לקחתי את נכדי עומרי, הוא היה אז בן ארבע, לגינה שיש אצלנו בכפר. כשנכנסנו למקום כבר היו שם כמה אמהות צעירות שישבו על ספסל ושוחחו ביניהן. אמנם אנחנו גרים במושב קטן, אבל הן לא הכירו אותי. תמיד הייתי אישה עובדת, עסוקה, לא מעורבת בענייני הכפר.
עומרי המתוק השתלב תוך דקה עם שאר הילדים, ואני התיישבתי ליד האמהות. הרגשתי בנוח. חבורה של נשים היא נמל הבית שלי, אני מיד מרגישה בה כמו דג במים. אחרי הכול, זה מה שעשיתי כל חיי המקצועיים, ערכתי עיתוני נשים, הנחיתי סדנאות. אני אוהבת להיות בחברת נשים, אוהבת את דינמיקת השיחות שצוללות, בלי גינוני סמול־טוק, ישר למקומות שבאמת נוגעים ללב. השיחה, כך קלטתי מיד, הייתה סוערת. ניכר היה שמדובר בנושא שמטריד את כולן. אני מקשיבה. הן מדברות על הלחץ שלהן כאמהות, על התמרון בין הבית לעבודה ועל כך שאין להן זמן לנשום.
בואו. תנו לי רגע. זה הנושא הכי מוכר לי, הכי מטופל לאורך כל שנות עבודתי, אני מכירה את המחקרים, כתבנו על כך אינספור כתבות.
אני עצמי חייתי את האטרף הזה במלוא תפארתו לאורך כל הקריירה שלי כאמא לשלושה ילדים. השיחה קולחת. משפטים נאמרים: "הוא מגיע תמיד רק אחרי שהילדים ישנים". "רוצים שאהיה בעבודה ואין לי כסף למטפלת לאחר הצהריים". "מה קורה בעצם עם הפעוטון של דינה?". אני מנסה לתרום את חלקי לשיחה, זורקת משפטים לאוויר. אלא שאז - לא מיד, לוקח לי זמן להבין - מתברר לי שאני לא מעניינת אותן בשיט.
מילותיי עפות לכל עבר, משפטיי מתפוגגים באוויר. אני קולטת: הן צעירות, כבנות 30, הן האמהות של הילדים האלה. אני הסבתא. גילי כפול מגילן. את מי מעניין מה חושבת סבתא? למי אכפת?
אגב כך אני נזכרת בכל מיני כתבות שעשינו בנושאי גילנות, על איך את הופכת להיות רואה ואינה נראית כשאת מזדקנת.
ישבתי לי לצידן שותקת (אני לא רגילה לשתוק), מכונסת אל תוך עצמי (תפקיד חדש), מתבוננת מהצד (ממאנת להאמין למתרחש). זה באמת קורה? זה אמיתי? האם אלה יהיו חיי מכאן ואילך? זו שאלה שתעסיק אותי שוב ושוב בחודשים הבאים.
רציתי לומר להן: "חכו, יש לי כל כך הרבה מה לומר", אבל לא אמרתי. "בנות, אתן כל כך טועות בי", אבל שתקתי. "אולי אני דווקא כן מעניינת? אולי אתן רוצות לשמוע מה אמרה לי מריל סטריפ כשראיינתי אותה, וג׳וליה רוברטס?". לא הוצאתי הגה מהפה. "אתן יודעות שביל גייטס נתן לי עצה מצוינת לחיים?". לא, הן לא יודעות. מניין להן לדעת? ואז אני מפטירה, אבל רק ביני לביני: "וחוץ מזה, יכול להיות שזה לא מעניין, אבל ריצ'רד גיר התחיל איתי".
"מה את עושה?", נזפה בי מישהי מזועזעת, כלומר אני בעצמי. "מה אכפת לך מה הן חושבות? הרי את שונאת שאחרים עושים את זה. מה קרה? ממתי הפכת לכזו Name Dropper? נכון, לא קרה כלום. כמה נשים צעירות לא רצו לשמוע מה שיש לי לומר. ביג דיל. וחוץ מזה, ריצ׳רד גיר לא התחיל איתי. אם כבר אני התחלתי איתו. היה שם משהו שנמשך בדיוק חמש שניות וחצי. אולי שש.
ועל כך, במדור הבא.
>> לטור הקודם: הגיעה מעטפה מפתיעה ממשרד הפנים. אני זקנה באופן רשמי
