שירון אלטר הולכת ביער. ניכר שההליכה קשה לה, מכאיבה. מדי פעם היא מתכופפת לאט, מזיזה באצבעות חבולות שברי ענפים ועלים. כשהיא מוצאת פטרייה בין העצים הפנים שלה מוארות. אפשר לראות את ההתרגשות מבעד לצלקות שעל גופה. "הטבע הוא בית החולים האמיתי שלי", היא אומרת. "כל השבוע אני עוברת טיפולים כואבים, פה הכאבים נעלמים".
בחודש אוגוסט האחרון, כששירון ובנה יותם בן העשר וחצי נסעו בקלנועית שלהם ברחוב שינקין בתל אביב, התפוצצה סוללות הליתיום, ואש אדירה פרצה. שניהם נפגעו באורח קשה מאוד והובהלו לבית החולים תל השומר. כעבור שמונה ימים יותם נפטר. שירון הייתה מורדמת ומונשמת במשך חודשיים. "מתתי בקלנועית, ועכשיו אני פה", היא אומרת. "יותם שלי לא פה, ואני לומדת לחיות עם הגוף החדש והקול החדש ועם חור בלב".
כששירון אומרת "מתתי בקלנועית", היא מתכוונת לזה באופן מילולי, מתארת חוויה של כמעט מוות. "אני זוכרת את עצמי נוסעת ומבינה שמשהו קורה וצועקת ליותם, 'תפתח את הדלת'. הוא לא הספיק, הכיסא היה מעל הסוללות. היה פיצוץ, צרחנו. כמו אמא לביאה אמרתי לו, 'אני מוציאה אותך מהחלון'. תוך 20 שניות מרגע הפיצוץ הוא היה בחוץ.
"הייתי שירון השמחה, היה מה־זה כיף איתי. עכשיו גיליתי את החברים האמיתיים שלי, כי יש אנשים שנעלמו, לא כתבו, לא התקשרו, לא באו"
"אחרי שהוצאתי אותו נגמרו לי הכוחות. נשענתי אחורה. לא כאב לי כלום, הייתי רגועה מאוד. ידעתי שזה רגע המוות שלי. אמרתי: היו לי חיים נפלאים, תודה. עצמתי עיניים והתחלתי לעלות. הכול היה טבעי וברור. ידעתי שאני בין העולמות, ידעתי את הדרך. לא הייתי גוף, הייתי נשמה. ראיתי את הגוף שלי מלמעלה, ראיתי את הקלנועית, ראיתי את יותם. זו הייתה תחושה של שלווה שקשה להסביר.
"פגשתי שם דמות ששאלה אותי אם אני רוצה להמשיך הלאה, אל האור הגנוז, המתוק מכול או אם אני רוצה לחזור למטה. הייתה לי בחירה. היא אמרה לי שאם אבחר לחזור, אני צריכה לדעת שצפוי לי מסע ארוך וכואב מאוד. רציתי להמשיך למעלה, אבל הנשמה שלי שקשורה בנשמה של יותם לא רצתה את הניתוק. לא רציתי להשאיר ילד יתום. אמרתי - אני אחזור. עכשיו אני מבינה שכשהדמות אמרה לי 'ארוך וכואב' היא לא התכוונה לייסורים של הגוף, אלא למצוא תעצומות נפש".
את מצטערת שחזרת?
"כן. אם הייתי יודעת שיותם לא יחיה, שהוא לא יהיה פה, לא הייתי חוזרת. אבל אני כאן, ואם אני כאן אני צריכה לראות מה אני עושה עם זה. במקום שבו אני נמצאת היום קל מאוד להידרדר. אני יכולה למות משיברון לב, להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת יותר, שיגרדו אותי עם שפכטל. כואב לי שאני אמא בלי ילד. הייתי אמא עוד לפני שהייתי אמא, אמא במהות ובעשייה. עכשיו אני צריכה למצוא משמעות לחיים שלי. לפעמים אני חושבת אם לעשות עוד ילד. להביא ילד לעולם זה חד־משמעית להכניס אור לחיים, זה להכניס שמחה".
