ימים ספורים לפני שנפטר מסרטן הכבד, חילק יהונתן לוין את אוסף הספרים שלו להוריו ולארבעת אחיו, כולל הקדשה לכל אחד. להוריו העניק ספר של רחל המשוררת. שעות ספורות לפני שעצם את עיניו לעד כתב להם על דף השיר "יונתן" את המילים "משפחתי היקרה, אני לא ידעתי, אני לא יכולתי לדעת, אתם לא יכולתם לדעת", וחתם את שמו, יהונתן.
הוא היה בן 34 במותו. היום היה אמור להיות בן 41. המחלה התגלתה בגופו רק כמה חודשים קודם לכן, והיה ברור שמדובר בסרטן נדיר בסוגו ובגודלו. "כשאובחן, לפני שש שנים וחצי, נתנו לנו חודשיים", מספרת אמו, פנינה לוין, "וכבר לא היה מה לעשות. הקמנו בביתנו הוספיס ועברנו ארבעה חודשים של יחד. כולנו היינו צמודים אליו, והבית היה מלא אהבה.
"באחד הימים יהונתן אמר לי: 'אמא, אני יודע שאת תשבי כל היום לבכות עם חברותייך על האובדן שלי. עזבי! עדיף שתעשי הכל כדי להילחם בפגיעות מיניות בילדים ובנוער, כי פגיעה מינית בילדות קשה יותר מסרטן הכבד. במחלה אתה עטוף אהבה, ובפגיעה מינית אתה בודד'". את המילים האלה היא הפכה לצוואה שהיא עוסקת בהגשמתה יום־יום.
עוד בלאשה
כאבי ראש לא מוסברים
פנינה לוין (68), כיום תושבת רעננה, אם לחמישה וסבתא ל־13 נכדים, נולדה בברזיל למשפחה דתית־לאומית ועלתה ארצה בגיל 12. את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל ושם הכירה את בעלה, בן הקיבוץ שבו שירתה. שנתיים אחרי נישואיהם עברו לקרני־שומרון עם בכורם. לאורך השנים עסקה בהפקת סרטי תעודה וזיכרון, למדה הנחיית קבוצות, הדריכה קבוצות נשים לברזיל וכתבה ספר אוטוביוגרפי בשם "פליטו", שבו סיפרה בין השאר על פגיעה מינית שעברה בגיל חמש־שש.
יהונתן, שכונה ג'וני, היה בנם השני של בני הזוג לוין. "הוא היה ילד קטן ורזה, חכם, רגיש, עם חוש הומור חריף, שאהב כדורגל ושחמט - משחק שאותו שיחק מגיל שלוש־ארבע ובהמשך גם הדריך בו ילדים", מספרת אמו.
בגיל 12 התחילו אצל יהונתן תלונות על כאבי ראש עזים וראייה מטושטשת, שאובחנו כ"מיגרנה מסובכת". "במשך 23 שנים הוא חי בייסורים, עבר המון רופאים, בדיקות הדמיה, לקחנו אותו לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים, אך לא נמצאה לזה סיבה ולא הצליחו לעזור לו"
בגיל 12 התחילו אצלו תלונות על כאבי ראש עזים וראייה מטושטשת, שאובחנו כ"מיגרנה מסובכת". "במשך 23 שנים הוא חי בייסורים, עבר המון רופאים, חדרי מיון, בדיקות הדמיה, לקחנו אותו לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים, למומחים בארץ ובחו"ל. הוא טופל במשך שנים, אך לא נמצאה לזה סיבה ולא הצליחו לעזור לו. אנחנו משכנו אותו במעלה ההר. הוא סיים ישיבה תיכונית, התגייס, שירת שלוש שנים ושאף ללמוד פסיכולוגיה. אחרי שעשה תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה ניסה להתקבל לתואר שני, ואחרי שלושה ניסיונות התקבל על תנאי לאוניברסיטה העברית. בטיפול הפסיכולוגי שבו חויב כסטודנט הוא הוציא את הסוד הגדול של חייו: שבגיל 12, בחופשה בבית קרובי משפחה, הוא נפגע מינית במשך שבוע רצוף על ידי נער שמבוגר ממנו בכמה שנים".
