לפני שנה פתחה מיכל דביר את הארון שבו אפסנה את יומני הנעורים שלה. היא ידעה בדיוק איזה יומן היא מחפשת, ההוא שכתבה בגיל 17 כשהייתה תלמידת תיכון פרועה, והתאהבה במוזיקאי יפה תואר שרק הגיע אל העיר הגדולה מהקריות ושבר לה את הלב. קראו לו אייל שכטר והשנה הייתה 1989, חמש שנים לפני שלהקת אבטיפוס התפוצצה עם אלבום ראשון והפכה את שכטר, הסולן, לכוכב רוק ולחביב הבנות.
הרבה נשים היו פותחות את היומן מנעוריהן, קוראות בו, אולי מרגישות איזו צביטה קטנה בלב וממשיכות הלאה. אבל דביר היא לא כמו כולן. ״ברגע של מדיטציה פתאום עלה לי השם אייל שכטר, ואמרתי, רגע, יש פה משהו״, היא מספרת. ״הבנתי שאני רוצה לחקור את תקופת הנעורים, שהייתה מאוד משמעותית, סוערת ומורכבת בחיים שלי, והתמודדתי בה עם קושי נפשי, דיכאון והפרעות אכילה. לאייל היה חלק מאוד דומיננטי בחלק מהתקופה הזו, והיה לו מרכיב משמעותי באיך שאני הרגשתי".
35 שנה אחרי הפרידה החלטת ליצור איתו קשר. למה?
"אנחנו מסתובבים שנים באותם מקומות. אף פעם לא דיברתי איתו על המקומות האלה. ובשלב ההוא רציתי לעבוד על הצגה שתעסוק בתקופה ההיא, איתו או בלעדיו. לא ידעתי אם הוא יסכים. לא הכרתי מספיק טוב את אייל כדי לצפות מה תהיה התגובה שלו, ולא הייתי מוכנה לוותר ולא להציע לו".
שכטר: ״קראתי את היומן ואמרתי, זה לא יכול להיות, זה לא היה. היו למיכל זיכרונות חזקים וטראומטיים שהממו אותי לחלוטין בעוצמה שלהם. אצלי הם פשוט נמחקו"
יש משהו מרגש ומעורר אדרנלין ברגע כזה, יצירת קשר עם אקס מיתולוגי, אבל גם קצת מפחיד למי שאינה בשלה להתמודדות עם העבר. דביר (52) הרגישה שאין לה מה להפסיד ושלחה לשכטר הודעה. לשמחתה, הוא דווקא הסתקרן לשמוע עוד.
״לפני כמה שנים הייתה לנו פגישה מקרית באיזו חזרה שעשיתי בתיאטרון תמונע, שגם היא התחילה ליצור בו״, נזכר שכטר (60). ״מיכל הגיעה, מישהי שלא ראיתי עד אותו רגע לפחות 30 שנה. אמרנו שלום וזהו. יום אחד היא השאירה לי הודעה שהיא רוצה לחקור את היומנים שלה ולצרף אותי למסע הזה. לא ידעתי שהיא כתבה יומן ולא ידעתי מה יש בו ומי אני הייתי. יש לי רק שברי זיכרונות מהתקופה ההיא, אני לא באמת יודע משהו מוצק. זה סקרן אותי".
עכשיו שניהם יושבים בבית קפה תל־אביבי, ומדברים על ההצגה PastProgressive שהם יצרו ומככבים בה יחד, על אהבת הנעורים ההיא, שעולה כעת בתיאטרון תמונע (ההצגות הראשונות ב־8 וב־9 במאי). בהצגה, שמועלית במסגרת העונה התיעודית של התיאטרון (שבה ההצגות מבוססות על אירועים מהמציאות), דביר ושכטר מגלמים שני אוהבים לשעבר, שנפגשים כדי לנסות להבין מה קרה להם ולמה זה נגמר, ונקשרים זה לזה מחדש.
ריח של סערה מושלמת
ב־1989 כנראה לא היה להם שום סיכוי: דביר, אז כאמור בת 17, נהגה לשבת בפאב ״מדבר״ המיתולוגי. שכטר הגיע אל העיר הגדולה בגיל 25, בעקבות פרידה ששברה את לבו מהחברה שלו בקריות. הוא גם היה מבוגר מדביר בשמונה שנים, גם היה עסוק בלהתגבר על האקסית המיתולוגית שלו וגם נחוש לעשות מוזיקה ומלא תקווה להצליח בגדול. הוא בדיוק מצא לעצמו דירה לבד. קשר רציני היה הדבר האחרון שעניין אותו.
