עדכון לכתבה: כמעט חודש מאז מתקפת הטרור הרצחנית של מחבלי חמאס, אותרה גופתה של רות פרץ.
בתחילת אותו סוף שבוע ארור הספיקה ימית פרץ לבלות עם אביה אריק ואחותה רות במסיבת הטבע של יוניטי ברעים - המסיבה שקדמה לזו של נובה והתרחשה באותו מקום. ימית הגיעה לשם עם חברים. אביה ואחותה כבר היו שם מהצהריים. השניים הגיעו באוטו גדול עם כל הציוד שרות, הסובלת משיתוק מוחין ומוגבלות שכלית, צריכה לשהייה ארוכה בטבע.
זה היה לילה של אושר צרוף. ימית רקדה עם החישוק הזוהר שלה; רות נעה במעגלים, צוהלת, בכיסא הגלגלים המואר שהכין לה אריק; ואריק עשה ג'אגלינג על הרחבה עם רצועות פוי, "פויזים" כמו שמכנים את זה במסיבות. אריק הפציר בימית שתישאר איתם גם למסיבה של נובה. ימית, שהרגישה שמיצתה, הודיעה שהיא מתקפלת. זו הפעם האחרונה שראתה את אביה ואת אחותה האהובים.
"רק שבוע־שבועיים קודם אבא ואני חזרנו להיות בקשר אחרי כמעט שנתיים של קשר רופף", היא אומרת. "הוא לא רצה שאתגייס לצבא, רצה שאשאר בבית עם רות ואיתו. הוא דאג לי מאוד וזה הרגיז אותי. התעקשתי להתגייס למג"ב, להיות לוחמת. עברתי לגור בדירה שכורה, לא רחוק מהם. בשבועות האחרונים החלטנו שאני חוזרת לגור איתם. דיברנו על זה שארשם ללימודי הנדסת בניין, כדי שאוכל להנגיש בניינים ודירות לנכים. ביום חמישי בצהריים אבא ורות נסעו לרעים, ואני הגעתי לבית שלהם עם החפצים שלי. כל כך התרגשתי מזה שאנחנו פותחים דף חדש".
ימית: "הייתי ילדה מלאה עם אמא ואחות נכות, ולא היו לי חברים. אבא שלי אמר: 'לא צריך, יש לך את המשפחה שלך', והתחיל לקחת גם אותי ואת רות למסיבות"
מתי יצאת לרעים?
"נסעתי באוטו עם חברים והגענו בלילה. הכי שורט אותי שאבא שלי חשש מהמיקום. ידענו שזה לא רחוק מעזה. הוא קיווה שישנו את המיקום אבל גם אמר 'מה שיהיה יהיה'. הוא מאוד אהב את ההפקה של נובה. היו הפקות שלא הנגישו את הפסטיבל לנכים, ואבא שלי נלחם בהן עד שוויתר והפסיק להשתתף. בנובה הם תמיד היו קשובים לו. היו פעמים שהוא ורות קיבלו כרטיסים חינם - כבר הכירו אותם, את הסיפור המיוחד. היו אומרים לו: 'רק תבואו ותפיצו את האור שלכם ברחבה'".
5 צפייה בגלריה
אריק ורות. "היו אומרים לאבא: 'רק תבואו ותפיצו את האור שלכם ברחבה'
(צילום: עמית עזריאל)
כיסא גלגלים מלופף בנורות
פרץ מגיעה למסיבה ומתחילה לחפש את אביה ואחותה. "החברים שלי הקימו את הקאנטה (צלייה, ת"ב) שלהם, ואני הלכתי לחפש את אבא. פגשתי צלם שאני מכירה והוא לקח אותי לקאנטה שלהם. הם לא היו שם. שלחתי לאבא הודעה והלכתי לרקוד ברחבה. כשאבא כתב לי שהם חזרו לקאנטה שלהם, הלכתי להגיד להם שלום. הם היו לפני שינה. חזרתי לרקוד קצת עם החברים שלי ודי מהר הלכתי לישון באוהל שלנו. בבוקר חברים שלי העירו אותי ואמרו לי שאבא שלי מחפש אותי. הלכתי אליהם. הוא שאל אותי: 'איפה היית?'. מתברר שהם ישנו שעתיים וקמו והלכו לרקוד. הוא סיפר לי שרות רקדה עם כיסא גלגלים מלופף בנורות. הוא אמר לי שפספסתי מוזיקה טובה. אמרתי לאבא שאני מתכננת לחזור הביתה. הוא שאל: 'את לא רוצה להישאר איתנו?'. הוא רצה לרקוד עם רות, ליהנות, לסיים את הסופ"ש במסיבה. עניתי לו שלא מרגיש לי נכון. ישבנו לסיגריה אחרונה".