מתי זה נודע לכם?
"בפסח, לפני שבע שנים, כשבילינו כל המשפחה בגן ציבורי, הוא החליק ונפל על הראש וקיבל מכה רצינית. באותו ערב הוא אמר לי: 'אמא, לא סתם נפלתי על הפנים. אני 'על הפנים'. כשביקשתי שיסביר, הוא אמר שקשה לו לספר לי. הצעתי שידבר עם אחד מאחיו והוא עשה זאת. זמן מה אחר כך הוא התקשר וביקש לדבר איתי יחד עם הפסיכולוגית, בנימוק 'אני צריך לספר לך משהו שאני לא יכול לבד'. הלב נפל לי. שאלתי אם לצרף את אבא והוא ענה: 'אבא לא יעמוד בזה'. הרגשתי שאני לא יכולה להמתין. 'אני בדרך אליך', אמרתי".
"יהונתן אמר: 'זוכרת ששלחתם אותי לקרובי משפחה כשהייתי בן 12?', אז נער מסוים (הוא נקב בשמו) פגע בי מינית שם. הייתי בהלם. שלחנו את הילד שלנו לבית חם, תרבותי ועוטף, וזה מה שקרה לו?!"
ומה הוא סיפר כשנפגשתם?
"הוא אמר: 'את זוכרת ששלחתם אותי לקרובי משפחה כשהייתי בן 12? אז נער מסוים (שהוא נקב בשמו ואנחנו הכרנו אותו) פגע בי מינית יום־יום במשך השבוע שהייתי שם'. הייתי בהלם. שלחנו את הילד שלנו לבית חם, תרבותי ועוטף, וזה מה שקרה לו שם?! יותר מזה, בעלי ואני גידלנו את ילדינו כמשפחה פתוחה, שבה מדברים על הכל. הידיעה שבאקלים הפתוח הזה הילד שלנו שתק 23 שנים גמרה אותי.
"גם היום, אחרי שקראתי אינספור מחקרים והשתתפתי בכנסים ובימי עיון בנושאי פגיעה מינית, וכשאני יודעת שלמוח האנושי יש קושי להתמודד עם אלימות מינית, אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שזה קרה במשמרת שלי כאמא. הרגשתי כל כך אשמה, היו רגעים שפשוט רציתי למות".
"גם היום, אחרי שקראתי אינספור מחקרים, אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שזה קרה במשמרת שלי כאמא. הרגשתי כל כך אשמה"
לאחר שיהונתן סיפר לה והם התחבקו ובכו, היא חשה רגשות מעורבים: "מצד אחד הרגשתי שזה היום הכי קשה בחיי ומצד שני הרגשתי שזה גם היום הכי שמח. הבנתי שמשם הכל התחיל. המיגרנות הקשות, הייסורים, הנפילות. אמרתי לעצמי שמכאן רק עולים".
עימות עם התוקף
יהונתן ואחיו פנו למרכז סיוע לנפגעי פגיעה מינית, ואחת העצות שקיבלו הייתה לקיים עימות עם הפוגע. "ידעתי שהם הולכים להיפגש והייתי במתח מטורף. חששתי שהפוגע לא יודה. אבל באותו ערב הוא ואחיו נכנסו הביתה בחיוך גדול. 'אמא, אני מאושר. הוא הודה', סיפר לי יהונתן. כי מה צריך הנפגע? שמישהו יאמין לו. הוא ציטט לי את דבריו של הפוגע: 'הייתי ילד מבולבל... אני סלחתי לעצמי, אז גם אתה תסלח לי'".
יהונתן סלח לפוגע?
"לא. יומיים לפני פטירתו הוא אמר שהוא עולה לשמיים כשהוא כועס ולא סולח לפוגע".
ואת?
"אני לא סולחת, כי אי־אפשר לסלוח למי שלא ביקש סליחה. חוץ מזה, אין לי זכות לסלוח כשיהונתן לא סלח".