״הפרידה מהחברה ההיא דחפה אותי לעבור לתל־אביב כדי להגשים את מה שחשבתי שנועדתי לעשות, וזה להיות מוזיקאי", הוא נזכר. "יכול להיות שאם לא הייתי נפרד ממנה, הייתי מגיע לתל־אביב מאוחר יותר או שבכלל לא. אולי הייתי קונה את העסק למלאווח שהחברה שלי עבדה בו והייתי שר שם עם אורגנית".
מה הזיכרון הראשון שלך מהעיר?
״יש לי זיכרון חזק של קו 900 שהוביל מהקריות לתל־אביב. הייתי יורד ממנו ברחוב ארלוזורוב אחרי שביקרתי את ההורים בצפון, ומריח ריח אחר. הגעתי לתל־אביב והרחתי ריח של הסערה המושלמת, מקום מדהים, שאני עדיין לא יכול להכיל את מה שקורה בו. לא ידעתי אם אני הולך להצליח, אבל הלילות בעיר, האופציות שהיו בה, גרמו לי להרגיש כל הזמן תשוקה מטורפת. זה כמו מישהו שעובר לניו־יורק. זה כנראה גם מה שחיסל את האפשרות שלי ושל מיכל להיות בקשר ממושך. אני לא יודע".
את הפגישה ביניהם דביר זוכרת היטב. ״יום אחד אייל נכנס ל'מדבר' והוא היה יפה בצורה יוצאת דופן״, היא נזכרת. "באמת, הוא היה בחור יפה מאוד".
דביר: ״אם זוגיות היא לא סוערת אז זה נורא משעמם אותי. אני לא מוכנה לקבל זוגיות של לשבת ביחד ולראות טלוויזיה"
למה היה? הוא עדיין.
שכטר: ״הייתי יפה (צוחק), ועכשיו אני גבר מבוגר״.
דביר: ״בדיוק אתמול פגשתי מישהי שאמרה לי, 'תקשיבי, אני גם הייתי דלוקה על אייל'".
שכטר: ״הגעתי ל'מדבר'. ילד שעבר לתל־אביב עם לב שבור. כשראיתי את מיכל היא הייתה נורא יפה ומרשימה. לא היה דבר כזה".
דביר: ״אני עדיין!״
שכטר: ״וזה משך אותי. זה היה מגנט. מפה התחיל הקשר שלנו".
הם החליפו טלפונים והתחילו להסתובב ביחד. דביר התאהבה עד מעל לראשה, אבל אחרי חודשיים אינטנסיביים הקשר החל להתמסמס. היא זוכרת עוד ארבעה חודשים און אנד אוף בחברתו של שכטר, עד שזה נגמר. בהמשך, הם מספרים, היו להם עוד כמה מפגשים קצרים. אבל אותה חצי שנה היא זו שדביר הושפעה ממנה, גם בגלל גילה הצעיר וגם כי מצבה הרגשי אז היה מעורער, בין היתר עקב הפרעות אכילה. ״קצת אחרי הפרידה מאייל היה לי משבר גדול, והסביבה מאוד התגייסה כדי לתמוך בי. שם התרחש איזה שינוי".
שכטר: ״את מה שקרה שם לא נספר עכשיו, כי אנחנו רוצים להשאיר את זה להצגה".
חמש שנים אחרי שנפרדתם, אייל הפך לכוכב.
שכטר: ״עד אותו רגע הייתי אנונימי, יכולתי לשבת בבית קפה, הבן של יוסי וסימונה, ופתאום בבת אחת יש סביבי יחצ"נים ורדיו וטלוויזיה ועיתונות ומצלמים אותי. זה היה בזמנו יותר מעודן, הפרסום, אבל גם זה היה פסיכי. לא יכולתי ללכת ברחוב".
דביר: ״ויכול להיות שאם היינו מכירים כשהוא היה מפורסם, לא היה קורה בינינו כלום. הוא בטח לא היה שם עליי".
וואו, יצאתי נבל
כמה ימים אחרי הריאיון עימם, השניים עושים חזרות על ההצגה בתיאטרון בדרום תל־אביב. זה מקום אינטימי ואין אף אחד באולם הקטן. מדי פעם הם ניגשים אל הדפים. הכול מקצועי, אפילו הנשיקה שלהם בסצנה טכנית. נראה שהעבר המסעיר לא מפעיל אותם.
