בגיל 29, בזמן חופשה בצפון, כשהיא בהיריון ראשון, הרגישה יאנה דרום גוש בחזה שהתגלה בהמשך כסרטני. הרופאים הציעו לה להתחיל כימותרפיה והקרנות בשליש האחרון של ההיריון, אבל היא החליטה להתחיל אחרי הלידה. "האם אני ממליצה לא להקשיב לרופאים? ממש לא", היא אומרת, "לי היה יותר מזל משכל. בגלל שלא טופלתי במשך ההיריון המצב החמיר עד שהייתי צריכה כימו, הקרנות וגם כריתת שדיים מניעתית. בעשור האחרון אני מלווה אלפי נשים ואומרות להן מפורשות: תקשיבו לרופאים".
היום, בגיל 41, היא אמא לשלושה, נויה (12), שיר (10), פלג (6) ומתגוררת בבנימיניה עם בעלה, עמי, מנהל נכסים. היא גדלה בקריית־ים, במשפחה שעלתה ב־1989 מבלארוס. כשהייתה בת 12 אמה חלתה בסרטן השד, החלימה, וכעבור שנים חלתה בסרטן השחלות. "בגיל 27 גיליתי שאני נשאית של הגן BRCA1, ומאותו רגע העליתי להילוך מהיר בחיים שלי", היא אומרת. "תוך שנה התחתנו ומיד נכנסתי להיריון".
אחרי שעברה כריתת שד התמודדה עם זיהום שהתפתח בגלל שחזור השדיים. "נאלצו להוציא לי את השתל, חיפשתי לעצמי הלבשה תחתונה, בגד ים וחזייה שמיועדים לאישה שעברה כריתת שד, ולא מצאתי פריטים סקסיים ומחמיאים. גיליתי שבחו"ל יש חנויות מיוחדות לסרטן השד והחלטתי להקים רשת כזו בארץ".
"הרופא של אמא אמר, אי־אפשר לדעת אם נותרו לה שבועות או ימים. ביקשתי מהבוס שלי שבוע חופש כדי להיות איתה, והיא נפטרה באותו יום. למה לא לקחתי את החופש הזה לפני? הרי את השבוע הזה לקחתי כשישבתי שבעה"
דרום, שלמדה כלכלה ותקשורת לתואר ראשון ומינהל עסקים לתואר שני, עבדה עד אז כמנהלת שיווק בנמל חיפה. היא התפטרה מעבודתה ופתחה את "יאנה פאשן", רשת חנויות למתמודדות עם סרטן השד. כיום יש לה סניפים בחיפה ובתל־אביב. בחנויות יש, לצד הלבשה תחתונה מותאמת, אביזרים ייחודיים כמו כובע מצחייה עם שיער. "כל הנשים שעובדות איתי הן בעצמן נשים שהחלימו מסרטן השד", היא מציינת.
בעשור האחרון, במקביל לניהול החנות ולקבוצת הפייסבוק "היפות והאמיצות" (תמיכה לנשים בהיריון ואחרי לידה המתמודדות עם סרטן השד), התחילה להעביר הרצאות והפכה לגורו של מחלימות. כך נולד הרעיון של הספר החדש שלה, "המדריך לשמחת חיים", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "קוראים" וכבר הפך לרב־מכר.
בספר ובהרצאות שלך את מלמדת איך לפתח שמחת חיים, בעוד את עצמך התמודדת עם דברים מאוד לא שמחים. לפני 11 שנה אמך נפטרה, לפני שש שנים עברת כריתת שחלות מניעתית.
"כשאמא שלי נפטרה, לצד הכאב הייתה בי שלווה כי היא ידעה שאני בהיריון שני וזה נתן לה הרבה נחת. כשביקשתי להיכנס עם אחי ואבא שלי לראות את הגופה שלה בבית החולים, האחות אמרה לי, 'את לא יכולה להיכנס, אמא אמרה שאת בהיריון ושלא אתן לך...'. תביני, היא הייתה על מורפיום, גמורה, והצליחה לספר לאחות שהבת שלה בתחילת היריון.
"את השחלות הסרתי בסוף הניתוח הקיסרי, אחרי הלידה של הבן השלישי שלי. בניתוח אחד יצרתי חיים ונפרדתי מהאיברים שיצרו את החיים".
