ארבעה שבועות אל תוך מציאות שבה אין אותך, אני לבושה בשמלת הגעגוע, וכותבת את היעדרך לעצמי ולכל הנשים שפתאום באמצע החיים - קמו אל יום שבו החברה הכי טובה שלהן מתה. יום שבו הן איבדו את מי שהייתה להן עולם ומלואו, נפש תאומה וקרובה ומכילה ומשקפת ומערטלת ומערסלת - ועכשיו הן לא יודעות את נפשן מרוב צער וגעגוע.
כבר 30 שנה, מאז שאני בת 24, אנחנו החברות הכי טובות. אם לא סופרים חברת ילדות אחת, את החברה הכי ותיקה שלי. את מבוגרת ממני בעשור, ואני חושבת שכל אחת צריכה חברה שמבוגרת ממנה בעשר שנים. אחת שיודעת הכל לפניה, שעושה הכל לפניה, שלוקחת פניות מסוכנות ונכנסת באין כניסה לפניה, שמסמנת לה את הנתיב, מנופפת לה בדגלים, מסיטה אבנים רעות ומותירה על השביל את סימני העמי ותמי שלה, כדי שתמצא את הדרך.
ועכשיו אני לא מבינה איך ממשיכים מכאן, אחרי 30 שנה שבהן את מפת הדרכים והמגדלור שלי, והארכיון והזיכרון שלי, והמבדיל בין טוב ורע שלי, וקטלוג הסדקים ומגירת הסודות.
אימת מות החברות הטובות היא אימה שאף אחד לא מכין אותנו אליה, והנה אני עומדת לקפוץ אל לוע החשכה, ואני בוכה ובוכה כי לא על המתים שלנו אנחנו בוכים, אלא על עצמנו שאנחנו מתים בלכתם. זו הסיבה שרק לפרקים אנחנו בוכים על מתים של אחרים.
אתמול לקחתי את הטלפון לשבריר שנייה להתקשר אלייך, ונזכרתי. את לא כאן. וכל מה שאני רוצה זה לשמוע את הקול שלך אומר עסוקה, או אחזור אלייך, או לא עכשיו, או נדבר בערב - אין לי זמן עכשיו. כי גם במענה החטוף יש מענה ועכשיו אין. אני עוברת על הצ'ט בוואטסאפ כדי לחפש האם יש לי הקלטה ששלחת לי, כדי שהקול שלך לא יתערבל בקומפרסור השכחה, אבל אני לא מוצאת.
וגם אין את השתקפותי בעינייך - הכי יכולה, הכי טובה, הכי מסוגלת, כזו שגם אם היא מקולקלת לא צריך לתקן.
לפני שמתת עוד כתבתי לך: איך זה הגיוני שתלכי ותשאירי אותי נשורה, תלושה, עקורה, יתומת חברות. האם אפסיק אי פעם לאבד אותך, כשתלכי? ומה איוותר בלעדייך - חצי אני?
ולכן את עוד לא יכולה לעזוב אותי, ככה אמרתי, כי מול מי אתפשט לגמרי מכל השכבות ואציג אותי כמו שאני - על המכוער והמפוחד והרקוב והנרעד? ואת הכל תחבקי ותסדרי בערימות כמו בגדים בארון ותלמדי אותי את כל מה שאני עוד לא רוצה לדעת.
ואת לא יכולה לעזוב אותי כי כשתלכי תיקחי איתך חלקים גדולים ממני שרק את יודעת לשקף לי באמת ולהגיד לי לגביהם - לא את מה שאני רוצה לשמוע אלא את מה שחובה שאשמע.
ומי עוד יקרא לי בכל כך הרבה מנגינות שמי - ולכל אחת המשמעות שלה? ענתוש - כשהכוונה היא ל"תפסיקי לבלבל את המוח" בטון חסר סבלנות לשטויות שלי, וענתוש בטון מתלהב ממשהו שווה שעשיתי, וענתוש בבחינת "תעשי לי טובה ותתקדמי", וענתוש שאומר "אני מאחורייך, עופי על זה", וענתוש של "נו בחיאת את יכולה יותר מזה", וענתוש כמו שרק את קוראת לי כשאת רוצה לקרוא אותי לסדר. וכמה סדר הכנסת בכאוס שלי ואיך בלעדייך אזכר ואבין את עצמי בעזרתך?
ישבתי היום בים ושתי חברות ישבו זו מול זו ודיברו בשתיקות ובמילים והייתה ביניהן מין הבנה צמיגית כמו שיש בינך וביני וקינאתי. קינאתי בהן ורציתי אותך בחזרה.