במפגש העבודה הראשון ביניהם הניחה דביר את היומן מ־1989 על השולחן ואמרה לשכטר, 'הנה זה'. כשהוא פתח את הדפים הוא גילה רשומון מדויק, נטול שיפוטיות, שתיאר מה עשו והיכן בילו בחודשים שיצאו יחד, תקופה שנשכחה מזיכרונו.
״קראתי את היומן ואמרתי, זה לא יכול להיות, זה לא היה", הוא משחזר. "היו למיכל זיכרונות חזקים וטראומטיים שהיממו אותי לחלוטין בעוצמה שלהם. אצלי הם פשוט נמחקו. המוח שלנו עושה מניפולציות מטורפות על הזיכרון, מקיף אותו בגדר ואומר, לא יהיה לך שום קשר לזה. אם לא היה את היומן, הייתי חושב שמיכל המציאה. עשיתי דיליט מטורף".
לא ידעת ששברת לה את הלב?
"לא".
זו לא היתממות?
״אם לא מדברים, לא יודעים. השתניתי עם השנים. זה לא בסדר מה שקרה, אבל אין לי הרבה מה לעשות עם זה".
דביר: ״יום אחד אייל נכנס ל'מדבר' והוא היה יפה בצורה יוצאת דופן״. שכטר: ״הייתי יפה. ועכשיו אני גבר מבוגר״
בעצם גילית שאתה עובד על הצגה שבה אתה מגלם את דמות הנבל.
״כן, תוך כדי השיחות עם מיכל יצאתי נבל, כמו שאני חוויתי את זה עם עצמי בזכות המפגש עם היומן. תשמעי, גברים ונשים נפגשים וקורית מערכת יחסים ואחר כך נפרדים ולא מדברים על זה. לא תמיד הבן אדם שאתה נפרד ממנו סוגר איתך חשבון, עושה קלוז׳ר. אנשים נפרדים כי זה לא מתאים לי או לך, ואני מבחינתי הלכתי לחיי והיא אל חייה, ומיכל נתנה לי את האופציה להתבונן ברגע הזה".
ומה הבנת?
"כמה זה שרף לה. לי הקשר הזה שרף הרבה פחות".
דביר: ״אני עדיין רציתי להמשיך, ומהצד שלו זה היה פחות נלהב. עבורי זו הייתה תקופה מאוד סוערת. עשיתי סמים, הסתובבתי עם אנשים שהיו קצת בשוליים, לא משהו קיצוני, אבל כנראה מספיק כדי להפעיל דיכאון שהתחיל לבעבע ואחר כך באיזה שלב התפרץ, וזה גם קשור לתקופה שלי עם אייל".
איך היה לחשוף בפני אייל את כל הדברים האלה?
״אייל לא ידע שהייתי בדיכאון באותה תקופה ולא הכיר את הפרעות האכילה שהיו לי. בהתחלה חשבתי, אוי, בן אדם שלא ראיתי כל כך הרבה שנים, מה אני ככה חושפת בפניו הכול? אבל באמת רציתי לבוא הכי נקי. לא היה פה עניין להאשים אותו באיך שהוא התנהל״.
שכטר: ״לא הייתי מודע לדברים שהיא חוותה. בכלל לא הבנתי את זה. אני יכול לסלוח לעצמי, כי היום אני אדם אחר, אבל ההתמודדות עם זה לא פשוטה לי. כשקראתי את היומן, מיכל כל הזמן ניסתה לגונן עליי. אמרתי לה, ׳אלוהים, מה עשיתי׳. היא רצתה לשמור עליי ולעזור לי".
דביר: ״נכון, כי לא באתי לסגור איתו חשבון. זה מקום פתור אצלי. אני לא מרגישה שזה פצע שאני סוחבת. יש לי באופן כללי משהו קצת אובססיבי שקשור לתקופה ההיא, בלי קשר לאייל. כל החוויות היו מאוד ראשוניות ועוצמתיות, ואני מרגישה שכל מה שקרה לי מאז היו שחזורים וחיפושים של תחושות שבצבצו והתחילו שם. כל הדרמות האלה לא עשו אותי יותר מאושרת, אבל עדיין יש בי משיכה או געגוע לתקופה ההיא. מגיל 18 כל מה שקרה לי פחות מעניין אותי".