הסתכל להומלסים בעיניים
יותם היה בנה היחיד. "ילד מיוחד, פתוח לעולם", היא אומרת. "אנרגיית החיים שלו הייתה גבוהה מאוד. הוא היה מנהיג. כשהיה בכיתה א' הזמינו אותנו לבית הספר וסיפרו שהוא המריד את הילדים שלא יחזרו אחרי ההפסקה לכיתה. כשיצאנו מהפגישה, אבא של יותם ואני הסתכלנו אחד על השנייה וחייכנו. הרגשנו שהצלחנו.
"יותם היה שם בשביל מי שחלש. כשהבנות היו מנדות ילדה מהכיתה, היא הייתה הופכת לחברה שלו. פעם אחרת הזמינו אותנו לבית הספר וסיפרו שהוא השתתף בקטטה. התברר שהוא הרביץ לילדים שהציקו לתלמיד מהכיתה שלו.
"את ההומלסים בשכונה שלנו הוא הכיר בשמות שלהם. כשיותם היה נותן להומלס כסף, הוא לא היה זורק את המטבע אלא מתכופף, מסתכל לו בעיניים, שם את הכסף בכף היד שלו ואומר 'שיהיה לך המשך יום נעים'. פעם הוא ראה שלהומלס מהשכונה, אנדרו, יש מחברות. אנדרו סיפר ליותם שהוא כותב, ויותם אמר לו, 'אתה צריך מחשב'. אנדרו צחק. יותם חסך את דמי הכיס שלו, וכשהיה לו מספיק כסף הוא קנה מחשב נייד, חיבר אותו לאינטרנט, סידר נקודת חשמל דרך המתנ"ס ונתן לו אותו. סיפרו לי שבשבעה של יותם אנדרו בא עם המחשב ובכה. הוא היה ילד חבר, ילד אהוב, הוא היה כל עולמנו".
בפעם הראשונה שהסתכלתי במראה אחרי התאונה בכיתי מאוד. הבנתי כמה הייתי יפה. אף פעם לא חשבתי ככה
אם יש משהו שיכול להשקיט ולו במעט את לבה של שירון, זו ההבנה שבנה מת כשהוא יודע כמה הוא אהוב. "אחרי הפיצוץ העלו אותנו על שני אמבולנסים נפרדים. יותם הוכנס לבית החולים על האלונקה רגע אחרי שאני הגעתי. קראתי לו 'יותמי', והוא סובב את הראש. אמרתי לו, 'יותם, אנחנו נשרפנו, אבל הגוף שלנו מבפנים שלם ובריא. יטפלו בנו ואנחנו נהיה בסדר גמור. אתה שומע אותי? הכול יהיה בסדר גמור'. הוא אמר לי 'כן, אמא'. אמרתי לו 'אני אוהבת אותך', והוא אמר לי 'גם אני אוהב אותך'. מיד אחר כך הרופא אמר לי שהם צריכים להרדים אותנו כדי לטפל בנו, אישרתי להם והלכתי לישון.
"אחרי חודשיים התעוררתי ולא הצלחתי לדבר. רק הזזתי את השפתיים ושאלתי, 'מה עם יותם?'". כשלא ענו לי הבנתי, אבל עד היום אני לא מבינה שאני אמא בלי ילד".
הרופאים אמרו לה שאם יותם היה נשאר בחיים, הוא היה מאבד את מאור עיניו, מאבד יד, רגל ואוזן. "סליחה על האגואיסטיות", היא אומרת. "הייתי מעדיפה ילד נכה על פני הכלום הזה, על פני הריק הזה".
"אני לא קורבן"
לפני הפיצוץ הייתה אלטר (42) מדריכת התפתחות תינוקות ויועצת שינה. היא גדלה בחולון, ושמה המיוחד הוא שילוב שמות הסבתות שלה, שפרה ורוזה. עד התאונה הנחתה סדנת ליקוט לנשים שנקראה "פיות ביער" והייתה מנטורית בכירה בשיטת "דרך הפראנה", שעוסקת בצומות ממושכים כדרך להתפתחות רוחנית. "כל החיים אני בגישה טבעית, לא הולכת לרופאים, ניזונה מהשמש, עושה צום לסירוגין", היא אומרת. "כיום אני לפעמים מתחננת שייתנו לי משככי כאבים חזקים. ובכל זאת, אני חושבת שכל מה שעשיתי עד היום עוזר לי להיות תפקודית וחיונית, עוזר להחלמה".
