כשהמחזאית והסופרת אורנה עקאד הייתה נערה, התפתחה אצלה הפרעת אכילה. "אחרי שאבא שלי נפטר הגעתי למצב של אנורקסיה. הפסקתי לאכול. השיער שלי התחיל לנשור, המחזור שלי נפסק. השיניים שלי נדפקו, ונראיתי כמו ניצולת שואה. אבל כשהסתכלתי על עצמי במראה, ראיתי את עצמי שמנה וחשבתי שאני צריכה לרדת עוד במשקל", היא מספרת.
בהשראת ההתמודדות שלה עם הפרעות האכילה ועם טראומות כמו ניצול מיני ויתמות, כתבה את ספרה "אוריאנה" שיצא לאחרונה בהוצאה עצמית.
עקאד (61) מתל־אביב, נשואה ואמא לשניים, היא מחזאית ובמאית תיאטרון וסופרת, מתרגמת מחזות ושירה ערבית ומרכזת מגמת תיאטרון בעמותת "כנפיים - עושים אומנות". כמי שנשואה לערבי־ישראלי מוסלמי, היא מחלקת את חייה האישיים והמקצועיים בין החברה הערבית לעברית.
ספרה הראשון, "ואדי מילח", שמספר על מפגש משנה חיים בין מורה לספרות ישראלי ובין תלמידה ערבייה, היה מועמד לפרס ספיר ב־2012. הרומן זכה לעיבוד בימתי כמונודרמה, וב־2018 זכתה עקאד על ההצגה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו.
מכתב למורה למשחק
בניגוד לספר הביכורים שלה שעסק בקונפליקט היהודי־ערבי, "אוריאנה" הוא רומן וידוי הכתוב כמכתב ארוך של הגיבורה אוריאנה לאירה, מורתה המיתולוגית למשחק, ובו מועלים זיכרונות קשים מילדותה. במכתב נחשפים מאבקיה של אוריאנה בתחושותיה בעקבות ניצול מיני שעברה כנערה, מותו הפתאומי של אביה, אנורקסיה ובולימיה. כל אלה מביאים אותה להרהורים אובדניים. אוריאנה מחפשת מקום משלה ושלווה בעולם. היא מעריצה את הזמרת רבקה זוהר, ושירה "אוריאנה" הוא השיר האהוב עליה. היא חולמת להיות זמרת ושחקנית, ועושה הכול כדי להגשים זאת, אך דרכה רצופת מאבקים.
העלילה של "אוריאנה" היא אמנם פרי דמיונה הספרותי של עקאד, אך האירועים והדמויות עוצבו בהשראת המציאות. כך למשל, דמותה של אירה מבוססת על אירה רוזנברג, מורתה לתיאטרון של עקאד שנפטרה בגיל 40 מסרטן, ועל הזמרת צילה דגן שנפטרה גם היא מסרטן בגיל 57. דגן הייתה חברת נפש של עקאד, והספר מוקדש לה.
"התחלתי לכתוב את הספר לפני 20 שנה כמונודרמה – הצגת יחיד. הוא עלה ערב אחד ב'פסטיבל אישה' תחת השם 'אורחא דעלמא' בביצוע השחקנית נתי קלוגר. אבל לא הצלחתי להמשיך עם העלאת ההצגה כי אף שחקנית לא רצתה להתמודד עם זה ולדבר מול קהל על מערכת היחסים עם הגוף שלה", מספרת עקאד. "החלטתי להמשיך את הכתיבה של המונודרמה, וכשהגעתי ליותר מ־60 עמודים החלטתי להוציא את המחזה כספר. הפרעות האכילה מלוות אותי כל חיי, ורציתי להוציא את זה החוצה. הרגשתי שהספר הוא סוג של ריפוי בשבילי".
"המשפחה שלי, שתפסתי כליברלית, לא באמת קיבלה את בן זוגי המוסלמי. תמיד הוא היה שם נטע זר"
איך החלו הפרעות האכילה שלך?
"כשהייתי ילדה, כל הילדים היו רזים ואני הייתי שמנמנה. ההורים שלי תמיד אמרו לי לסיים את האוכל מהצלחת, והסבתות הבולגריות שלי עודדו אותי לאכול. אני נהניתי מהאוכל. תמיד צחקו עליי שאני שמנה וגם מתולתלת - בתקופה שבה כולן החליקו את השיער. בניגוד אליי, אחותי הייתה רזה עם רגליים יפות. כשהייתי נערה לא הייתה לי הצלחה מזהירה עם בחורים, אז אבא שלי הציע לי בנונשלנטיות שאם אני רוצה להיות רזה, שאפסיק לאכול. כל המסרים שקיבלתי היו שרק לרזות יש סיכוי בחיים. אז התחלתי דיאטה: חצי אשכולית, גביע לבן ושני קרקרים. אף אחד לא אמר לי שזה מסוכן ושאני צריכה את כל אבות המזון. הקילוגרמים ירדו פלאים, וכולם אמרו שאני נראית טוב. באותה תקופה אבא שלי, שהיה בן 57, נפטר מדום לב, והפרעת האכילה שלי הפכה לאנורקסיה. עשיתי ספורט בצורה קיצונית וגיליתי את המשלשלים. הגעתי למשקל של 47 קילו על 170 סנטימטר".