"כמו שלא תוותרי על הסעת הבן שלך לצופים, אל תוותרי על פילאטיס ועל קפה עם חברה. וכן, מותר שזה יהיה על חשבון הסעת הילד"
אז איך מפתחים שמחת חיים? מה הבנת?
"שאסור לתכנן שום דבר, אלא לעשות כל מה שאפשר עכשיו. לפני מותה, הרופא של אמא אמר, אי־אפשר לדעת אם נותרו לה שבועות או ימים. ביקשתי מהבוס שלי שבוע חופש כדי להיות איתה, והיא נפטרה באותו יום. למה לא לקחתי את החופש הזה לפני? הרי את השבוע הזה לקחתי כשישבתי שבעה. לכן אני אומרת, וזו לא קלישאה: אל תחכו. אנשים מתכננים חופשה זוגית עוד חצי שנה, תואר שני כשיצאו לפנסיה או לעבור בית אחרי שיחתנו את הילד. רוצים משהו? עכשיו.
"אפשר גם לייצר שינוי בתגובות שלנו. חכו שנייה עם העוקצנות. נשים אומרות לי, 'אני האמא הממורמרת שמגיעה לפארק מים ומקטרת שחם או קר, כמו האמא באחד הסיפורים שבספר, ואני מבינה דרכך איך זה נשמע'".
את גם מטיפה לנשים להתחיל לדאוג לעצמן.
"כמו שלא תוותרי על הסעת הבן שלך לצופים, אל תוותרי על פילאטיס ועל קפה עם חברה. וכן, מותר שזה יהיה על חשבון הסעת הילד. מתי נשים עושות שינוי? אחרי שהן חוטפות מחלה או אובדן או גירושים. אל תחכי לפטיש על הראש".
לפניכן קטעים מתוך הספר "המשריך לשמחת חיים":
אל תשאירי כלום לאישה השנייה
"אני לא משאירה כלום לאישה השנייה", נהגה אמא שלי לומר בכל פעם שפינקה את עצמה בבגד חדש, תכשיט או שואב אבק של "קירבי" שקנתה ביותר מ־10,000 שקל מסוכן מכירות שדפק על דלתנו בשנות ה־90. היא חילקה לתשלומים וקיבלה את שואב האבק המתקדם והיקר בעולם בזמן שהיא ואבא שלי הרוויחו משכורת מינימום.
ובבית שלנו לא היו שטיחים.
אמא שלי הייתה החלום הרטוב של כל איש או אשת מכירות, ואבא שלי המשיך לשלם על המוצרים שרכשה גם שנתיים אחרי שכבר לא הייתה כאן כדי ליהנות מהם. היא קנתה הכול מתוך ידיעה ברורה שהחיים הם כאן ועכשיו.
בעולם שבו הנטייה שלנו, הנשים, היא לשים את כולם בראש סדר העדיפויות ולשכוח את עצמנו, אמא שלי הפכה את הרשימה ושמה את עצמה בראש.
פעם הייתי אומרת בהרצאות שלי "תחיו כאילו אין מחר". אנשים צחקו. למה שלא יהיה מחר?
ואז הגיע וירוס הקורונה ששיתק את העולם והראה לכולנו שאין לנו שליטה על שום דבר. ואם הבנו שתוכניות לחוד ומציאות לחוד, לא נמקסם את הפאן שלנו בחיים?
הרי בדרך כלל אנחנו לא משקיעות בעבודה פנימית ולעתים גם לא במראה החיצוני, כי אנחנו עסוקות ב"להספיק": לעבוד, לבשל, לנקות, לקבוע, להקפיץ, לדחות, לסדר, לנהל, לחסוך, לתאם ולחשוב יותר מדי.
אני לא רוצה שתתחילו למקסם את איכות החיים שלכן רק אחרי שתחטפו איזו מכה דרמטית בכנף כמו גירושים או מחלה, חלילה.
יש לי לא מעט חברות גרושות, ושמתי לב לחלוקה ברורה ביניהן: שליש לומדות קואוצ'ינג, שליש לומדות ריקוד על עמוד, ושליש מתחילות לגלוש על סאפ. יש שתי סיבות לתופעה: הראשונה - סוף סוף יש להן זמן לעצמן כי הילדים לפעמים אצל אבא, והשנייה - בא להן להיות מגניבות ולעוף על החיים. ואני ביני לבין עצמי חושבת, כפרה עלייך, למה בדיוק חיכית?
