סיפורה של נועה, בת 43, עובדת סוציאלית, נשואה ליגאל, אמא לשלושה:
"לפני 21 שנה, כשהייתי בת 22, התחתנתי עם יגאל. הכרנו דרך חברים משותפים, ומההתחלה ידענו שנרצה להקים יחד משפחה. שנינו דתיים, ואחרי תשע פגישות הוא הציע לי נישואים. תמיד חלמתי להיות אמא, ומיד אחרי החתונה ניסינו להביא ילד לעולם. אחרי שנה שלא הצלחנו פנינו לבירור רפואי וגילינו שיש לנו בעיית פוריות. הרגשתי שניפצו לי את התקוות והתוכניות, אבל לא ויתרנו ויצאנו למסע של טיפולים. האמנו שזה יצליח.
עברנו עוד ועוד טיפולים שנכשלו, ואחרי חמישה טיפולי IVF נוצר היריון. לא הספקנו לשמוח, וכבר המצב הסתבך. נוצר אצלי קריש דם בווריד הנבוב העליון, אושפזתי בטיפול נמרץ והייתי בסכנת חיים. בזכות הטיפול הרפואי יצאתי מכלל סכנה, אבל העובר לא שרד ואיבדתי את ההיריון.
הרגשתי צער גדול, אבל יגאל ואני החלטנו לא לעבור טיפול נוסף כדי לא לסכן את הבריאות שלי. החלום להיות אמא המשיך לבעור בתוכי, אז חישבנו מסלול מחדש. חשבנו על כך שיש הרבה מאוד ילדים שזקוקים לבית, ואנחנו יכולים לאמץ. הפריע לי שאף פעם לא אדע איך נראה ילד שהוא קצת אני וקצת יגאל, אבל לא חששתי מכך שאני לא יודעת מה המטען הגנטי של הילד שאאמץ. גם כשמביאים לעולם ילד ביולוגי לא יודעים בוודאות עם אילו בעיות רפואיות הוא עלול להתמודד. שחררנו את חוסר השליטה והתמקדנו ברצון להקים משפחה.
כשיצאנו לדרך לא הכרנו אף משפחה שאימצה ילדים ולא ידענו איך זה מתנהל. בחרנו לעשות את זה בארץ ופנינו לשירות למען הילד, שם עברנו תהליך ארוך עד שאישרו את המועמדות שלנו. כל התהליך לקח שש שנים. במשך התקופה הזאת למדנו לנשום עמוק ולהמתין בסבלנות.
ואז, כשהייתי בת 30, הגיע הטלפון המיוחל. הייתי בדיוק בשיעור הנחיית קבוצות, כשיגאל התקשר אליי. לא עניתי ואז הוא שוב התקשר. הלב שלי התחיל לדפוק כי הרגשתי שקורה משהו. חזרתי אליו והוא אמר לי: 'זהו. יש תינוק שמחכה לנו'. הייתי המומה והתרגשתי ממש.
הגענו לבית הילדים ושם הוא היה – תינוק מקסים בן חצי שנה, עם מראה אסייתי, שמוצאו מאחת מארצות המזרח הרחוק. קראנו לו אמיתי. חזרנו איתו הביתה ביום שישי, ובערב שבת הדלקתי נרות. יש מנהג להדליק נר לכל ילד, וכל השנים ההן הדלקתי שני נרות. ואז יגאל אמר שעכשיו אני אוכל להדליק עוד נר, כי הוא כבר פה. הבנתי שזהו, אני אמא. זה היה נס.
כשאמיתי היה כמעט בן שלוש, אימצנו את טל אביה. היא הגיעה אלינו כשהייתה רק בת חמישה שבועות והתאהבנו בה מיד. היא ממוצא אפריקאי, ולפעמים נועצים בנו מבטים כשאנחנו איתה. לפעמים היא גם מקבלת הערות מעליבות מהסביבה על כך שהיא שחורה. גילינו שהומור עוזר לנו להתמודד. כמובן, מבחינתנו ילד זה ילד ולחיבור בינינו ובין הילדים אין שום קשר לצבע העור.
"לפעמים הבת שלנו מקבלת הערות מעליבות בגלל שהיא שחורה. גילינו שהומור עוזר לנו להתמודד"
כשטל אביה עלתה לכיתה א', אימצנו את הילד השלישי שלנו – א'. הוא ממוצא ישראלי ויש לו קשר עם קרוב משפחה שלו. לטל אביה היה קשה עם העובדה שבניגוד לא' היא לא נמצאת בקשר עם אף אחד מהמשפחה הביולוגית שלה. הסברתי לה שהאישה שילדה אותה מסרה אותה לאימוץ כי לא הייתה לה מסוגלות הורית ולא כי היא לא רצויה. אנחנו מעריכים מאוד את הנשים שילדו את הילדים על כך שהן בחרו לתת להם חיים ואפשרות לגדול במשפחה שתעניק להם אהבה.
הילדים ידעו כבר מגיל אפס שהם מאומצים. בחרנו להיות כנים ולשתף אותם בכול. החיים שלהם התחילו מניתוק, ולכן חשוב לנו לבנות איתם אמון. א' כבר מכיר את קרוב המשפחה שלו, אבל אמיתי וטל אביה יוכלו לנסות לברר פרטים על הנשים שילדו אותם רק בגיל 18, אם יפתחו את תיק האימוץ. אני אשמח שיעשו את זה, כי זה יעזור להם להיות שלמים יותר. זה לא מאיים על המקום שלי כאמא.
אני אוהבת את הילדים שלי יותר מכל דבר אחר בעולם. הם ממלאים אותי, ואין בי איזשהו חוסר. הם מצד אחד מאוד עצמם ומצד שני מאוד דומים לי וליגאל. אני לא מרגישה שהם שלי, אלא שאני שלהם. הם לא בבעלותי, אלא אני נמצאת שם בשבילם".
בשורה התחתונה: "הסטיגמות על אימוץ לא בהכרח נכונות. ילדים מאומצים הם כמו כל הילדים, רק עם סיפור אחר. אם נדע להסתכל מעבר לצבע העור ולמראה השונה, רק נרוויח".