שכטר: "עבורי הדרמה היא מקום העבודה. אני הולך לעבוד, וזה כמו מישהו שצולל לתוך בריכה, מתנגב והולך הביתה. כאמן אני חייב את הדרמה, אבל בחיים שלי אני לא רוצה שום דרמה".
מה עוד גיליתם כשהתחלתם לעבוד על ההצגה?
שכטר: ״הבנתי שיש למילים שלי המון כוח. בפעם הראשונה שהזמנתי אליי את מיכל לדירה אמרתי לה, 'עכשיו תפגשי את הכלבה שלי וזה יהיה המבחן האמיתי שלך'. מה לעשות? הייתי ילד, לא ידעתי איך לנהל מערכות יחסים".
דביר: ״ואז הגענו אליו הביתה והכלבה התחילה לנבוח עליי בטירוף".
שכטר: ״מיכל נורא נבהלה והתחילה לבכות. ואני הופתעתי שהכלבה נבחה, כי הקשר שלנו היה נורא יפה, ואני הוקסמתי ממיכל והיה לי ברור לגמרי שגם הכלבה תוקסם ממנה. זה מטומטם לגמרי.
"הרגע הזה נכנס להצגה שלנו כי אני מבין, והבנתי גם בזמן אמת, שאני לא יכול לזרוק יותר סתם דברים לאוויר, כי זה טוען משהו וזה משמעותי. לפעמים אנחנו מדחיקים דברים, כי זה מפחיד אותנו וכואב מדי. יש רגע שאפשר לחייך ולהסתכל על הדברים בסלחנות ואולי בשובבות".
שכטר: "ברגע שהגעתי ל־60 חציתי את קו הגבול, ואני מבין שיש את מי שהייתי לפני ויש אחד חדש. לגיל הזה נהייתה משמעות עבורי, אני מבין שאני בפאזה האחרונה של החיים שלי"
ברור.
דביר: ״אני, למשל, לא זכרתי, ואייל הזכיר לי שהיינו במיטה שלו ופתאום המיטה נשברה ושכבנו שנינו באלכסון. את הדירה שלו זכרתי ממש במדויק".
למה היה חשוב לך שאייל ישתתף בהצגה? למה היית צריכה אותו כדי לשחזר את ההתרסקות שלך?
״כי אם הייתי עושה את ההצגה הזו לבד, זה היה איך אני ראיתי את היחסים כמיכל. אייל הביא את העולם שלו. כל ההתהוות של ההצגה יכולה הייתה להיעשות רק כששנינו משחקים בה".
רגע, נישאר ידידים?
אייל שכטר בגרסתו הבוגרת הוא מוזיקאי ושחקן, אב לשתי בנות (מעיין, 16 ויעלה, 13). בעבר היה נשוי לעיתונאית עינת פישביין, ולפני שנים נפרד גם מאם בנותיו. הוא מתגורר היום בשכונת ביצרון במזרח תל־אביב, חולם לביים תיאטרון ולעשות יותר מוזיקה. בעשור האחרון חזר להופיע עם אבטיפוס (ההופעה הקרובה ב־19 במאי בג'מס רחובות), ולאחרונה הוציאו שיר חדש, ״לעולם לא עוד״, שכתב שמעון אלקבץ, חבר שלהם, על בתו סיון שנרצחה בשבת השחורה. ״אני מ־7 באוקטובר במצב של עצב הולך ומתמשך ואפילו מעמיק, כי אני ממש רואה לאן המדינה שלי הולכת. אני רואה את ההתלהמות, את המשיחיות, ואני יודע שאין לי מקום במדינה הזאת. זו לא המדינה שלי. אני נשבר לא מעט פעמים".
יש לך מחשבות על עזיבה?
"אני מבוגר מדי, ואני מוזיקאי ושחקן. אני כותב וחושב בעברית. אם הייתי מהנדס תוכנה, יכול להיות שהייתי יכול להתחיל במקום אחר. אבל לבנות שלי אני ממש מנסה לעזור כמה שיותר ללכת מכאן. שילכו לאן שהן רוצות. אני מודאג לגבי העתיד שלהן. הן לא יכולות לחיות פה. סבתא שלהן, אמא שלי, בעצמה אומרת: 'זה לא מקום לחיות בו'. הכאב על מה שקורה כאן עמוק מאוד אצלי".
שכטר: ״זוגיות זו תחזוקה גבוהה מדי של רגש שאני לא חושב שאני צריך. אני לא רוצה דרמות בחיים, יש לי מספיק דרמות בעבודה שלי. בשביל מה? טוב לי ככה"
במרץ האחרון חגגת 60.