ובאמת, ההחלמה שלה מעוררת השתאות. לבית החולים הגיעה כש־80% מגופה שרופים. "באמבולנס שאלתי את הפרמדיק, 'למה אתם לוקחים אותי לתל השומר?'. 'את צריכה את מחלקת הכוויות הכי טובה בארץ', הוא אמר לי. הרמתי את היד וראיתי איך העור נוזל, אני זוכרת שאמרתי, 'איזו כווייה קשה'. לא הבנתי, לא כאב לי אז".
"אחרי חודשיים בתרדמת התעוררתי ולא הצלחתי לדבר. הזזתי את השפתיים ושאלתי, 'מה עם יותם?', כשלא ענו לי הבנתי, אבל עד היום אני לא מבינה שאני אמא בלי ילד"
היא עברה ניתוחים והשתלות עור בגפיים ובגב, טיפולי לייזר כואבים לעידוד צמיחת תאי עור חדשים ומתיחה של הגפיים כדי לשפר את טווח התנועה שנפגע. יש לה חיידק בריאות שנשרפו מבפנים, והיא הייתה צריכה ללמוד ללכת וגם לדבר, לאחר שאחד משני מיתרי הקול שלה יצא מכלל פעולה. בקרוב תעבור כריתה של שלוש מאצבעות ידיה, מה שמאריך את תהליך השיקום בשנה נוספת לפחות. "כשהתעוררתי חשבתי שעוד רגע אחלים ואשב שבעה, אז לא. אני לא עוד רגע מחלימה, והתהליך ארוך בהרבה ממה שחשבתי, וזה עוד לא נגמר".
כיום היא באשפוז יום במחלקת שיקום בבית החולים תל השומר, עוברת פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, שיחות עם פסיכולוגית ועם מלווה רוחנית. ובתוך כל הקושי הזה, לאחרונה חזרה לעשות את מה שהיא אוהבת - להעביר סדנאות ליקוט עם בן זוגה ניצן אלסר מדי שישי בבוקר ביער בן שמן.
"אני נכנסת ליער, שומעת את ציוץ הציפורים, ואפשר קצת לא לחשוב על יותם", היא אומרת ומוסיפה: "אני לא קורבן. אני לא שואלת למה זה קרה לי ולא תופסת מעצמי מסכנה. אני חזקה. בכל בוקר אני עושה את הבחירה מחדש, כי קשה וכואב להתעורר בלב כבד ולצאת מהמיטה. ככה כל בוקר, 'אני רק אשתה את הקפה', 'אני רק אלך לריפוי בעיסוק', והיום עובר, מדבר לדבר, מרגע לרגע, מדקה לדקה, משעה לשעה, מיום ליום".
"בפעם הראשונה שלקחתי את הטלפון, טביעת האצבע לא עבדה כי כבר אין לי טביעות אצבע והטלפון לא זיהה את הפנים שלי"
אפשר לחשוב על העתיד?
"כן. אני רוצה לחזור לעשות לעשות הליכה בחוף הים ולהיכנס לשחות עד שובר הגלים ובחזרה. זו תהיה הצלחה גדולה בשבילי. פעם הייתי עושה את זה כל בוקר, ואז חוזרת הביתה, מכינה סנדוויץ' ליותם ומלווה אותו לבית הספר. ניצן ואני בתהליך מתקדם של רכישת קרקע. כשהילדים שלו יגדלו (לניצן יש שלושה ילדים מנישואיו הקודמים. ג"ה) נעבור לגור שם ולעשות את הסדנאות שלנו. אנחנו אנשים פשוטים, אבל רוצים שהחיים יהיו עוד יותר פשוטים, ונגדל את הירקות והפירות שלנו. ניצן רוצה שתהיה לנו עז ואני רוצה תרנגולות".
דייט במדבר
ניצן ושירון יחד כבר שש שנים. היא, שהייתה נשואה פעמיים, אומרת שאלה הנישואים השלישיים שלה, למרות שהם לא התחתנו רשמית. הוא קבלן, מנהל דף הפייסבוק "מידע בין מלקטים" ומעביר סדנאות ליקוט בסופי השבוע. הם הכירו בטינדר. הוא כתב שהוא אוהב את היער, וזה מצא חן בעיניה, אבל כשרצה לקחת אותה לפגישה ראשונה באזור המיוער החביב עליו, היא נבהלה. "חשבתי שזה קריפי", היא אומרת. "אמרתי לו, 'בוא נתחיל בבית קפה'. נפגשנו. רק התגרשתי מאבא של יותם וחיפשתי להשתעשע, אבל הוא מצא חן בעיניי. הדייט הראשון נמשך שמונה שעות, וכשבאחד הדייטים הלכנו למדבר והוא מצא פטריית כמהין, הוא כבר כבש את לבי".