למה לא רצית להישאר?
" שבוע לפני עברתי טראומה ולא הייתי בטוב. אני גם לא עושה סמים, זה הופך את החוויה של הפסטיבל לאינטנסיבית מדי בשבילי. ביקשתי ממנו שיתקשר אליי ברגע שרות והוא יוצאים מהמסיבה, שאדע שהכול בסדר. הרבה פעמים בחיים איבדתי את אבא שלי", היא בוכה, "אז ממש ביקשתי ממנו שיבטיח לי שיתקשר אליי".
צפו בווידאו
שיר עצוב על הים
אנחנו יושבות בחצר הבית המונגש של משפחת פרץ בקריית־חיים ("אבא דאג שהעירייה תרצף שביל מהבית למקלט השכונתי"). 12 ימים עברו עד שהודיעו לימית שאביה מת. הוא נקבר ביום הולדתו ה־59. עדיין אין קצה חוט בנוגע לגורלה של רות (17). "היא בחזקת נעדרת. פעם בשבוע מגיעה אלינו קצינה מתנדבת מצה"ל ואומרת אותו משפט: 'אין מידע על רות'", מספרת ימית בעייפות.
באחת מפינות החצר ציור קורע לב בשחור־לבן של אריק ורות, שצייר בנצי ברופמן לפי תמונה שצולמה באחד הפסטיבלים והועלתה לרשת. בתחתית התמונה: זרי פרחים ומכתבי ניחומים. בסמוך ניצב הגלשן של אריק שהוצא מהמחסן, מעוטר במשפטים ובשירים שנכתבו בשבעה. "ועכשיו מעליו אלוהים יושב ומנגן שיר עצוב על הים שנשאר סוער אצלו בלב, ונשבע שהכול עוד יחזור להיות כמו שהיה... אני נשבע שאחזור וגם אם לא, אז", ימית מקריאה את מילות השיר של להקת "הפיל הכחול" שכתבה על הגלשן. "זה גם מה שייכתב על המצבה של אבא שלי". על הגלשן גם כתבה: "אבא תודה, אבא סליחה. אני אוהבת אותך לנצח".
"בלב אני צורחת: 'איפה רות? פגעו בה? רצחו אותה? חטפו אותה? היא חיה? היא מתה? מה עשו לה?'"
מלבד ימית (20) יושבת בחצר אליס (87), אמו של אריק שמתגוררת בירושלים. עד שפרשה הייתה תופרת. כששואלים אותה כמה ילדים יש לה, היא מונה את אריק בספירה ואומרת "שלושה". אריק נקבר ליד אביו בבית הקברות בצפת, שם מתגוררת אחותו של אריק. בימים המעורפלים והסוחטים רגשית האלה אליס מחלקת את זמנה בין קריית־חיים לירושלים. פעם היא שואלת את הרב החב"דניק שהגיע להחליף מזוזות על דעת עצמו ופעם אותי: "מה עם רות? היא בטוח לא בחיים?". ימית עונה לה בנחרצות: "סבתא, רות מתה".
ימית פונה אליי ומסבירה: "הם רצחו את כל מי שעיכב אותם בדרך לעזה. אנשים שהלכו על הרגליים נרצחו. נראה למישהו שסחבו את רות על הידיים או שהחמאס יוכלו לטפל בה? יש לה צינורית שמנקזת נוזלים מהמוח, היא אוכלת דרך צינורית בקיבה, והיא זקוקה שיחליפו לה. הגוף של אחותי נמצא איפשהו ואני לא יודעת איפה".