איך המשפחה התייחסה לאנורקסיה שלך?
"אמא שלי לא הייתה ערנית מספיק למה שקורה. אחרי שחברים שלה אמרו לה, 'תראי מה את עושה לבת שלך', היא התחננה שאוכל. אבל כשאת סובלת מהפרעות אכילה, לא עוזר שאומרים לך לאכול. את רק מרגישה שאנשים מנסים להתערב לך בחיים ולהיכנס לך לצלחת. הרגשתי שכולם נגדי ושאף אחד לא תומך בי. זה השפיע עליי מבחינה נפשית ונכנסתי לפרצי בכי ללא סיבה".
לונדון לא חיכתה לה
בגיל 17, בזמן שהיא מתמודדת עם הפרעת האכילה, עקאד יצאה לבדה לטיול ברחבי אירופה: "אמא שלי אמרה שאם זה מה שיעזור לי, שאסע. אני חושבת על האומץ שלה לשלוח את הבת שלה לטיול לבד. לקחתי תרמיל גב וישנתי באכסניות. בטיול התמודדתי עם התקפי בולימיה – אכלתי ואכלתי ואז הכרחתי את עצמי להקיא. אחרי כמה חודשים חזרתי לארץ והשלמתי את הבגרויות. כשהתגייסתי, השמנתי בחזרה".
בסיום השירות הצבאי טסה ללונדון, שם למדה תיאטרון: "חלמתי להיות שחקנית, והתמודדתי שם עם קשיים רבים. הייתי סטודנטית עם השמנת יתר בארץ זרה. זה היה מאבק. כשחזרתי מלונדון לארץ, הדבר הראשון שאמא שלי אמרה לי היה 'השמנת'".
"נראיתי כמו ניצולת שואה אבל כשהסתכלתי על עצמי במראה, ראיתי את עצמי שמנה"
את כועסת על ההורים שלך?
"שניהם נפטרו והגעתי למצב של השלמה. היום אני מבינה שהם ראו את החיים בצורה אחרת. כאמא אני מתייחסת באופן שונה לאוכל. יש לי שני ילדים: מאי (28), מעצבת גרפית שעיצבה את כריכת הספר, ואדם (23), שמסיים תואר ראשון במדעי המדינה. אף פעם לא התערבתי במה שהם אוכלים. בניגוד לאמא שלי, שהביאה לנו אוכל מעובד וקפוא, תמיד דאגתי שיהיה לילדים שלי אוכל בריא וטרי. היה לנו ארון עם ממתקים ולא הגבלתי אותם".
עירומה במקלט
לצד הפרעות האכילה, גיבורת הספר "אוריאנה" עוברת תקיפה מינית. גם עקאד עברה טראומות מיניות: "כשהייתי בת ארבע, הייתי במקלט עם כמה ילדים מהשכונה והם הפשיטו אותי. כשעליתי הביתה אמרתי לאמא שלי שהייתי עירומה, והיא כל כך צעקה עליי, ששתקתי. כשהתבגרתי, מישהו שהיה קשור לאחותי הטריד אותי. פחדתי לספר על מה שקרה כי חשבתי שאני לא בסדר והיו לי רגשות אשמה. בן הזוג שלי, פואד, היה הראשון שסיפרתי לו על מה שעברתי".
עקאד, שנולדה תחת השם כהן, נשואה זה 30 שנה לפואד עקאד (60), ד"ר לביולוגיה במעבדות משרד הבריאות. "כשחזרתי מלימודי התיאטרון בלונדון, ב־1986, נתקלתי במודעה שמחפשים מורה לתיאטרון קהילתי בטייבה. נעניתי למודעה ולא פחדתי לעבוד שם.
"כששמעו שאני עורכת סדנאות תיאטרון לשחקנים ערבים ויהודים, תנועת סדאקה־רעות הזמינה אותי להעביר סדנה למדריכים. פואד היה אחד מהם. הפכנו לחברים טובים, ואחרי שנתיים התאהבנו והפכנו לזוג".
לא הפריע לך שהוא ערבי־מוסלמי?
"לא. אני פעילה למען דו־קיום. אני חושבת שאנשים צריכים להתחתן עם מי שהם אוהבים. פואד ואני מחזיקים באותה עמדה פוליטית, ושנינו חושבים שבישראל יש מקום לכולם".
מה פואד חושב על הטבח שביצע חמאס ב־7 באוקטובר?
"הוא מזועזע. גם אם אנחנו תומכים במדינה פלסטינית, בטח שאנחנו לא חושבים שזאת הדרך להגיע אליה. אנחנו תומכים במדינה פלסטינית חילונית".
יצא לכם להתמודד עם גזענות?
"כל הזמן. לדוגמה, הבת שלי למדה בתלמה ילין, וכשהיא נסעה במשלחת לביאנלה בוונציה, עצרו אותה לבידוק ביטחוני בגלל שם המשפחה שלה, בזמן ששאר החברים שלה התקדמו לטיסה. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לכבד כל דת. המשפחה של פואד קיבלה אותי, ואני חלק מהם. דווקא המשפחה שלי, שתפסתי אותה כליברלית, לא באמת קיבלה את פואד עד הסוף. תמיד הוא היה שם נטע זר".
