בכל יום שאור שוקרון עושה את הדרך אל "אוריוס", הקפה־קונדיטוריה שלה בשדרות, היא חולפת על פני המקום שבו שכנה תחנת המשטרה בעיר, אחד ממוקדי האסון של 7 באוקטובר. כשהיא עולה בשביל אל המרפסת, היא עוברת ליד העצים שמאחוריהם הסתתרו מחבלים וירו לעבר כוחות הביטחון. כשהיא מקבלת את פני הלקוחות, תושבי האזור, היא יודעת שכמעט לכל אחד מהם יש סיפור קשה, כואב. ובכל יום היא מספרת שוב ושוב את הסיפור האישי שלה.
צפו: אור שוקרון מספרת על השנה שעברה
(כתבת וידאו: גלית הראלי, צילום: טל שחר)
"לפעמים הכוחות שלי נגמרים", היא אומרת. "כל פעם אני חווה את הסיפור הזה מחדש וכל יום אני בוכה ואומרת שאין לי כוח יותר לחייך. אבל אז אני נכנסת למטבח, חושבת על מנות חדשות ומזכירה לעצמי שבניתי בעוטף שני בתי קפה מאפס ושאני עושה טוב לאנשים. כשיש ימים רעים אני אומרת לעצמי, 'אור, תזכרי, את עושה את מה שאת אוהבת'".
עד 7 באוקטובר, שוקרון הפעילה שני בתי קפה בשם אוריוס. הראשון, בקיבוץ ארז, מקום מגוריה, 300 מטר מגדר הגבול עם עזה, נפתח ב־2021. הסניף השני, בשדרות, נפתח רק חודש וחצי לפני השבת השחורה. שניהם נסגרו, כמובן. היא פונתה מהקיבוץ עם משפחתה ושירתה במילואים. ב־1 במאי פתחה מחדש את הסניף בשדרות. באמצע אוגוסט חזרה לגור בארז והיא מתכננת לפתוח גם את הקפה שם.
"לפני כמה ימים ישבנו בחוץ, היה חשוך. הסתכלנו לכיוון העצים וראינו דמות, נבהלנו. זה היה ברז כיבוי. אני שומעת את הכוחות בשטח אבל שואלת את עצמי אם יש לי על מי לסמוך"
"השקעתי פה את הנשמה שלי", היא מסבירה את ההחלטה לפתוח מחדש. "זה מקום שיצרתי מהלב שלי, אני לא יכולה להגיד 'טוב, אעזוב ואפתח במקום אחר'. הפתיחה המחודשת בשדרות הייתה מרגשת מאוד. בהתחלה היו לנו שלוש פעמים בשבוע התרעות צבע אדום, ובכל מקרה של חשש אנשים לא יצאו מהבית – ואת יודעת שאין עבודה באותו יום. ועדיין, למרות שאני מפסידה עשרות אלפי שקלים בחודש, אני נותנת את הזמן ולא מתייאשת. זה חשוב לי וחשוב לתושבים".
מי שמתבונן עליה מהצד, לא יכול שלא להתפעל מקור הרוח שלה. איך היא מתמרנת בין הלקוחות, נכנסת ויוצאת מהמטבח הקטן, מתפעלת את הצוות, מדברת עם ספקים. אבל בעוד הגוף נע בקלילות, הראש טרוד במחשבות - על הילדות שחוזרות הביתה לקיבוץ מבית הספר באוטובוס לא ממוגן, על החובות שהולכים ונערמים, על המציאות הביטחונית הכאוטית.
"את אמיצה", אני אומרת לה. "או מטומטמת", היא עונה בצחוק. "מי עוד נכנס לסיכונים כאלה?"
