ויכוחים פוליטיים שהגיעו לצרחות ולבכי. הייתי הכי קטנה ושתקתי, ואני זוכרת שאמא שלי הייתה עוצרת ואומרת, 'תמר, מה את חושבת?'. כשאמרתי, 'אני לא יודעת', היא הייתה עונה, 'אז תחשבי'. זה היה מעצים, למדתי להביע דעה".
כשסיימה לימודים באולפנה, המשיכה לשירות צבאי כמש"קית הוראה בחיל חינוך. בהמשך למדה במדרשת הרובע, "שנחשבת לאולי הכי דתית במגזר. אני מוחצנת, קולנית, מדברת עם בנים. הבנות שם עם חצאיות ארוכות וחסודות. הייתי עוף מוזר".
אחרי לימודי אמנות במשך שנה במכללת "אמונה" המשיכה לבית ספר דתי למשחק "אספקלריא", שם סיימה לימודי משחק וקיבלה תעודת הוראה. "למדתי משחק בכיתה של בנים ובנות בנפרד. שוב נשארתי בתוך המגזר, בסביבה הבטוחה שלי. סיימתי את הלימודים ולא שיחקתי דקה. הצבתי מלא תנאים בלתי אפשריים: הצגה שלא מתלבשים בה חשוף, שלא מתנשקים ועוד כל מיני. הרבה שנים הרגשתי החמצה, אבל כשמצאתי את הכתיבה נפתח לי כזה עולם מהמם, שלא סקרן אותי יותר לשחק".
שילה קינן היא לייט בלומרית. בגיל 28 עברה מחצאיות למכנסיים, את פרק המלצרות בחייה משכה עד שנות ה־20 המאוחרות ("כששואלים איך אני מתפרנסת, אני טוענת שיש לי מלגת אמן מהקב"ה"). ואז הגיעה ההצעה להיכנס לבית 'האח הגדול' אי אז ב־2015, בעונה המכוננת שבה השתתף גם שי חי. "סיימתי לימודי כתיבה ב'מנשר' וסידרו לי ריאיון למשרת כתיבה בטלוויזיה. הגעתי עם חצאית, סיפרתי שאני גרה בתל־אביב, הצחקתי את המראיין, ואז הוא שאל אם אני רוצה להיכנס לעונה החדשה של 'האח הגדול'. לא ראיתי את התוכנית אף פעם. במגזר שלנו זה טראש. ההצעה הצחיקה אותי. שאלתי אותו אם משלמים. כשענה שכן, אמרתי 'יאללה'".
מה את חושבת על הכניסה שלך, בדיעבד?
"שזה היה טמטום. אף אחד מהמשפחה והחברים לא סימס לי. אפס הצבעות. הם לא רצו אותי שם. עם זאת, ההורים שלי קנו טלוויזיית פלזמה ענקית, צפו וסבלו. כשדיברו אליי לא יפה, אמא שלי בכתה. יצאתי אחרי חודש. לא נכנסתי כדי לקחת את המיליון, ומראש קיבלתי החלטה לא להביך את המשפחה ואת עצמי. לא רבתי ולא קיללתי. ברוך השם נהניתי, לקחתי את זה כחוויה ועדיין, חצי שנה אחרי כן לא ישנתי טוב. חלמתי שהתוכנית לא נגמרה, שיש לי מצלמה בבית, שעוקבים אחריי. יצאתי בזול. אנשים יצאו חבולים. את נעולה במקום סגור, לא יודעת מתי יהיה אוכל וחולקת שירותים עם 16 איש. אפילו לחדר השירותים אין מנעול. הנפש נכנסת למצוקה. אחרי שהעונה נגמרה דבקנו אחד בשני, כמו אנשים שעברו טראומה. אגב, עד היום מזהים אותי. באחת הלידות, בצירים, כשכולי כאובה, הרופאה אומרת 'יואו, את מהאח הגדול. אני לא מאמינה שאת פה'".
סטרייט שרואה סרטים על זומבים
את בעלה, מתניה קינן (38), הנדסאי מכונות, הכירה לפני שבע שנים בשידוך שרקמו אחותה ואחותו. הם התחתנו כשהיו בני 33 והיום הם גרים בפרדס חנה־כרכור והורים לארבעה (5, 3 ותאומות בנות שנה). "מתניה דתל"ש מאפרת שחי שנים בתל־אביב. הוא לא חשב שאני כל כך דתייה. הוא קנה חתול בשק וגילה את זה לאט־לאט. כשאני בוררת אורז הוא אומר לי 'את קיצונית'".