חתונה בג'ינס
אליס, שעלתה מצרפת ומחזיקה בדרכון צרפתי, ישבה שבעה כשנשיא צרפת עמנואל מקרון הגיע לארץ. היא וילדיה דיברו איתו בשיחת וידיאו. "הוא אמר: 'נעשה הכול כדי שיהיה לנו מידע ונוכל להחזיר את רות הביתה'", אומרת ימית.
גם אלינור פרץ (40), אמן של ימית ורות, גרושתו של אריק בחמש השנים האחרונות, נמצאת בבית. "פעמיים ניסיתי לפגוע בעצמי מאז 7.10. אני לא עומדת בזה. איפה רות?", היא שואלת ומעבירה בנו צמרמורת. היא עצמה נכה על כיסא גלגלים, סובלת ממחלת שרירים במצב מתקדם - מיוטוניה דיסטרופית. המחלה תורשתית, גם אביה סבל ממנה. "בתקופה האחרונה התקרבנו, אריק ואני. דיברנו בפעם האחרונה ביום חמישי לפני המסיבה. הוא אמר שאחריה נדבר ונראה איך אפשר לתקן".
"אבא לא הסכים שרות תגור במוסד. הוא היה אומר שילדים כאלה צריכים רק חום ואהבה. בשבעה הבית היה מפוצץ באנשים, ורק רציתי לשאול אותם איפה הייתם עד היום, כשהוא היה לבד עם אחותי"
הם הכירו דרך חברה משותפת: היא הייתה בת 17, אריק, גרוש ואב לבת, היה בן 36. "הוא נראה ממש צעיר, לא יותר מ־24. התאהבתי קשות. בכל הזדמנות ברחתי אליו מהפנימייה", היא נזכרת. את ימית ילדה כשהייתה בת 20, את רות כשהייתה בת 23. הם התחתנו כשהייתה בת 30. "ההורים של אמא שלי דתיים מצפת. לא נהוג לחיות אצלם כידועים בציבור", מסבירה ימית. "אבא שלי לא הבין למה צריך נייר שאומר שהוא אוהב את אמא. גם על תעודת בגרות הוא נהג לומר שזה רק דף נייר. בסוף הוא הסכים להתחתן בשביל אמא שלי. החתונה הייתה בחצר הזו. אמא שלי לבשה שמלת כלה ואבא שלי חולצה של בילבונג ומכנסי ג'ינס. הוא לא היה אדם של חליפות".
רק חום ואהבה
רות נולדה במלחמת לבנון השנייה ("היא נולדה במלחמה ומתה במלחמה", אומרת ימית). "גרנו אז בצפת והיו טילים ובלגן. הייתי קטנה ולחוצה מהמלחמה. אמא שלי, שהמחלה שלה התפרצה בהיריון עם רות, בקושי הלכה. משכתי אותה למקלט לפני שיסגרו בפנינו את הדלת. היא נפלה על הבטן. משם ההיריון הסתבך, היו דימומים ורות נולדה פגה עם שיתוק מוחין קשה ומוגבלות שכלית. אמרו להורים שלי שהיא לא תחיה יותר משבועיים, אבל הם נלחמו עליה. הם קראו לה הודיה, חיכו לנס. גם המחלה של אמא שלי התחילה להתקדם והיא התחילה להתנייד בכיסא גלגלים. אבא שלי טיפל באמא שלי וברות. היו המון קשיים בדרך, אשפוזים, רופאים. כשגדלתי, התחלתי גם אני לעזור לו בטיפול".
המסירות של אבא שלך לא תיאמן.
"הוא הקדיש להן את החיים שלו. הוא לא הסכים שרות תגור במוסד. הוא היה אומר שילדים כאלה צריכים רק חום ואהבה. היא למדה באקי"ם חיפה, ובשנה האחרונה הוא דאג שהיא תלמד בבית ושיגיעו לפה מורה ופיזיותרפיסטית - שהיא תהיה בבית ושיהיה לה טוב. בשבעה הבית היה מפוצץ באנשים, ורק רציתי לשאול אותם איפה הייתם עד היום, כשאבא שלי היה לבד עם אחותי. לא פעם בו לב אחד, אלא שני לבבות, של אחותי ושלו".