"כולם אמרו לי שזו התאבדות כלכלית"
שוקרון, בת 35, אמא לארבל בת השמונה ולמיה בת השש, גרושה ובזוגיות, יודעת דבר או שניים על סיכונים: "עד לפני שלוש שנים וחצי הייתי רס"ן בקבע, הייתי אמורה להמשיך לדרגת סא"ל ולצאת לפנסיה בגיל 42. הכול היה מתוכנן. החלטתי לעזוב הכול, ובאמצע הקורונה פתחתי את בית הקפה בקיבוץ. כולם אמרו לי שזו התאבדות כלכלית, גם בעלי לשעבר ורואה החשבון שלנו. הבנתי אותם כי לא היה פה כלום, לא עגלות קפה ולא תרבות בילוי, ועוד בקורונה כשהכול סגור. כשהם לא האמינו בי, נפגעתי, בכיתי. לא היה פרגון מסביבי, אבל רציתי לייצר משהו מיוחד שאין באזור, שיהיה לאנשים מקום, שלא יצטרכו לנסוע עד תל־אביב כדי להרגיש שיש להם אוכל טוב, שיהיה לאן לצאת".
"למרות שאני מפסידה עשרות אלפי שקלים בחודש, אני נותנת את הזמן ולא מתייאשת. זה חשוב לי וחשוב לתושבים"
כשאני שואלת איך בכלל הגיעה לתחום, היא מספרת שלמרות שהבית שגדלה בו סבב סביב בישול ואפייה, אמא שלה אסרה עליה להיכנס למטבח. "אמא של אחד האקסים שלי הייתה הראשונה שנתנה לי להיכנס למטבח, ואחרי זה, בצבא, הייתי נכנסת למטבח ומבשלת. ידעתי שיש לי את זה באוכל, אבל קונדיטוריה היא מדע מדויק, אז עשיתי קורס ארוך ב'דן גורמה' ובהמשך נסעתי לכל מיני השתלמויות בעולם".
ההתחלה בבית הקפה שלה הייתה צנועה. הקפה נמזג ממכונה ביתית והעוגות שהכינה ניצבו על שולחן קטן. לאט־לאט המקום צבר תאוצה. לשיא הוא הגיע אחרי שהשתתפה בתוכנית "הקינוח המושלם" והתברגה לשלישיית הגמר. "פתאום היו תורים ארוכים. אנשים באו רק כדי לאכול משהו שהכנתי. זו הייתה הנקודה שאמרתי 'עשיתי את זה. אני שם לגמרי'".
ואחרי שנתיים פתחת את הסניף בשדרות.
"הבעלים של המקום, קובי פריאנטה, היה לקוח ב'אוריוס' בארז. הוא היה אומר לי, 'יש לי בית ירוק בשדרות שחייב להיות שלך'. אמרתי לו, 'תעשה לי טובה. אין לי כסף, צריך מיליון שקל השקעה. אני חד־הורית ויש לי עסק שהשקעתי בו הכול'. הוא אמר לי, 'רק תבואי לראות', ונתן לי מפתח. במשך חודשיים המפתח היה אצלי, הייתי באה, מסתובבת לבד, מדמיינת איך המקום ייראה. זו הייתה חורבה, פנינה לא מלוטשת".
ואז?
"באחת השבתות מנהלת העסקים של בנק הפועלים עמדה אצלי שעה וחצי בתור בארז ודיברה עם אנשים, רצתה לשמוע מה הם חושבים, מאיפה הם הגיעו. אחר כך היא התקשרה למנהלת הבנק ואמרה לה, 'תני לאור כל מה שהיא צריכה'. הם נתנו לי גב כלכלי בניגוד לכל החוקים של הבנק. באוגוסט שעבר, כשפתחנו, המקום היה מלא כל הזמן".
פריאנטה נרצח בבוקר ה־7 באוקטובר, כשיצא לרוץ עם חברים בשדות של יד־מרדכי. "הייתי שבורה. בלעדיו כל זה לא היה קורה", אומרת שוקרון. "לפחות הוא הספיק לראות את המקום פתוח ומצליח, אני מנסה להתנחם בזה".
האמנת שתפתחי שוב?
"הייתה לי תקווה שאצליח לפתוח את המקום, אבל לא ידעתי מה יהיה. עוד לפני הקושי הכלכלי, לא ידעתי אם אחיה או אמות".