המסקנה ברורה: לא צריך לחכות למשבר כדי לעלות על סאפ, לרקוד על עמוד או לנסוע לריטריט בהודו. משבר גיל השלושים-ארבעים-חמישים - שקר כלשהו הוא רק תירוץ לעשות את כל הדברים המשוגעים שתמיד חלמנו לעשות ולא העזנו...
תהיי כמו אמא שלי, אל תשאירי כלום לאישה השנייה.
אל תתלבטי, תפתחי את בקבוק היין
לפעמים, כשבא לי כוס יין, אני אומרת לעמי, בעלי שיחיה: "מה, אני אפתח עכשיו בקבוק שלם בשביל כוס אחת?", והוא עונה לי: "כן! תיהני".
"אבל מה, לא חבל?", אני מתעקשת, "הרי אני לא אסיים בקבוק יין".
כמה פעמים אנחנו שומרות בקבוק יין טוב לארוחה חגיגית? לערב שישי? ליום הולדת? לפסח?
תזכירו לעצמכן בדיוק כמו שאני מזכירה לעצמי: אנחנו מייצרות את השמחות שלנו. החיים לא ממתינים עד שנחליט לחגוג. רוצה יין? תפתחי את הבקבוק. אל תתבאסי על מה שיישאר, תיהני ממה שיש.
גם אבוקדו זקוק לצומי, כמו כולם
סיפור על אבוקדו שצמח לי בצנצנת ועל נפש האדם. הרבה פעמים ניסיתי להשריש ולהצמיח גלעין אבוקדו, ללא הצלחה. בסופו של דבר שיר, הבת שלי, ניסתה את זה בעצמה ואשכרה הצליחה - הגלעין הצמיח שורשים ממש ארוכים, מפותלים בתוך הכוס הקטנה שהקצינו לו.
שיר ציירה על הגלעין עיניים וחיוך רחב וכך תקענו אותו גבוה מעל ארונות המטבח כמו עציץ קטן לקישוט.
אתמול הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי, והחלטתי להוריד אותו כדי לבדוק אם בכלל יש לו מים. ובאמת, גיליתי כוס יבשה לגמרי ובתוכה אבוקדו מחייך.
מוזר, חשבתי, האבוקדו נראה ממש בסדר. אם לא הייתי מתעקשת לבדוק מה קורה איתו הוא היה נשאר שם עם החיוך הרחב, צמא למים, עד שיום אחד היה מת ככה פתאום.
ואז חשבתי על כל האנשים שמסתובבים לידנו, נראים מחויכים מבחוץ, אבל צמאים מבפנים. צמאים ליחס, צמאים לאהבה, צמאים להצלחה, צמאים להגשמה, אולי צמאים לזוג עיניים חומלות, אולי לחיבוק, אולי סתם צמאים לתשומת לב. ואף אחד לא יודע שהם צמאים ובטח לא לְמָה הם צמאים. אף אחד לא יודע כי הם מסתובבים עם חיוך מזויף ואנחנו לא שואלים אותם יותר מדי שאלות.
איכשהו הצלחתי להרגיש את האבוקדו שכמובן לא יכול לדבר, אבל אנחנו, בני האדם, יכולים לדבר ולהגיד בדיוק למה אנחנו זקוקים כדי להרוות את הצימאון.
באותו יום מילאתי את הכוס של האבוקדו במים והנחתי אותו במקום קצת יותר קרוב ונגיש, כדי שנוכל לבדוק מדי פעם אם הוא בסדר ולתת לו קצת ״צומי״.
כי בסוף כולנו רק רוצים שישימו אלינו לב, ייתנו לנו "צומי" וישקו אותנו באהבה.
תהיי זרמוטה (זרמוטה = חברה זורמת)
יש לי חברה שבכל פעם שאני מתקשרת ומציעה לה להיפגש בבית קפה או ללכת לאיזו הופעה או הרצאה, היא פותחת בסשן של שאלות: "מתי הולכות?", "כמה עולה?", "מתי נחזור?", "איפה חונים?", "על מה זה?", "מה נעשה שם?", "מי עוד מגיע?", "יהיה לי מה לאכול?", ואחרי שעניתי על כל השאלות הטרחניות שלה היא אומרת, "טוב, תני לי לחשוב על זה".