אליס: "החיים של אריק היו קשים. רות הייתה ישנה ביום וערה בלילה. הוא היה עושה איתה הליכות בים בערב. אמרתי לו: 'תייצר לה הרגלים', אבל הוא רצה שהיא תעשה מה שעושה לה טוב. הוא לימד אותה לדבר. בתקופה האחרונה היא כבר ידעה הרבה מילים. היא הייתה רואה ביוטיוב משחקים ושירים ומסמנת לנו מה היא אוהבת ומה להעביר".
ימית: "אבא שלי ואני היינו יושבים איתה עם ספרים של חיות, צורות, ירקות ופירות. אומרים את המילה והיא הייתה חוזרת אחרינו. הוא היה מתחרפן עלינו כשהיינו אומרות שרות לא מבינה. הוא היה גולש קיט, וככל שרות גדלה, הוא הפחית בזה. נהיה יותר קשה לטפל בה, היו לה יותר צרכים והיא הייתה צריכה חברה. הוא היה לוקח אותה לקניות בסופר, מגיע איתה לים לבקר את החברים שלו שגולשים. דיברתי לאחרונה עם חברים שלו מהגלישה שיעזרו לי להחזיר אותו לחיות. עבדתי קשה על זה שלאבא יהיה טוב אחרי שנים שהוא מוותר על עצמו ומטפל באחותי. דיברנו על זה שחברה שלי שהיא חובשת תגיע לטפל ברות כמה שעות ביום, ושהוא יחזור לגלוש, שאפילו נגלוש ביחד".
"הפסטיבלים בעולם הפכו למנהג משפחתי. שום דבר לא עצר בעדנו. רוקדים, מבלים, מטיילים, קונים מזכרות. אבא נוהג בקרוואן ואני על ה־waze"
ממה אריק התפרנס?
"הספיק לו מה שנתנו לו, הוא הודה על זה. הוא לא רצה כלום. הספיקה לו המעטפת של המשפחה. הוא רק רצה שלמשפחה שלו יהיה טוב".
אליס: "הוא לא היה מבזבז. הכול בשביל רות".
אלינור: "רות הייתה הכוח שלו, האושר שלו, החיים שלו".
מתי פסטיבלי הטבע נכנסו לתמונה?
ימית: "אבא שלי אהב מסיבות טבע. כשהוא הכיר את אמא שלי, הם התחילו לנסוע יחד. בסופי שבוע שהם היו נוסעים, שמרתי על רות, אהבתי אותה. היא הייתה האור של הבית. אבא לימד אותי איך לטפל בה. היה לי ממש כיף להישאר איתה ולטפל בה. זה ביגר אותי. הייתי כמו אמא קטנה. כשאני הייתי בת שמונה־תשע ורות בת חמש־שש, התחלנו להצטרף אליהם. סבלתי מחרמות בבית הספר. הייתי ילדה מלאה עם אמא ואחות נכות, ולא היו לי חברים. אבא שלי אמר: 'לא צריך, יש לך את המשפחה שלך', והתחיל לקחת גם אותי ואת רות למסיבות. היינו נוסעים עם אוהל, ישנים בטבע ומבלים במסיבה. חוזרים רק בשבת בצהריים. לבת המצווה ביקשתי שניסע לפסטיבל בחו"ל. נסענו לפסטיבל PSY-FI בהולנד ומשם המשכנו לטייל בפורטוגל והונגריה. זה הפך למנהג משפחתי. גם בשנה אחרי נסענו לפסטיבל בפורטוגל. הנכות וכל הציוד שצריך - שום דבר לא עצר בעדנו. רוקדים, מבלים, מטיילים, קונים מזכרות. אבא נוהג בקרוואן ואני על ה־waze.
"באוגוסט האחרון אבא ורות נסעו לפסטיבל בפורטוגל. אבא התקשר לספר לי שגנבו לו את התיק מהעגלה של רות. באמצע הלילה פתחתי את המחשב והתחלתי לעזור לו עם כל הביורוקרטיה. קצת כעסתי עליו שהוא לא אחראי".
כשהייתה בת 15, הוריה התגרשו. "חוויתי המון קושי, ורות הייתה היחידה שעזרה לי לקום. הייתי נכנסת אליה לחדר, מניחה עליה את הראש, והיא הייתה מלטפת אותי".