"יצאתי מהממ"ד לחפש מחסניות מהצבא"
היא גדלה במושב מנוחה, ליד קריית־גת. לקיבוץ ארז הגיעה במסגרת שבוע הגנת יישובים בצבא, ופגשה שם את בר, בן הקיבוץ ומי שברבות הימים הפך לבעלה. לפני כשנתיים התגרשו ושניהם המשיכו לגור בקיבוץ. בשנה וחצי האחרונות שוקרון בזוגיות עם אביב כץ (35), גרוש ואב לילדה בת ארבע. הם הכירו עוד בצבא ("הוא היה חייל שלי") ונפגשו מחדש לפרק ב' של שניהם.
לא פחדת להקים משפחה, לגדל ילדות, במקום כמו קיבוץ ארז?
"לא. אני אשת צבא, לא מפחדת מבומים ומיריות".
היא הייתה רמ"ד תעסוקה מבצעית של אוגדה 80 כשנכנסה להיריון עם בתה הבכורה, ונאלצה לוותר על תפקיד מבצעי שרצתה. בהמשך הוצבה כקצינת שלישות חטיבתית של נפת נגב בפיקוד העורף והייתה רמ"ד משאבי אנוש בבה"ד 7. "עד שהשתחררתי לא הייתי באמת אמא", היא אומרת. "הייתי רואה את הבנות, דואגת ומבשלת להן, אבל לא הכרתי אותן, את האופי שלהן, לא ידעתי מה מצחיק אותן. החיבור של אמא ובת לא היה שם. רק אחרי שהשתחררתי נפתח לי המסך, יש חיבור שלא היה קודם ויחד איתו יש גם פחד לאבד".
הפחד הכי גדול שחוותה היה ב־7 באוקטובר, כששהתה בבית עם בן זוגה. בנותיה היו עם אביהן בדירתו ששוכנת לא רחוק משם. בחמש וחצי בבוקר היא התעוררה כרגיל. שני עובדים שלה כבר היו בשעה זו בסניף אוריוס שבקיבוץ, אופים ומתכוננים לפתיחה. התראת הצבע האדום הראשונה שלחה את כולם לממ"ד. "גם כשקיבלנו הודעה מהקיבוץ להחשיך את הבית ולנעול את הדלתות לא התרגשנו", היא נזכרת. "זה קרה בעבר כשהיה חשש לחדירה. אמרנו, 'הצבא פה, הכול בסדר'. גם כשנשמעו קולות ירי בשכונה אמרנו, 'יש כיתת כוננות, הכול בסדר'".
מתי הבנתם ששום דבר לא בסדר?
"קצת אחרי עשר בבוקר, כששמענו קולות בערבית מחוץ לבית, התחלתי לאבד את זה. "הייתי הרבה שנים בצבא, בעזה, בלבנון, בג'נין, ובחיים לא הגעתי לרמה כזו של פחד מוות". הקולות הלכו והתקרבו, עד ששוקרון וכץ שמעו רעשים מכיוון המטבח. "פתחנו מעט את דלת הממ"ד וראינו שמישהו מנסה להרים את התריסים. אמרתי, 'זהו, הלך עלינו'. הרצתי בראש תרחישים איך הם הורגים אותנו. חוויתי את המוות בראש כל כך הרבה פעמים בשניות האלה".
המחבלים לא הצליחו להיכנס לבית. השניים נשארו בממ"ד, היא מחזיקה את החלון, הוא את הדלת. בהישג יד מונחים סכיני מטבח. "כל הזמן הזה אני מדברת עם הגרוש, לשאול מה איתו ועם הילדות, ואני מפחדת כי הבית שלנו חדש וחזק, אבל הם בבית ישן שקל לפרוץ אליו ואין לו נשק ושום אפשרות להגן עליהן, והוא אומר לי, 'אני לא יכול לדבר, יש רעשים בחוץ'".
