סיפורה של לירי נבון, שחקנית, תסריטאית ומנהלת קבוצת הפייסבוק "חובבי צמחי בית - גידול צמחים בבית ובמרפסת", מתגוררת ברמת השרון: "בתקופת מבצע 'שומר החומות', במאי 2021, גרתי ביחידת דיור צמודה לבית של אמי ביהוד. בשלוש בלילה הייתה אזעקה ורצתי למקלט. פתאום שמענו בום מטורף והרגשנו את הבית רועד. דלת המקלט, שלא הייתה סגורה עד הסוף, נפתחה מההדף ונכנס המון אבק ועשן. חשבתי שזה הסוף שלנו, רעדתי לגמרי.
הכול היה חשוך מסביב, כי נפל החשמל. תוך כמה דקות שמענו שכנים שואלים: 'יש פה מישהו? אתם בסדר?' וענינו שכן. הם קראו לכוחות ההצלה, שהגיעו תוך כמה דקות. הוציאו אותנו החוצה בפיג'מות וראינו את ההריסות. כל הבית היה שבור, חשבתי שאני חולמת. בזכות העובדה שהיינו במקלט לא קרה לנו כלום. הצוותים הרפואיים שאלו אותי איך קוראים לי וזכרתי, אבל לא זכרתי את מספר הזהות שלי או את הטלפון שלי, ונלחצתי מזה שאני לא זוכרת. הוגדרתי כנפגעת חרדה.
פינו אותנו משם ולא יכולנו לקחת שום דבר מהבית. מאותו רגע היינו הומלסים, אבל לא הרגשתי אבודה, כי היו שם המון אנשים: שכנים, משטרה, צוותי טלוויזיה. יחד עם האורות של המשטרה, זה הרגיש כמו סרט. ראשת העיר דאז, יעלה מקליס, לקחה אותי הצידה וניסתה להרגיע אותי. בחמש בבוקר הגענו לבית של דודה שלי בהרצליה. לא הצלחתי לישון כי פחדתי ששוב תהיה אזעקה ואולי לא אהיה מספיק ערנית.
כעבור כמה ימים נסענו הביתה וראינו שכל מה שהיה בקומה העליונה עף החוצה, כאילו הבית זרק את הבפנוכו שלו. מצאנו כמה דברים שלי, כמו גיטרה אקוסטית ואורגן, שיש בו עד היום רסיס תקוע שאי־אפשר להוציא. רוב אלבומי התמונות של הילדות שלנו נהרסו. גילינו שנעלמו טלוויזיות, כלי כסף וגיטרה חשמלית והבנו שגנבים ניצלו את העובדה שהבית היה פרוץ.
כשאמא שלי התקשרה לחברת הכבלים וביקשה להתנתק, אמרו לה שהיא צריכה להחזיר את הציוד והיא ענתה: 'אין ציוד, נפל טיל על הבית, הכול נהרס', אבל הם המשיכו: 'בסדר, אבל אנחנו צריכים את שלושת הממירים'. היא שוב אמרה להם שאין ממירים, כי כל הבית נהרס, והם ענו: 'אם את לא מחזירה את הממירים, תצטרכי להמשיך לשלם על המינוי'. זה היה כל כך הזוי. היא כתבה פוסט על הנושא בפייסבוק ורק אז הם ירדו מזה.
הביורוקרטיה לא הסתיימה בזה: כשהלכתי למשרד הפנים כדי להוציא תעודת זהות ודרכון חדשים, הפקידה פקפקה במה שאמרתי ודרשה אישור מהמשטרה. נסעתי לתחנת המשטרה במסובים, השגתי אישור וחזרתי אליה.
גרנו שבוע אצל דודה שלי, ואז עברנו למלון בהרצליה, שם נשארנו חודשיים. משם עברתי לסבלט ברמת גן, אחר כך לגני תקווה ובהמשך לרמת השרון. הסיפור הזה על הממירים ישב אצלי בראש הרבה זמן, אבל לקח לי זמן לעשות איתו משהו, כי הייתי במצב נורא.
אחרי שקצת התאוששתי, חשבתי לכתוב סדרה קומית על חיים של מישהי אחרי שנופל לה טיל על הבית. בסוף החלטתי לעשות מזה סרט קצר. מאז שלמדתי משחק בכל מיני קורסים וסדנאות אני עושה אודישנים, אבל קשה להתקבל, אז התחלתי לכתוב תסריטים ולצלם בתקציב נמוך. היה לי חשוב להביא את הסיפור הזה לתודעה, כדי שאנשים יבינו את האבסורד של נותני שירותים שנצמדים לנהלים.
"כשהלכתי למשרד הפנים כדי להוציא תעודת זהות ודרכון חדשים, הפקידה פקפקה במה שאמרתי ודרשה אישור מהמשטרה. נסעתי לתחנת המשטרה במסובים, השגתי אישור וחזרתי אליה"
חברתי לי בדר ואני כתבנו וצילמנו את הסרט בעצמנו, באפס תקציב. בהמשך הגשנו את הסרט לקרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה וקיבלנו תמיכה שאפשרה לנו להשלים את הצילומים בבית ההרוס, שעדיין עומד באותו מצב. היה די טראומטי להגיע לשם. פחדתי שייפול עליי משהו, הקירות שבורים והכול סדוק. זה כבר לא הרגיש כמו הבית שגדלתי בו. צילמנו סרט של שלוש דקות, כשאני משחקת את מי שנהרס לה הבית ולי משחקת את נציגת חברת הכבלים. קראנו לסרט 'להתנתק', הוא הוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סולידריות לקולנוע והוא גם התקבל לפסטיבל בארצות הברית, Flickers Rhode Island International Film Festival. עכשיו אני מפתחת סדרה על משהו אחר לגמרי ומחפשת מימון.
עד היום כל אזעקה מחזירה אותי לפחד הקיומי שחוויתי אז, וכשאני רואה בחדשות בתים הרוסים מטילים, לבי יוצא אליהם. אנשים לא מבינים שאם רואים בחדשות שטיל נפל על בית, זה לא נגמר בזה. ההתמודדות ממשיכה גם שנים אחרי שהאירוע מסתיים".
שורה תחתונה: "הייתי רוצה שגורמים שמטפלים באנשים שנפגעו במלחמות יהיו קצת פחות רובוטיים וקצת יותר אנושיים".