הצעצועים עוד שם
ימית חוזרת לאירועי השבת השחורה: "חזרתי מרעים והלכתי לישון אצל אמא שלי. קמתי לשיחת טלפון היסטרית מאחותי הגדולה בשמונה בבוקר. היא צעקה, 'יש טילים, יש מחבלים איפה שאבא'. פתחתי טלוויזיה והתחלתי לרעוד מפחד. בחיים לא חוויתי רעידות כאלה. מאותו רגע עד הערב התקשרתי אליו ושלחתי לו ווטסאפים ואין מענה. אחותי הצליחה לדבר איתו בשבע וחצי בבוקר. הוא סיפר לה שיש טילים וה־waze נפל, וברגע שזה יירגע, הוא ייקח את הדברים וייסע הביתה. שידר רוגע כדי שהיא לא תדאג".
ימית: "הם רצחו את כל מי שעיכב אותם בדרך לעזה. אנשים שהלכו על הרגליים נרצחו. נראה למישהו שסחבו את רות על הידיים או שהחמאס יוכלו לטפל בה?"
מה קרה בדקות האחרונות לחייהם של אריק ורות? כמו באינספור סיפורים קורעי לב אחרים, לרשויות אין תשובות. מי שעזר להם לחבר קצוות, אם כי לא את כולם, הוא ראיף ראש, שפגש את אריק דקות ספורות לפני שהתחילה הפשיטה של המחבלים. בפוסט שהעלה ברשת, כתב: "בערך בשמונה בבוקר אריק פרץ קורא לי בחיוך ואומר לי שיש לו ערכת קפה, בוא תכין וניסע. יאללה, בכיף, אחי. רות הבת שלו באוטו, עם הטלפון על יוטיוב. אני מתחיל להכין את הקפה על הקבינה של הטנדר שהיה איתי... אנחנו במתחם האוכל, תוך כדי שאנחנו שותים קפה וצוחקים, בערך בין שמונה ורבע לשמונה וחצי, מרגישים ת'ירי עלינו. אריק קיבל כדור לרכב. אמרתי לו בצרחות: טוס מכאן. הוא עלה לרכב ונסע עם רות, ואני רץ, עוזב הכול לכיוון השני. אחי קורא לי, אני רץ אליו, עולה לרכב. נוסעים קצת. גם אריק נתקע ברכב כי הכול חסום. יורדים מהרכב. אריק לוקח את רות ורץ ליער. אני גם התחלתי לרוץ לכיוון היער. תוך כדי ריצה אני רואה אנשים נופלים כמו באולינג. את אריק ורות כבר לא ראיתי".
ימית: "בשבעה הגיעו אלינו נציגים מהמשטרה והביאו חפצים מהשטח, את הקפוצ'ון של אבא שלי, שמיכה של רות וצעצועים שלה. האוטו וכיסא הגלגלים של רות עוד בשטח". ימית לא מחכה רק לשאר הציוד האישי. היא גם מחכה למידע. "נאלצתי לצפות בכל סרטוני הזוועות כדי לחפש אותם. לא ריחמתי על עצמי. לא מצאתי אותם בסרטונים. בימים הראשונים זה היה אובדן עשתונות מוחלט, חוסר שפיות. אמרתי לאלוהים: 'קח אותי עכשיו'. לא יכולתי לחיות את האימה הזו. כשסוף־סוף הודיעו לנו שמצאו את אבא שלי, לא נתנו לנו לזהות אותו. המדינה לא מספרת לבנות שלו איך הוא מת. אני רוצה לדעת מה עבר עליו ברגעים האחרונים שלו. אי־הידיעה מכאיבה יותר".
מה כן יודעים לספר לכם בקשר לרות?
"אבא שלי לקח את רות על הידיים והתחיל לרוץ. אם מצאו אותו, איך לא מצאו את רות? לאף אחד אין מענה. יודעים רק להגיד לנו שהטלפונים שלהם אוכנו בעזה. אני יושבת ומספרת עליהם, ובלב אני צורחת: 'איפה היא? פגעו בה? רצחו אותה? חטפו אותה? היא חיה? היא מתה? מה עשו לה?'. החיים שלי נעצרו. אני עדיין בשיא התופת, מחפשת את אחותי".
פורסם לראשונה: 08:40, 02.11.23