"מה ששבר אותי היה לראות את האודישן שעשיתי ל'משחקי השף'. ארבל ישבה מול המצלמה והדבר הראשון שהיא שאלה זה אם המקום מוגן"
בקרב הירואי, כיתת הכוננות של הקיבוץ, יחד עם חברי כיתת הכוננות של היישוב השכן אור־הנר - בסך הכול עשרה חברים - הצליחו למנוע מעשרות מחבלים לבצע טבח המוני. אמיר נעים, בן הקיבוץ, ולשעבר בריסטה ב"אוריוס", נפל בקרב. "אני זוכרת את כיתת הכוננות עומדת מחוץ לבית שלי והם אומרים שנגמרים להם הכדורים, ואני יוצאת מהממ"ד לחפש בארונות, אולי יש לי מחסניות מהצבא. אני זוכרת אר־פי־ג'י שנורה לאחד הבתים הסמוכים ואת הרעש של הפגיעה שלו בבטון. אני זוכרת שהגיעו אלינו רק ארבעה חיילים ולא הבנתי איפה כל הכוחות. אני אדם חזק, אבל אני לא זוכרת שהייתי חסרת אונים כמו באותו יום".
ולמרות זאת, קיבלת החלטה לצאת מהקיבוץ.
"כן, בתשע בערב החלטנו לצאת, למרות שזה היה בניגוד להנחיות. הילדות נסעו עם הגרוש להורים שלו, ואנחנו יצאנו לבית של ההורים שלי. הכבישים היו ריקים, בלי כוחות של צה"ל או מחסומים. כמו דרך רפאים".
כעבור ימים ספורים יצאה שוקרון למילואים, התנדבה לחזור למקום שבו שירתה בעבר, בפיקוד העורף ברמת נגב ("זה היה במשמרות, הגעתי כל יום הביתה"). שני העסקים שלה נסגרו אבל היא המשיכה להחזיר בכל חודש 250 אלף שקל, הלוואה על בית הקפה בשדרות. החרדות הכלכליות לא הרפו. כשלא קיבלה תשובות מהמדינה, יזמה שיחה עם ראש רשות המסים, שי אהרונוביץ. "חיפשתי את השם שלו בגוגל, פשוט ככה", היא אומרת. "כבר לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. התקשרתי וסיפרתי לו את הסיפור בבכי ודמעות. הוא אמר שיעזור לי, וכך היה. בזכות המקדמה שקיבלתי הצלחתי לשרוד. אני רק חושבת כמה אנשים כמוני יש, שלא הגדילו ראש ונמצאים במצב כלכלי אחר משלי עכשיו".
"יום במילואים, יום בצילומים"
אל החרדות הכלכליות הצטרפו גם הפחדים הקיומיים. שוקרון והבנות עברו עם כל הקיבוץ למגורים זמניים בקריית־גת. "הייתי קמה כל לילה מסיוטים. כל לילה חלום אחר: על מחבלים שנכנסים הביתה וחוטפים אותי או חוטפים את הילדות שלי. הייתי יוצאת מחוץ לבית ועושה סיבוב כדי לוודא שאין אף אחד, שאני מוגנת".
ב־15 באוגוסט חזרה הביתה, כמו רוב חברי הקיבוץ. "זה היה כמו להגיע למקום זר, למרות שזה בית שגרתי בו עשור", היא אומרת. "אני נכנסת לממ"ד, שזה החדר של הבנות, ויש לי פלאשבקים. אני נזכרת במה שעברנו באותו יום. המצב בארז עכשיו הוא מצב של מלחמה, יש בומים, הבית רועד. זה מרגיש שלא השתנה שום דבר".
איך עוברים את היום ככה?
"כשמחשיך מתחיל להיות יותר מפחיד. אני נועלת את הבית שאף פעם לא היה נעול קודם. את כל הזמן בפחד ולחץ שמשהו יקרה וזה מטריד. לפני כמה ימים ישבנו בחוץ, היה חשוך. הסתכלנו לכיוון העצים וראינו דמות, נבהלנו. זה היה ברז כיבוי. אני שומעת את הכוחות בשטח אבל שואלת את עצמי אם יש לי על מי לסמוך".