איףףףף, רק מהשיחה המתישה יוצא לי החשק לבלות איתה.
אולי אני לא דוגמה מייצגת, אבל רוב הזמן אני זורמת.
אני לא בודקת, לא מבררת, אוהבת להיות מופתעת.
אני לא קוראת את התקציר של הספר, לא רואה טריילרים של סרטים, בודקת רק בבוקר, לפני היציאה לטיול לאן נוסעים ומה הכיוון. כבר קרה שסגרתי הרצאה ופתאום גיליתי בבוקר של אותו יום שאני בדרך לעוטף עזה בדרום או לאיילת השחר בצפון.
אבל כיף להיות כזו, להקיף את עצמך באנשים זורמים ולהיות בעצמך אישה זורמת. אני מציעה לך לפעמים, רק לפעמים, להגיד "כן". בלי לחשוב מה יהיה, איך יהיה, בלי להתכונן, בלי להתכוון, בלי להגיד "אני לא יכולה", "אני עסוקה", "אני עייפה", "לא נערכתי", בלי לשאול מתי חוזרים, לאן נוסעים, לחפש בגוגל, לבדוק ביקורות.
פשוט לזרום.
נכון, החיים שלנו מורכבים מלוחות זמנים קבועים ומאוד תובעניים, כולן עסוקות כל הזמן, ולרוב אנחנו לא יכולות לעשות כל מה שאנחנו רוצות מתי שאנחנו רוצות. אבל לפעמים, רק לפעמים, בין זריחה לשקיעה יש הזדמנויות שצריך לנצל בלי לחשוב פעמיים, כי מה לעשות שהחיים קורים בזמן שאת מתכננת תוכניות?
אז לפעמים תהיי זרמוטה = חברה זורמת.
בפעם הבאה שחברה או בן (או בת) הזוג מציעים לך הצעה, את אומרת "כן".
בא לך ללכת למסעדה? "כן"
בא לך לקפוץ לים? "כן"
בא לך שנשב לקפה? "כן"
בא לך שנטוס לחו"ל? "כן"
בא לך לצאת להליכה? "כן"
בא לך סקס? "כן".
שחררי את העבר
ביקשתי משכנה שעובדת בחנות תכשיטים לתקן עבורי שתי שרשראות שנקרעו. שרשרת אחת פשוטה כזו מגולדפילד, והשנייה מזהב אמיתי.
כעבור כמה ימים היא חזרה אליי ואמרה שאת השרשרת הפשוטה הצליחו לתקן, אבל את הזהב אי אפשר להציל.
עם לחלוחית בעיניים סיפרתי לה שלשרשרת הזאת יש סיפור, שאני שומרת עליה כבר כמה שנים ואפילו תיקנתי אותה מספר פעמים. קיבלתי אותה מעמי אחרי שסיימתי את הטיפולים הכימותרפיים והחלמתי.
ובזמן שאני מספרת לה, שתינו מסתכלות זו לזו בעיניים ואני מבינה, ואומרת לה בקול את מה שהיקום רצה לומר לי: אני צריכה לשחרר את השרשרת הזאת. בעיקר לשחרר את הזיכרון שלה. לשים מאחוריי את הטיפולים הכימותרפיים.
השרשרת הזאת, כל כך חשובה ויקרה בערך ובמשמעות, תזכיר לי לנצח את התקופה הכי נוראית בחיים שלי.
תקופה של טיפולים, תקופה של קרחת, תקופה שהייתי רוצה לשכוח. וכן, זה בדיוק מה שכל אחת צריכה לעשות מדי פעם: לנקות ולשחרר מהחיים חפצים, אנשים, זיכרונות שכבר לא עושים לנו טוב ואנחנו ממשיכות להיאחז בהם מסיבה כזו או אחרת.
השחרור שלהם אולי ירוקן אותנו, אבל בד בבד יאפשר לנו למלא את עצמנו ואת החיים שלנו בדברים חדשים, אופטימיים יותר.
פורסם לראשונה: 20:55, 31.08.23
