דני לשמן: "בגישור כולם יוצאים מורווחים"
בן 40, נשוי ואב לשניים, כיכב ב"השמינייה" ובסרטי קולנוע, כיום מתמקד בהצגות ילדים ונוער
אחרי שהעץ של השכנה השיר עלי שלכת בחצרו והיא סירבה לפנותם ולגזום את העץ, הזמין יעקב (שם בדוי) גנן, שגזם את הענפים הסוררים ללא אישורה. בתגובה השכנה הגישה נגד יעקב תביעה בבית משפט לתביעות קטנות. השופט הפנה את השניים למגשר, השחקן דני לשמן.
"עזרתי להם להתמקד במערכת היחסים הארוכה והטובה ששררה ביניהם ובין הילדים שלהם לפני האירוע", מתאר לשמן. "הבאתי את הצד הגוזם לקחת אחריות ולהתנצל על הצעדים החד־צדדיים שנעשו, ובעקבות זאת גם בעלת העץ הודתה שלא טיפלה בשלכת בזמן. הסברתי להם שהם יראו זה את זה בכל יום, כי אף אחד מהם לא מתכוון לעבור דירה, ולכן השכנת שלום ביניהם היא הכרחית למען איכות החיים שלהם. אחרי ששחררו את הכעסים, החליטו השניים לשים הכל בצד, הלכו יחד למשתלה והצטיידו בשתילים שיחצצו בין הבתים".
לשמן הוא מגשר מוסמך וגם שחקן ידוע ("השמינייה"). זה חמש שנים שהוא עוסק, לצד תפקידיו בתיאטרון, גם ביישוב סכסוכים, בעיקר כלכליים, בין תובעים לנתבעים שנשלחים אליו על ידי בית המשפט.
גישור, כדאי להזכיר, הוא תהליך של תיווך בין צדדים מסוכסכים, שמטרתו להגיע לפתרון המוסכם עליהם באמצעות הידברות, מתוך הנחה שהם יֵדעו לפתור את המחלוקת ביניהם טוב יותר מכל גורם חיצוני. המגשר אינו שופט ולא בורר, הוא אינו מוסמך להחליט בעבור הצדדים או לכפות עליהם דבר, אלא להוביל אותם למציאת פתרון לסכסוך בעצמם. לשמן, המתמחה בגישור כלכלי, החל לאחרונה לגשר גם במחלוקות משפחתיות כמו סכסוכים בין בני זוג וסכסוכי ירושה. הוא גם מתנדב במרכז הגישור של עיריית רמת־גן, שם הוא מיישב בהתנדבות סכסוכי שכנים, קהילה וצרכנות.
לשמן: "שחקן צריך להיות מאוד כריזמטי כדי לסחוף אחריו קהל, וגם המגשר צריך לסחוף את המגושרים, לנווט את הדיון ולהשתלט על החדר כשדברים יוצאים מאיזון"
לשמן נשוי למורן (37), קצינת ביקור סדיר בעיריית תל־אביב ואב לשניים (שש, חצי שנה). "המשחק בנפשי", הוא מסביר. "חלמתי להיות זמר. כשהייתי ילד, הייתי לוקח מלפפון ומשתמש בו בתור מיקרופון. באירועים משפחתיים כיכבתי, נלחמתי על כל סולו. בגיל שבע הופעתי בפסטיבל זהירות בדרכים, שמו אותי על הבמה והרגשתי בבית. למדתי במגמת תיאטרון בתיכון 'בליך', ואחרי השירות הצבאי בתותחנים למדתי קולנוע באוניברסיטת תל־אביב".
כבר בתפקידו הראשון בטלוויזיה זרח כוכבו, כשנבחר לגלם את דורי פיינגולד בסדרה הלוהטת "השמינייה", שרצה בערוץ הילדים במשך חמש עונות והפכה לקאלט. הוא גם שיחק בארבעה סרטי קולנוע: "עדות" של שלומי אלקבץ, "טיארה", של טומי לנג, "עץ לימון", של ערן ריקליס ו"סופשבוע בגליל" של משה מזרחי ז"ל. כיום הוא משחק בעיקר בהצגות ילדים ונוער, ובקרוב יעלה מופע שכתב בכיכובה של מיקי קם, עם תזמורת הג'אז הישראלית.