לא חששת לחזור?
"חששתי מאוד, אבל רציתי לחזור לבית שלי, וגם הבנות ביקשו לחזור לבית, לחברות, לבית הספר. אם ארגיש לא בטוחה, לא אמשיך לגור בבית הזה, כל כך קרוב לגדר. הכי עצוב לראות את הילדות שלי. בתחילת המלחמה הן היו במצב נפשי קשה. הקטנה, מיה, לא שיתפה, היא רק שיחקה במחבלים, שוטרים וחיילים. הגדולה, ארבל, שאלה שאלות קשות על המוות". שוקרון כמעט לא בוכה כשהיא מדברת על מה שעבר עליה. הפעם היא נשברת. "הילדה שאלה אותי מה קורה אחרי שמתים, איך היא תיראה אחרי שתמות, אם תהיה מלאך, אם אני אהיה אמא שלה אחרי שאמות. היא רצתה לדעת אם היא תמצא אותי בשמיים. איך עונים על דבר כזה?
"מה ששבר אותי היה לראות את האודישן שעשיתי ל'משחקי השף'. ארבל ישבה מול המצלמה בחדר שמיועד למלווים, ובמקום להתרגש שהיא בטלוויזיה ושאמא בתחרות, הדבר הראשון שהיא שואלת הוא אם המקום מוגן. שאלו אותה אם היא מפחדת, והיא אמרה שכן. כשראיתי את זה שאלתי את עצמי למה אני עושה להן את זה, למה אני מגדלת אותן במציאות כזו".
למה בכלל בחרת להיכנס ל"משחקי השף"? התחרות לא הוסיפה עוד סטרס לחיים שלך?
"בתחילת אוקטובר קיבלתי את ההודעה שעברתי את המיונים המקדימים ואני מוזמנת לאודישן מול השופטים. כבר היו לי במקרר מצרכים למנות שתכננתי להציג בתוכנית. הם נשארו בו עד שחזרנו הביתה באוגוסט. מ־7 באוקטובר בקושי בישלתי וזה היה חסר לי. הייתי צריכה את 'משחקי השף' (התוכנית משודרת ברשת 13) כדי להיכנס שוב למטבח, לבשל, לקבל פידבק ולברוח קצת מהמציאות. הצילומים היו כשהייתי במילואים. הייתי יום שם, יום בצילומים. יום אחד במדי צבא ויום אחד במדי שף. התוכנית עזרה לי לשכוח".
לפני חודשיים התארסה לכץ. הוא עוזר לה בעסק כרגע, עצר תוכניות לפתוח עסק משלו בשדרות, עד שהדברים יתבהרו. עוד עוזר לה בעלים של רשת עולמית שמבקש להישאר בעילום שם ומגיע אליה פעם בחודש לשבת על דוחות, תזרים ורעיונות להמשך. ויש גם אדם שלא הזדהה, שהגיע אליה והעביר באשראי 30 אלף שקל ואמר לה "תיתני לחיילים". "אלה דברים שנותנים לי כוח להמשיך", היא אומרת, והפעם הדמעות שזולגות הן טובות, מנחמות.
למרות הכול, קורים דברים טובים: חזרת הביתה, פתחת את העסק, התארסת, את בטלוויזיה. את אופטימית?
"אני ברגשות מעורבים. קורים הרבה דברים טובים אבל רעשי המלחמה לא פוסחים עלינו, גם לא סיפורי הלקוחות. יש התחדשות, מרגישים התעוררות בבית הקפה, אבל המלחמה אופפת אותנו. אני בוכה כל יום בעסק, לפעמים מדברים טובים, אבל לרוב בגלל דברים רעים, אז קשה לי להרגיש ממש אופטימית. אולי אני צריכה רגע לעצור ולחשוב על כל מה שקרה עד עכשיו".