"ברגע שהגעתי ל־60 חציתי את קו הגבול, ואני מבין שיש את מי שהייתי לפני ויש אחד חדש. לגיל הזה נהייתה משמעות עבורי, אני מבין שאני בפאזה האחרונה של החיים שלי. מצחיק לחשוב על זה, כי פיזית ורגשית אני לא מרגיש ככה בכלל. בכל מקרה, אני צריך להשקיע את האנרגיה שלי בלעשות כמה שיותר טוב. אני גמרתי עם מריבות וחיפושים של להיות יותר מוכר. אני לא במשחק הזה כבר הרבה שנים, אבל עכשיו זה לחלוטין ברור לי. העניין היחיד שלי הוא באמת לפעול כדי לעשות את הדברים הטובים עבורי – אמנותית וגם מבחינת המשפחה והחברים".
אתה כבר שנים לא בזוגיות.
״אני יודע לאהוב ולתת אהבה, אבל זוגיות זה לא למסור אהבה לשנייה אחת. זו העברת אינפורמציה ונוזלים ותשוקות וחיים. אני לא בטוח שיש לי את היכולת לעשות את זה כל הזמן. זו תחזוקה גבוהה מדי של רגש שאני לא חושב שאני צריך. אני בטוח מפסיד, אבל מרוויח במקום אחר. אני לא רוצה דרמות בחיים, יש לי מספיק דרמות בעבודה שלי. אני לא יכול להיכנס למערכת יחסים זוגית 24/7 או 22/7, ואני לא רוצה שמישהי תסבול ממני ואני אסבול מזה. בשביל מה? אני ממש בסדר ככה וטוב לי ככה. יש מספיק מקומות שבהם אני מקיים את הצרכים הרגשיים שלי״.
מיכל דביר בגרסתה הבוגרת היא אמנית פרפורמנס ובמאית, שלמדה משחק בבית צבי והוראת משחק בסמינר הקיבוצים. ב־2021 סיימה לימודי תואר שני בדרמה תרפיה מאוניברסיטת חיפה. במרוצת השנים עבדה בתיאטרון (״החברות הכי טובות״, ״ליזיסטרטה״, ״טובים השניים״), והופיעה עם עבודות הפרפורמנס שלה בפרינג׳ הישראלי ובפסטיבלים בעולם. ב־2006 עזבה את ישראל ל־13 שנים שבמהלכן שהתה בהודו ובברלין, שם עבדה עם יתומים והעבירה סדנאות משחק. היא חזרה ארצה לפני חמש שנים ומתגוררת בתל־אביב.
שכטר: "אני ממש מנסה לעזור לבנות שלי כמה שיותר ללכת מכאן. אני מודאג לגבי העתיד שלהן. סבתא שלהן, אמא שלי, בעצמה אומרת: 'זה לא מקום לחיות בו'"
גם דביר, גרושה ללא ילדים, יוצאת מהמפגש היצירתי הזה עם תובנות לחייה. ״אני מבינה היום שאם זוגיות היא לא סוערת, אז זה נורא משעמם אותי. אני לא מצליחה למצוא את האיזון. אני עדיין מחפשת את הסערה, עד היום, ולא מוכנה לקבל זוגיות של לשבת ביחד ולראות טלוויזיה. זה קשה לי. מצד שני יש בזה גם מחיר שאני משלמת, כי כרגע אני לא בזוגיות בגלל שיש לי פנטזיה הוליוודית איך זוגיות צריכה להיות. עדיין יש לי איזה רצון שבן זוג גם יהיה המאהב וגם החברה הכי טובה וגם הפסיכולוג וגם ההורה, וזה נועד לכישלון".
ההצגה היא ריפוי מבחינתך?
"כן. יש משהו שנסגר ומשהו שגם נפתח, כי גיליתי באייל בן אדם אחר".
שכטר: ״זו עבודת דוקו שמציפה את העבר. אולי מישהי בקהל תצא ותחשוב שהיא צריכה להרים למישהו טלפון".
תעבדו עוד ביחד?
דביר: "הכול פתוח. אולי זו גם תחילתה של ידידות נפלאה, למרות שעם אייל אני לא בטוחה".
שכטר: ״בהצגה היא שואלת אם נישאר ידידים, ואני מסביר לה שאני לא מכניס מיד אנשים לחיים שלי. יש מעגלי חברויות, והיא רוצה לקפוץ ישר למעלה".