בהתחשב במגזר שלך, להתחתן רק אחרי שנתיים, כשכבר חצית את גיל 30, זה לא טריוויאלי.
"מכל הדברים שרציתי לספר, פה הייתה לי תחושת שליחות. כל הזמן שמעתי אנשים שאומרים, 'ברגע ששמעתי אותו בטלפון או שראיתי אותו, הרגשתי שזה זה'. 'אם זה זה, זה זה'. לי זה לא קרה. וזה לא קורה ולא קורה, אז אולי זה לא זה. נפרדתי ממנו פעמיים. אמרתי לו, 'אתה מקסים, אבל זה לא מה שאני רוצה'. מה שאני יודעת היום, זה שהוא מצא חן בעיניי, אבל היה לי קשה להודות בזה בפני עצמי. הוא לא התאים לי. הוא היה מסטול מהתחת, נון־קונפורמיסט, לא מצביע בבחירות. ועדיין, עם משכורת קבועה ומחזיק דירה. אני זו שהייתה עלה נידף. גרתי בתל־אביב, היו לי מלא חברים גייז, פתוחים כאלה, והוא סטרייט קלאסי, שקט ומופנם, שרואה סרטים על זומבים. לא ראיתי איך אנחנו קשורים".
"לגדול בהתנחלות זה גם להוציא שמיכה מארון המצעים ואז M16 של אבא שלך נופל עלייך. אחרי 7 באוקטובר אנשים מפחדים שייכנסו להם לבתים. אנחנו הרגשנו ככה שנים"
מה את מבינה היום על כל ההיסוסים שלך אז לגביו?
"שיש כאלה שמתאהבות 20 פעם. אני לא מתאהבת באף אחד. מי שלא היה מגיע, הייתי מתלבטת לגביו. היה פה מהלך שהייתי חייבת לעבור עם עצמי. לתת לו לאהוב אותי וללמוד לאהוב משהו טוב, איש חמוד כמוהו שנוגע לי קצת בלב. למזלי, הוא נלחם עליי ובזכותו יש לנו בית ומשפחה. כל פעם שהוא יזם קִרבה, לקחתי את זה בשתי ידיים. נלחמתי ברצון שלי לברוח, בשכל שאמר 'זה לא זה'".
תיארת בספר את הקונפליקט הפנימי הזה. איך מתניה הרגיש כשהוא קרא את זה?
"כל אחד רוצה שיכתבו עליו 'איך שראיתי אותו, הבנתי שאני לא יכולה לחיות בלעדיו'. אבל מתניה יודע מי אני ויודע שהוא היה צריך להשיג אותי ואני הייתי צריכה להשיג אותו. היום אני מחזרת אחריו, עושה לו סצנות, עפה עליו. כל היום אני אומרת לו שהוא חתיך וחמוד ו'אולי תתפטר ונהיה רק בבית'. אני הרבה יותר מחזרת אחריו משהוא מחזר אחריי".
איך נראה בית מעורב שבו אמא דתייה ואבא לא?
"לפני שהתחתנו סיכמנו שהוא לא נוסע בשבת ומשאיר אותי לבד עם הילדים. יש בבית צביון דתי. בערב שבת יש קידוש, הולכים לישון ומתניה פותח מחשב ורואה סרט. הילדים הולכים לגנים דתיים, ואנחנו נגיד להם שבגיל 18 הם יכולים לבחור להיות כמו אבא. הכול נעשה ברוח פתוחה וטובה. שואלים אותי אם לא מפריע לי שמתניה לא הולך לבית כנסת. אני עונה שלא. זה בינו ובין הקדוש ברוך הוא. אין לי תחושת אחריות על הרמה הדתית שלו".
כיוון ששניכם באתם מהתנחלות, יש רצון לחזור לגור בסוג הקהילה הזה?
"אני לא אחזור לשומרון. אני תמיד נבוכה מזה שאני מפחדת, כי אנחנו מתנחלים. אבל אני לא אמיצה כמו אמא שלי. אני רוצה לחשוב שכשאהיה בת 60, אהפוך לקאובואית בלי פחד".