כן, זה ילדותי, אני יודעת אבל אני לא יודעת איך לתת לך ללכת. ולעזאזל, זה לא מה שהבטחת לי. אמרת שנזדקן ביחד בבית אבות, שניזכר בכל הסיפורים והשטויות שלנו ונעשה פיפי בחיתולים ונהיה מעקה הזהב וכיסא הגלגלים זו של זו. במקום זה, במותך ביגרת אותי בן לילה ועכשיו יש לי את עבודת הזיכרון והשימור ואצטרך ללמוד לקיים דיאלוג בנוכחות צד אחד. וזאת חתיכת עבודה בזמן שאת נחה לך שם מתחת לאבן השטוחה והגדולה שהניחו על הגוף הרזה מדי שלך.
"מי עוד יקרא לי בכל כך הרבה מנגינות את שמי, ולכל אחת המשמעות שלה. ענתוש, כשהכוונה היא ל"תפסיקי לבלבל לי את המוח "וענתוש שאומר" אני מאחורייך, עופי על זה"
מזל שהספקנו מלא לדבר על הורמונים, על צביעת שיער, על קמטים, על בוטוקס, על פלאי האורגזמה הנרתיקית והחופש לשים זין, על לא אכפת לי מה חושבים והגעתי לגיל שאפשר להפסיק לדפוק חשבון (ממתי בכלל דפקנו חשבון), על אכזבות וכמה שיש לנו כבר פחות כי אנחנו כבר יודעות מה וממי לצפות, על התרחבות הנשמה, על בגידת הגוף, על עבודת השמחה, על הליכה בבוקר, על שיאצו במים, על תקשור עם המתים בשמים. זה הכי חשוב. תקשור עם המתים. מי חשב שזו הדרך שנתקשר בה מעכשיו. אני מדברת ואת כבר עונה בראש שלי, או בסימנים שמגיעים.
זוכרת שהבטחת לי שתמיד תמשיכי ותלמדי אותי דברים גם כשלא תהיי, ושכל מה שאני צריכה זה להיזכר כי הארכיון שלנו מלא? לא הבנתי אז, לא הבנתי איך במותך תוכלי להמשיך ולהסביר, והנה שוב את עומדת במילותייך.
"אני מאחורייך", "תאמיני בעצמך", "תעשי מה שצריך ותפסיקי ליילל", "אויש, תפסיקי לבלבל לי במוח", "את כן יודעת", "ענתוש, החיים קצרים תעשי מה שצריך" - כל כך הרבה הותרת לי, ארגז ענקי של תשובות, ועכשיו יהיה עליי לבחור מביניהן את זו שתתאים בכל פעם, ולתת אותה לעצמי - בשמך ובקולך ולסמוך על עצמי, כי האחריות עברה אליי.
רק שעכשיו אני כמו מפולת של הר, חצי נפל וחצי נשאר, ואני רוצה להתקשר ולהגיד לך: "תגידי, מה עושים כשחברה כל כך טובה מתה?".
האם בכלל אפשר לעשות חברות ישנות באמצע החיים? הרי בגילנו כבר באים עם הפרסונה ועם הארכיון ועם התבניות ועם הזיכרון ועם החליפה והליפסטיק האדום, ואנחנו הרי באנו פשוטות וברות זו לזו לפני שלושים שנה וזה סוג אחר של התכה.
היינו שתינו חומר גלם נוזלי, ניתן לעיצוב, והתמצקנו במהלך המסע המשותף והמקביל, ומשהפכנו פסל אבן משוח בשכבת גלזורה, כבר אי אפשר לחדור את החומר אל עבר עיגול הלבה הרותח בפנים.
אף חברה חדשה לא תדע כמוך לפענח ולדקלם את טבלת החומרים שלי. היא תכיר רק את התוצאה הסופית. את השורה התחתונה. ואולי לכן, אחרי שקברנו אותך כולנו נצמדנו זו לזו כמו להקת ברווזים יתומה ואמרנו שאנחנו חייבות להיפגש - כל החברות שלך - בלעדייך. ומישהי אמרה שזה מה שאת ביקשת שנעשה, כי את כל כך חכמה. כי ידעת שבחיבוק הזה שייווצר בין כולנו את תהיי באמצע וכל אחת תמצא באחרת את החלק החסר שנלקח ממנה. ופתאום אני רק רוצה עכשיו לדבר עוד ועוד עם החברות האחרות שלך, ולמצוא אותך בהן ואותך בי.
