חודש לפני שדנה בן יאיר ז"ל נפטרה ממחלת הסרטן, היא ציירה ציור כאות תודה לצוות הרפואי שטיפל בה בבית חולים הדסה עין כרם. דנה ציירה מדף שעליו מונחות תרופות מיוחדות: אהבה, חום, הקשבה, סבלנות, סובלנות והבנה, וביקשה להשתמש רק בתרופות האלה. בהשראת הציור כתבה סבתה, חיה לוי בן יאיר, את ספר הילדים "מדף תרופות הפלא של דנה".
עוד כתבות בלאשה
דנה התגוררה במבשרת־ציון, והותירה אחרי לכתה את הוריה משה ואולה ואת אחיה אלדר (13). "דנה הייתה ילדה מיוחדת. היא אהבה לשיר וקיבלה את הקול היפה של אמי. היא הייתה מקסימה, חכמה, נהדרת ושמחה. אני מתגעגעת לקול שלה ולתיאבון שלה. היא אהבה לאכול סלט ביצים עם חצילים שהייתי מכינה לה. הכל היה לה טעים", מספרת חיה (67), שעבדה כסייעת בגן ילדים לפני שיצאה לגמלאות, וב־12 השנים האחרונות מתנדבת במחלקת ביות של אמהות ותינוקות בבית החולים הר הצופים בירושלים
"דנה לא התלוננה אפילו פעם אחת שכואב לה. הדבר היחיד שהיא פחדה ממנו היה להירדם ולא לקום. היא הייתה נרדמת ומתעוררת בבהלה"
דנה אובחנה ב־2016, כשהייתה בת 11. "היא הייתה בחוג ריקוד ונפלה. היא התלוננה שכואב לה השכם והוא התנפח. במשך שלושה חודשים לא ידענו מה יש לה - היא הלכה לרופאים, עשתה פיזיותרפיה, אבל הכאב לא עבר", משחזרת הסבתא. "יום אחד צלצלתי בצהריים לשאול לשלומה ואמרו לי שהיא נרדמה. התפלאתי שדנה הלכה לישון בצהריים כי היא תמיד הייתה פעילה. בסופו של דבר היא אובחנה עם סרקומה, סרטן של רקמות רכות וגידולי שלד".
איך קיבלתם את הבשורה?
"הרופא כינס את כל המשפחה ופנה לדנה: 'תראי, דנה, יש לך סרטן'. דנה הגיבה: 'עכשיו אני רוצה שתשתוק. אני לא רוצה לשמוע'. היא עברה טיפולים כימותרפיים והקרנות, ולא התביישה בקרחת שלה. היה לה חשוב להיפגש עם חברים והיא יצאה לטיול של הצופים. בכל הזמן שהייתה מאושפזת לא התלוננה אפילו פעם אחת שכואב לה. הדבר היחיד שהיא פחדה ממנו היה להירדם ולא לקום. היא הייתה נרדמת ומתעוררת בבהלה".
היא דיברה איתך על המוות?
"לא, אני חושבת שהיא לא הבינה את משמעות המוות. בגיל שבע היא שאלה 'למה אנשים מתים?'. אמרתי לה שמי שבא לעולם צריך גם לצאת, אבל כל אחד עובר דרך - לומד, מסיים את בית הספר, מתגייס לצבא, עובד, מממש את היכולות שלו, מתחתן ומביא ילדים שגם הם עוברים את המסע הזה. היא סיימה את המסע שלה מוקדם". חצי שנה לאחר האבחון דנה נפטרה. "היא נדבקה בחיידק בבית החולים והמצב שלה התדרדר. המדדים שלה ירדו, וארובות העיניים שלה היו נפוחות. כשהודיעו שהיא נפטרה, הייתה ריקנות גדולה, האבל הגיע רק אחרי השבעה. עד היום אנחנו מתמודדים עם האובדן", אומרת חיה בכאב. "לא שאלתי למה זה קרה, כי יש שאלות שאין להן תשובה. זה מעבר לבינה שלנו".
איך אלדר, אחיה של דנה, קיבל את זה?
"הוא היה אז בן שבע וקיבל את זה מאוד קשה. הצענו לו כמה פעמים לעלות איתנו לקבר שלה והוא סירב, עד שפעם אחת הוא הסכים וביקש שאאפה עוגיית קינמון גדולה בשביל דנה. עטפתי את העוגייה בנייר כסף, וכשהגענו לבית העלמין, אלדר ביקש שאפתח את הנייר. הוא אמר: 'דנה לא יכולה לאכול את העוגייה, אבל הריח יעלה לשמיים'. אמרתי לו שזאת הזדמנות בשבילו לבקש מדנה משאלה. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתף איזו משאלה ביקש, והוא אמר שזה בינו לבינה".
כמה שבועות לאחר מותה של דנה, מצאה סבתה חיה, גרושה ואם לשלושה ממבשרת־ציון, את הציור שלה. "הרגשתי שדנה רצתה להשאיר חותם, וידעתי שהדרך לעשות זאת היא ספר", היא אומרת. היא הקדישה שלוש שנים לכתיבה, והספר יצא לאור לאחרונה באופיר ביכורים (לרכישה: ofir.org.il). "הספר עוסק בילדה דנה החולה שחולמת להיות רופאה ושיהיה לה מדף תרופות מיוחד עם התרופות - אהבה, חום, הקשבה, סבלנות, סובלנות והבנה. היא מסבירה את השפעת התרופות. למשל, התרופה הקשבה מאפשרת להכיל את הרגשות, המחשבות והדעות של אחרים. המסר הוא לקבל את השונה. כשדנה הייתה בגן היא אמרה שאין לה חברים. עניתי לה: 'מי שלא רוצה להיות חבר שלך, תהיי את חברה שלו'. המסר שלי היה להפוך את השלילי לחיובי ולהחדיר בה אומץ להתחבר לאחרים. כשגדלה היו לה הרבה חברים.
"כשהגענו לבית העלמין, אלדר - אח של דנה - ביקש שאוציא את העוגייה שאפיתי כדי שהריח יעלה לשמיים"
"בכל שלב בכתיבת הספר התייעצתי עם בני ועם כלתי. לבני היה קשה בהתחלה והוא לא רצה לקרוא כי הרגיש שאז הוא יצטרך להשלים עם האובדן שלה. אבל לאחרונה הוא הגיע אליי לארוחה ודיבר על דנה בחיוך. הוא הרגיש מוכן לקרוא. ההורים שמחו, והסביבה תמכה בהוצאת הספר. כשהמאייר אלעד ליפשיץ שמע על הסיפור של דנה, הוא אייר את הספר בהתנדבות. רן כהן אהרונוב ייעץ לי בכתיבה, ורות יהודה הייתה אחראית על העיצוב הגרפי. הספר גם תורגם לערבית בידי הסופרת נוזהה, כדי לקרב לבבות. אני מרגישה שהספר עזר לי להתמודד עם האובדן. הייתי רוצה להנחיל את המסר שלו בכל בית בישראל".