איך הגעת ל"השמינייה"?
"לגמרי במקרה, עוד לא חשבתי על משחק ולא הייתה לי סוכנות. למזלי המלהקת לא הסתפקה במה שהסוכנויות הציעו לה והתחילה לחפש את השמינייה שלה מתחת לבלטות. היא צלצלה למורה שלי לתיאטרון מהתיכון, הוא נתן את השם שלי, והתברר, שהיא זכרה אותי מאודישנים שעשיתי להנחיה בערוץ הילדים. תכלס, היה לי הרבה מזל להתחיל את הקריירה בסדרה כל כך מצליחה".
הפכת לכוכב בן־לילה.
"זה בהחלט יכול לבלבל, אבל כבר הייתי בן 23, טיפה מבוגר מהאחרים, ולקחתי הכל בפרופורציה. פעם הופענו בהיכל נוקיה, מול עשרת אלפים ילדים. כל האולם היסטריה וצרחות, ואני זוכר שאמרתי לעצמי, 'דני, זה נהדר וזו זכות, אבל זה זמני'".
אז מה פתאום גישור?
"אחרי 'השמינייה' הייתה ירידה, לפחות מהבחינה הכלכלית, והתחלתי לשאול את עצמי שאלות. אנשים רואים שחקנים מפורסמים וחושבים שזהו, הם מסודרים, אבל זה לא עובד ככה. בתחום הזה יש המון עליות ומורדות. מצד שני, תחום הגישור נמצא בצמיחה ויש לו ביקוש. תמיד אהבתי לעזור לאנשים לתקשר יותר נכון אחד עם השני, אני עושה את זה באופן טבעי. הגישור דורש הרבה אינטליגנציה רגשית, שזה פחות או יותר החוזקה היחידה שלי. לפני עשר שנים אמא שלי נפטרה, וכשמאבדים אמא עושים חישוב מסלול מחדש. הלכתי לקורס הבסיסי בגישור והרגשתי שהגעתי למקום הנכון, שיש בו תחושה של שליחות ושל משמעות".
יש קשר בין משחק לגישור?
"בבית ספר למשחק מלמדים לזהות את הקונפליקט המרכזי בכל דרמה, זה מה שמחזיק את הקהל במתח. גם הגישור חי בשלום עם קונפליקטים, הוא לא מתייחס אליהם כאיום אלא כמשאב, כמנוע צמיחה ביחסים. בנוסף, השחקן צריך להיות מאוד כריזמטי כדי לסחוף אחריו קהל, וגם המגשר צריך לסחוף את המגושרים, לנווט את הדיון ולהשתלט על החדר כשדברים יוצאים מאיזון".
כשחקן, מה קשה לך בגישור?
"תפקיד השחקן הוא להעצים את הקונפליקט, ותפקיד המגשר הוא דווקא להרגיע את הלהבות. כשחקן, אני רוצה להיות במרכז, שהעיניים יהיו נשואות אליי, בעוד שכמגשר אני שם את המגושרים במרכז. כשחקן אני רוצה לחשוף את העבודה שלי לקהל, כמגשר אני עובד תחת סודיות.
"גיליתי שבעקבות הגישור נהייתי אדם פרטי קצת יותר. אני רואה את החברים שלי בתוך קלחת הסטוריז והחשיפה האינסופית, וזה משהו שאני לא מעוניין לעשות יותר. כשחקן יש לזה מחיר, אבל אני מוכן לשלם אותו, כי עוד לפני שהפכתי למגשר הייתי עסוק יותר ביצירה ופחות בעצמי".
מגושרים מזהים אותך מעבודתך כשחקן?
"פיתחתי מיומנות לפוגג את הפיל שבחדר ולהמשיך בנושא שלשמו התכנסנו. בסך הכל אני מפורסם בקרב פלח מסוים באוכלוסייה, כך שהרבה לא מזהים, ואם כן, זה לא מפריע. כשהמגושרים רואים מישהו מוכר, הם מרגישים בטוחים יותר, אז יש פה אפילו יתרון".
