סיפורה של מאיה שרון וולף (52), תושבת יהוד, גרושה + שלושה (24, 22, 21), עובדת בנק, מרצה ומחברת הספר "האושר הנשי":
"תמיד ידעתי על ההישגים המרשימים של ההורים שלי. אמי, מירל'ה שרון, הייתה מחלוצי המחול בישראל, רקדנית וכוריאוגרפית, זוכת פרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות. נולדתי בניו־יורק, כשהיא עבדה בלהקת המחול הניו־יורקית של אלווין ניקולאס. אבי, עוזי שרון, היה מהנדס ופיזיקאי שעמד מאחורי המצאות רבות בתחום הנשק והרפואה (בין היתר המציא את מכשיר הלייזר הרפואי 'שרפלן'), עזר בפיתוחי לייזר לתוכנית החלל האמריקאית וגם זכה בפרס מפקד חיל האוויר על פיתוח מערכת מסווגת. מה שלא ידעתי זה עד כמה הזוגיות שלהם הייתה מורכבת: למעשה, לפני שנולדתי, הם הספיקו להתגרש פעמיים ולהינשא זה לזו שלוש פעמים.
למרות שהוריי הכירו כשאמי הייתה בת 17 ואבי בן 21, אני נולדתי יותר מ־20 שנה אחר כך והייתי בתם היחידה. בתקופתם זה נחשב נדיר לא למהר להביא ילדים לעולם. הם היו חריגים בנוף: שניהם היו אנשי קריירה שנתנו תמיד עדיפות ראשונה לעבודתם. אמי חיכתה עד שהשעון הביולוגי יתקתק, ונכנסה להיריון רגע לפני שמלאו לה 40. גם היא וגם אבי היו מסופקים לחלוטין מילד אחד. הם חתרו לאושר בכל דבר שעשו, ולא שקטו עד שמצאו אותו. במובן זה אני דומה להם (והספר שכתבתי מתעסק במציאת אושר בכל דבר שאנחנו עושים). שניהם היו יוצאי קיבוץ ששמחו לעבור לגור בתל־אביב בגיל צעיר, ותמיד אירחו אנשי בוהמה. יופייה של אמא שלי נודע למרחקים וגם אבי היה חכם ויפה תואר. עם זאת, תמיד הרגשתי שאבי יותר כרוך אחריה ממה שהיא אחריו. לא זכור לי שהיו ביניהם גינוני אהבה דביקים, אבל היה ניכר שהם חולקים זה לזו כבוד הדדי ושותפות מלאה.
אני עצמי התגרשתי בגיל 45, אחרי יותר מ־20 שנות נישואים. אבי כבר לא היה בחיים ואמי תמכה בהחלטתי. היא אמרה, 'אני מקווה שתסתדרי'. לא היה לי מושג אז שנושא הגירושים לא זר לה. את זה גיליתי רק אחרי מותה, ב־2017. לשבעה הגיעה חברה ותיקה שלה ואמרה: 'את יודעת, אני עשיתי טירונות עם אמא שלך למרות שהיא כבר הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים'. שאלתי, 'איך זה יכול להיות?', והיא השיבה: 'אחרי שההורים שלך התגרשו היא התגייסה'. הייתי המומה. אמרתי: 'מה? הם התגרשו?'. היא ענתה: 'כן, לא ידעת?'.
היא סיפרה לי את הסיפור המלא: שנים ספורות אחרי שהתחתנו, הוריי התגרשו בפעם הראשונה. ואז אמא שלי התגייסה כשהייתה כבר בת 23, ומצאה את עצמה מנקה סירים גדולים בבסיס צבאי. יום אחד, בייאושה, התקשרה לאבי מטלפון ציבורי בבסיס ואמרה: 'עוזיל'ה, תוכל לאסוף אותי מהדרום?'. למרות שכבר היו גרושים חודשים ארוכים, אבי כל כך העריץ ואהב אותה, שמיהר להיענות לבקשתה. בנסיעה חזרה הציע לה נישואים בשנית, וזמן קצר אחרי זה הם נישאו שוב. לא הבנתי מדוע אמא שלי מעולם לא סיפרה לי את הסיפור המדהים הזה, בעיקר אחרי שאני עצמי התגרשתי. וזה לא נגמר כאן.
"בשבעה חברה של אמא אמרה לי: 'עשיתי טירונות עם אמא שלך, אחרי שההורים שלך התגרשו היא התגייסה'. הייתי המומה. אמרתי: 'מה? הם התגרשו?'"
בתום השבעה נסעתי לקרוב משפחה, עורך דין שהיה אחראי על הצוואה של אמי. הוא אמר: 'ההורים שלך היו זוג תוסס. אני לא מכיר אף זוג שהתגרש פעמיים והתחתן שלוש פעמים'. אמרתי לו: 'אתה טועה. אתמול חברה של אמא סיפרה לי שהם התגרשו. אבל פעם אחת'. הוא לא טעה. אחרי המפגש איתו התקשרתי לחברה של אמי שאישרה את הדברים. 'זה נכון', אמרה. 'את החתונה השלישית הם עשו בעיריית ניו־יורק. אני שימשתי עדה'.
היום אני יודעת שאחרי שהוריי נישאו בשנית הם שוב התגרשו, ואז חיו בנפרד כמה שנים. אמי גרה באותה תקופה בניו־יורק, ואבי, שהבין שאינו יכול בלעדיה, טס אליה במיוחד ושוב חיזר אחריה. זמן קצר אחרי חתונתם השלישית אמי נכנסה להיריון איתי.
אין לי מושג מדוע הוריי בחרו להסתיר ממני את גירושיהם. אולי הם לא רצו שאזקוף את זה לרעתם, או שאחשוב שהם לא אהבו מספיק אחד את השנייה. אבל לי זה גרם לחשוב בדיוק ההפך: העובדה שבחרו לחדש את נדריהם שלוש פעמים היא הוכחה לאהבה הגדולה ביניהם ולרומנטיקה גדולה מהחיים".
שורה תחתונה: "לפעמים סוד גדול שיוצא מהמחשכים מתגלה דווקא כסיפור טוב".