האהבה שלהם מרחיבה את הלב. בדף האינסטגרם שלו אפשר לראות סרטונים מהתקופה שלפני התאונה: הם בטבע, משתפים בידע הרב שיש להם על צמחי מאכל. אחרי התאונה המשיכו להעלות סרטונים, הפעם של צמחים שגדלים בקרבת מחלקת השיקום, כששירון, אצבעותיה חבושות, פיום קנה בולט מצווארה, מספרת על עץ צימוק יפני ומלקטת פטריות במגרש החנייה.
4 צפייה בגלריה


"כשהוא מצא פטריית כמהין בדייט, הוא כבש את לבי". עם בן זוגה, ניצן אלסר
(צילום: אביגיל עוזי)
איך מנהלים זוגיות בתקופה כזו?
ניצן: "כשאח שלי שלח לי הודעה מ־ynet על הפיצוץ, ראיתי את המדבקה שעל הקלנועית 'גן עדן זה כאן' והבנתי שזו הבימבה של שירון. אמרתי לשותף שלי שאני הולך אליהם, וחשבתי שאמצא אותם על המדרכה עצובים, כי נשרפו להם 20 אלף שקל. לא ידעתי לקראת מה אני הולך. אחר כך, כשהבנתי שהם בבית החולים, חשבתי שאסע לשם ואחזיר אותם בערב. ועכשיו, חמישה חודשים אחרי, היום הזה עדיין לא נגמר. אנחנו ביום אחד ארוך, אבל כל יום שעובר זה יום שהיא מתחזקת".
שירון: "אחרי שעברתי ממחלקת הכוויות למחלקת השיקום, ניצן הפך להיות המטפל הראשי שלי, הוא היה סועד אותי, רוחץ אותי, מחליף תחבושות".
ניצן: "זה היה קשה, כאב לי שכואב לה".
שירון: "באיזשהו שלב הרגשנו שהזוגיות כבר לא קיימת. עשינו קאט, ועכשיו הצוות הרפואי מטפל בי וניצן בא בערב מהעבודה, אנחנו יושבים ביחד, לפעמים הולכים לסרט או למסעדה. עובדים על הביחד כשיש לו אישה חדשה שלא נראית ולא נשמעת אותו דבר".
את מסתכלת במראה?
"כן. בפעם הראשונה שהסתכלתי במראה בכיתי מאוד. הבנתי כמה פעם הייתי יפה. אף פעם לא חשבתי ככה. חשבתי שאני חמודה, אולי נאה, אהבתי את עצמי. פתאום הסתכלתי במראה, והכול שרוף - הגבות, הריסים, השיער. העור היה מכווץ ואדום, האף נהיה קטן יותר. בפעם הראשונה שלקחתי את הטלפון, טביעת האצבע לא עבדה כי כבר אין לי טביעות אצבע והטלפון לא זיהה את הפנים שלי, אז קניתי טלפון חדש. ההוא מלמעלה חמל עליי. הוא לקח לי הכול, אבל לפחות השאיר לי כווייה דרגה שתיים בפנים. ניצן אומר לי שנשארתי יפה".
לאורך החודשיים שבהם הייתה מורדמת ומונשמת, ניצן שמר על אופטימיות. "הייתי בא אליה ורואה רק עיניים. כל השאר היו תחבושות", הוא אומר. הרגע שבו נשבר היה ביום ההלוויה של יותם. "הייתה לה הידרדרות במצב", הוא מספר. "כנראה הנפש שלה ידעה שזה מה שקרה. באותו יום לחשתי לה באוזן שאם היא מרגישה שהיא צריכה ללכת אליו היא יכולה ללכת, שאני אהיה בסדר". אחר כך, כשהתעוררה ושאלה מה עם יותם, הוא לא היה מסוגל לספר לה. "היא הזיזה מהר את השפתיים, לא הצלחתי להבין ולא רציתי להבין".
את כועסת?
