המונולוג של אמילי הנד ראה אור בספר "יום אחד באוקטובר - ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים" (הוצאת קורן, מגיד). הסיפורים, בעריכת יאיר אגמון ואוריה מבורך, מבוססים על ראיונות שהתקיימו במיוחד לספר.
1. לא היה אפילו איש אחד נחמד מבין האנשים ששמרו עלינו בקופסה. "קופסה" זה איך שאני קוראת לעזה. אני לא רוצה להגיד את המילה הזאת, עזה, אז אני אומרת "קופסה". יש לי עם אבא כמה מילות קוד. "זיתים" זה מחבלים. "במבה" זה ערבים. "אנטיביוטיקה" זה דם. חטופים זה "גבינה". נרצחים זה "קוטג'". אני קראתי לזה במאכלים שאני לא אוהבת. כי המילים האלה, זה מילים שלפעמים לא נעים לי להגיד.
ריאיון עם אחותה של אמילי הנד
(צילום: דימה קרמינסקי)
2. הגעתי לבארי כשהייתי בת שנתיים וחצי. הילה הייתה בת שבע, היא שמעה שמגיעה ילדה חדשה לקיבוץ אז היא נתנה לי מלא דברים, ומאז אנחנו חברות. ומזל גדול שאנחנו חברות כי כשהייתי בקופסה הילה עזרה לי להיות שם. היא עזרה לי ממש ממש.
אני אוהבת את הקיבוץ ממש. אני אוהבת ששניצל וג'ונזי יכולים להיות חופשיים וללכת בלי קולר. אה, והם גם יודעים איך חוזרים הביתה לבד! אני אוהבת שיש לי כלבה. כי כשאני עצובה אז היא יודעת את זה לבד, והיא יכולה לבוא ולתת לי נשיקה. שניצל בדרך כלל ממש נובחת והיא גם כל שנייה זזה. ג'ונזי בדרך כלל שותק, ולא זז מהמקום שלו. הוא רגוע. הוא רק שומר עליי. עם שניצל אני משתוללת, אבל בעדינות, כי היא רגישה. היא רגישה, אבל היא אוהבת להיות משוגעת כזאת. אבל עם ג'ונזי, איתו אני נהיית חזקה. חזקה ורגועה. מדי פעם אני יכולה להיות רגישה וגם להיות חזקה. בבת אחת. ואז אני הכי רגועה, כזה קלילה כזאת, כאילו שום דבר לא קרה.
3. אני זוכרת שבשישי בערב הלכנו לבית של הילה, ואז נרקיס באה (אשתו הראשונה של תומאס הנד, אביה של אמילי). רקדנו כזה ועשינו כל מיני שטויות והיה ממש ממש כיף. ובבוקר, בשש בבוקר, הילה מעירה אותי לבומים, והלכנו לממ"ד. אמרו שיש צבא, אבל לא ראינו שם אף אחד. ואז כאילו הממ"ד לא היה יכול להיסגר, אז היא שמה כל מיני ספות כאלה על הדלת כניסה.
אני חשבתי שהם בטוח יגיעו אליי, אלינו. המחבלים. בגלל שאנחנו הכי קרובים אל הכרם, והם היו בכרם. שמענו צעקות, אז ידענו שהם בכרם. והם הגיעו אלינו, הם יודעים לפרוץ את זה. כן. הם יכולים לשבור עם פטיש או משהו כזה. ובגלל שהייתי אצל הילה, אז אבא לא היה איתנו שם.
4. אני יודעת מעצמי לצייר. גם כשהייתי עם הילה שם, לפעמים נתנו לנו לצייר. ציירתי שם את ג'ונזי, ואת אבא. ועכשיו אני הרבה הרבה מציירת. אני אוהבת לצבוע לפי הגוונים. כאילו, נגיד, ירוק בהיר, ואז ירוק רגיל, ואז יותר כהה, ויותר כהה, ויותר כהה. אני אוהבת שיש סדר. פשוט תמיד כשחברות שלי באות לחדר שלי הן נוגעות לי בכל הדברים. אז אני אומרת להן, "לא, לא, לא, זה צריך להיות פה, זה אמור להיות שם". אני אוהבת שיש סדר. אני אוהבת שמסודר.
5. היום אנחנו גרים בהרצליה. אני אוהבת את זה פה, יש לי כל מיני חוגים, אני כבר יודעת לרכוב על סוס. אני יודעת כבר לעשות "קאנטֶר". בהתחלה אני פחדתי, אבל כשכבר עליתי זה נהיה לי כיף, ובסוף לא רציתי לרדת. פשוט עליתי עליו ורכבתי, ומאז הבנתי שזה ממש כיף, כאילו, אם אני לא מנסה, איך אני יכולה לדעת אם זה כיף?
לפעמים ביום חמישי אני אפילו הולכת למין חוג כזה, עם כלב, ממש מאולף כזה, הרבה יותר מאולף מג'ונזי. קוראים לו דאו, ואני משחקת איתו פריזבי. אין לי איך להסביר את זה, אבל זה הדבר הכי טוב שיש לי בשבוע. יום חמישי זה היום האהוב עליי. בבוקר סוסים ואחר כך אני חוזרת ויש לי את דאו, אחר כך אני נוסעת לים המלח למלון, לפגוש את החברות שלי שגרות שם.
פחדתי שהמחבלים יבואו להרצליה, כי הם באו לרעננה, אז פחדתי מאוד. אבל אז הבנתי שהם לא באים, שהם לא באים לבתים ספציפית. הם הולכים רק כזה ברחוב, ושם הם עושים את הפיגוע. הם לא נכנסים פה לבתים. גם איפה שהמקום אצלנו, יש מצלמות אבטחה, ובלילה יש כזה משהו מברזל שיורד על החלונות. אז זה טוב.
אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור לבארי. אני לפעמים כן ולפעמים לא. מצד אחד הקיבוץ לא קרוב לשום דבר. מצד שני, יש שם את כל החברות שלי. וזה קטנצ'יק, וזה כיף. מצד שלישי, המחבלים יכולים ככה להשתלט עליו שוב, וזה מפחיד נורא.