"ידעתי שהם הולכים להיפגש לעימות עם פוגע והייתי במתח מטורף. חששתי שהפוגע לא יודה. אבל באותו ערב הוא ואחיו נכנסו הביתה בחיוך גדול. 'אמא, אני מאושר. הוא הודה'"
זמן קצר אחרי הגילוי נעלמו המיגרנות של יהונתן כבמטה קסם. לאחר שגם אבי המשפחה נחשף לסוד, אחריו שאר האחים ובעקבותיהם גם החברים, התקבלה החלטה: יהונתן יעזוב את לימודיו בירושלים ואת עבודתו כמלווה של נפגעי טראומה מטעם משרד הביטחון, ויחזור להתגורר בבית הוריו, אחרי תריסר שנות עצמאות. "החלטנו גם שאני אתמקד בעזרה ליהונתן, שהתחיל לקבל טיפולים מגוונים במטרה לשקם אותו", מספרת פנינה. "במסגרת ניסיונות השיקום הוא הגיש תלונה במשטרה, הפוגע נחקר, והתיק נסגר בגלל התיישנות", היא דומעת, כפי שקורה לה לא פעם במהלך השיחה הטעונה.
עשרה חודשים אחרי הגילוי, החל יהונתן לסבול מכאבי בטן ובחילות וירד במשקל בצורה דרסטית. האבחנה הייתה שמדובר בסרטן הכבד, בשלב קטלני וסופני. חודשים אחדים אחר כך נפטר. "בשבעה באו הרבה מנחמים, וכל יום שמענו לפחות שניים־שלושה אנשים שסיפרו כי נפגעו מינית במהלך חייהם, ומדובר באנשים נורמטיביים, טובים, רגילים. הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק והחלטתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי למלא את צוואתו של יהונתן ולהציל נפשות של נפגעי פגיעה מינית, ובעיקר בנים, שלא חושפים את הפגיעה מחשש מהסטיגמה. שבוע אחרי השבעה, מרוסקת, התחלתי ללמוד כתיבה יצירתית אצל אמנון ז'קונט, כדי להעלות הצגה שתספר על מה שקרה לבן שלי. כתבתי את המחזה 'שחמט', גייסתי את הבמאי יקיר אליהו וקנין וארבעה שחקנים נפלאים, הקמנו הצגה עם מוזיקה ותפאורה מקצועית. כדי לממן אותה כולנו השקענו כספים וגם יצאתי לגיוס המונים שעזר לי לצאת לקרב הזה בשביל יהונתן".
"החלטתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי למלא את צוואתו של יהונתן ולהציל נפשות של נפגעי פגיעה מינית, ובעיקר בנים, שלא חושפים את הפגיעה מחשש מהסטיגמה"
ההצגה עלתה לפני ארבע שנים במסגרות שונות, בתיאטרון "הסימטה", במועצות ובעיריות. "צפו בה 6,000 איש, ובקורונה זה נעצר. בימים אלה אנחנו שוקדים על חידושה, כי זה חשוב. בסוף כל הצגה אני מספרת על יהונתן ומתקיים דיון. מה שמדהים זה שתמיד פנו אלינו צופים ושיתפו אותנו בפגיעות שהם עברו בילדות ובנערות. חלקם ביקש את עזרתי, וזה כארבע שנים אני עוסקת, בהתנדבות מוחלטת, בליווי נפגעי עבירות מין. אני משמשת צינור למתלבטים אם לפנות למרכזי הסיוע או למשטרה. אני מבהירה מראש לפונים אליי שאין לי הכשרה מקצועית ואני לא תחליף לאשת מקצוע. כל מה שאני יודעת הוא להקשיב, לחבק ולייעץ שלא להישאר לבד בתוך ארון הסוד, שתוקע את החיים. אני מביאה למפגשים את הכאב המזוקק שבוקע מהרחם שלי, ומאמינה שלרחם של אם כאובה יש כוח לעשות שינוי".