"כן. בטח. אני כועסת על קרוב המשפחה שלי שתיווך את המכירה. יש לו חנות של אופניים חשמליים וקלנועיות. קניתי אצלו את הקלנועית הראשונה שלי, קלנועית חדשה, מגניבה. אחרי חמש שנים גנבו אותה ורציתי לקנות אחרת. קרוב משפחה שלי פרסם שיש קלנועית יד שנייה למכירה. הוא אמר לי שהיא עברה שיפוץ ושהוא שם שתי סוללות חדשות. אחרי שלושה שבועות הקלנועית קרטעה, נסעתי אליו והוא סידר אותה. אני לא יודעת מה קרה. אולי הסוללות שהוא שם היו תקולות, אולי הן לא התאימו לכלי. חאפריות מכאן ועד הונולולו, אבל סמכתי עליו בעיניים עצומות".
"ניצן סעד אותי, ובאיזשהו שלב הרגשנו שהזוגיות כבר לא קיימת. עשינו קאט, ועכשיו הצוות הרפואי מטפל בי. אנחנו עובדים על הביחד כשיש לו אישה חדשה שלא נראית ולא נשמעת אותו דבר"
למה בחרת לנסוע בקלנועית?
"כדי להימנע מפקקים, לא לחפש חנייה, לא לשלם ביטוח, דלק. זה היה פתרון עבורי כאמא תל אביבית שצריכה לקחת את הילד שלה ממקום למקום. חשבתי שזו הדרך הכי בטוחה במקום קורקינט או אופניים, ובסוף היא התגלתה כאסון".
סוללת ליתיום־יון היא סוללה חשמלית נטענת שנמצאת בשימוש גם באופניים חשמליים ובקורקינטים. היא מכילה גזים וחומצות רעילות, וכשהיא מתלקחת היא משחררת לאוויר כימיקלים. בארץ אין רגולציה או הנחיות מיוחדות להגדלת הבטיחות של הסוללות. ובכלל, קלנועית היא מין יצור כלאיים. אף על פי שיש לה ארבעה גלגלים, היא לא נחשבת כלי רכב, לא דורשת רישוי ואי־אפשר לבטח אותה.
"יותם מת ואנחנו רוצים שייעשה צדק", אומרת שירון. "אנחנו תובעים את המדינה על כך שאין רגולציה בנושא של סוללות הליתיום. אנחנו גם תובעים את הביטוח של קרוב המשפחה שלי".
דיברת איתו מאז?
"כתבתי לו הודעה. אמרתי לו שאני יודעת שלא הייתה לו כוונה ושאני סולחת לו. כתבתי שאני מבקשת שהמקרה הזה לא יעבור לידו, שהוא יעשה עם זה משהו, שיוציא את הטוב, יעסוק בהסברה או משהו כזה. הוא ענה. כתב לי, 'את נשמה גדולה, ברור שלא הייתה לי כוונה ולא ידעתי'. אמרתי לו שאני רוצה לפגוש אותו, אבל הוא לא ענה. כנראה הוא לא מסוגל, כמו שהרבה אנשים לא מסוגלים".
מה זאת אומרת?
"פעם הייתי שירון השמחה. היה מה־זה כיף איתי. עכשיו גיליתי את החברים האמיתיים שלי, כי יש אנשים שנעלמו, לא כתבו, לא התקשרו, לא באו. כי כשאת נשרפת והילד שלך מת, את כבר לא שירון השמחה וזה לא משרת את האינטרס וצריך להכיל אותי. האבל שלי מתפרץ בלי אזעקה. פתאום אני מתחילה לבכות ואני בוכה חזק. אני בשלב ההכחשה. כשאני בוכה אני קוראת לו שיחזור, אומרת לו שאנחנו לא יכולים בלעדיו, כי הוא היה הכול בשבילנו".
השבוע חלמה עליו. בחלום שלה הלכה במסדרון בית החולים כשהמעלית נפתחה, והוא היה שם. "קראתי לו. אמרתי לו, 'תחזיק את הדלת', אבל הדלת נסגרה והוא עלה למעלה", היא אומרת. "לפעמים אני אומרת, 'הוא מת ואני צריכה להמשיך', ולפעמים אני לא רוצה להמשיך. אחרי מה שעברתי, לא מפחיד אותי למות. המוות הוא הדבר הכי נעים שיכול לקרות לנו. כשאני אמות בפעם הבאה, הוא יקבל את פניי. בינתיים החיים יפים ומותר ליהנות ומותר לי לא להיות עצובה".