"למגשר יש כלים לפתרון, שלבית המשפט אף פעם לא יהיו", מסביר לשמן, "והפוטנציאל להציל את מערכת היחסים העתידית בין הצדדים גבוה הרבה יותר. כיום, כמעט בכל עירייה קיים מרכז גישור שמעניק שירותים ללא תשלום, למשל, בבניינים שרוצים לעבור התחדשות עירונית או כשיש חוסר הסכמות בין שכנים. כולם יכולים להפיק תועלת מגישור בריא ומבוקר, כי פסיקה של בית משפט אולי חורצת את המחלוקת, אבל לא פותרת אותה. בבית משפט תמיד יש צד שמפסיד וצד שזוכה, בגישור כולם יוצאים מורווחים".
שי אגוזי: "אני נמשך ליישוב קונפליקטים וסכסוכים"
בן 50, נשוי ואב לשניים, שיחק בבית ליסין, בקאמרי, בתיאטרון אורנה פורת ובמדיטק ובסדרה "מטומטמת" ב"הוט"
בספטמבר 2020 התקבל בכנסת, ביוזמת השרה מרב מיכאלי (עבודה), חוק המחייב זוגות לפני גירושים להגיע לגישור. עד אז בני זוג שהחליטו להתגרש פנו, כל אחד בנפרד, לעורך דין ופתחו בהליך משפטי, כשכל צד ראה בדרך כלל רק את האינטרסים שלו ונלחם עליהם. המלחמה הזאת הייתה לרוב ממושכת וכואבת, בעיקר על חשבון הילדים. בארבע השנים שקדמו לחקיקה נוסה חוק הגישור כהוראת שעה זמנית, ונמצא שחלה ירידה של כ־50% בהיקף התובענות בענייני משפחה שהוגשו לבתי המשפט ולבתי הדין הרבניים.
"סכסוכים בתוך המשפחה הגרעינית, בין בני זוג, אחים או הורים לילדיהם, הם תמיד רגישים וכואבים", מסביר שי אגוזי, שחקן ומגשר המתמחה בגישור בתחום המשפחה והגירושים. "למשל, בית המשפט הפנה אליי לגישור אב מבוגר ובנו, שניהלו משפט סביב סכסוך כספי. בבית המשפט היה סיכוי גבוה שמחיר התהליך יהיה התפוררות התא המשפחתי עד כדי נתק מוחלט, כולל מהנכדים. האב והבן הגיעו אליי, ובגישור הצליחו לגעת גם בהיבטים הקשורים למערכת היחסים ביניהם, ובעיקר לפעול מתוך השאיפה העמוקה של שניהם להציל את הקשר המשפחתי. בסוף הגיעו להסכמה כספית, אבל חשוב מזה, הם הצליחו למסד התחלה של תקשורת חדשה ביניהם".
אגוזי (50), נשוי לירדן (35), פרסומאית, ואב לשניים (חמש, שלוש), החל את דרכו כשחקן בהצגה "הדבר האמיתי" בתיאטרון בית ליסין, אחרי לימודי משחק בבית צבי. לבית הספר למשחק הגיע בגיל מבוגר יחסית, אחרי שירות צבאי כקצין בחיל האוויר ולימודי משפטים באוניברסיטה העברית. "מגיל צעיר הלכתי לחוג דרמה והשתתפתי בתוכניות טלוויזיה של ילדים, אבל כשהגיע הזמן לבחור מה להיות, בחרתי לשכוח ממשחק וללמוד משפטים", הוא מספר. "אחרי הלימודים התמחיתי בפרקליטות מחוז ירושלים וקיבלתי רישיון עריכת דין, אבל עמוק בלב ידעתי שאני לא במקום הנכון. בגיל 30 יצאתי לטיול ארוך בהודו ולאחריו חזרתי לבית צבי. התחלתי לשחק ב'בית ליסין', ובהמשך עברתי לתיאטרון 'הקאמרי'. השתתפתי בין היתר, בהצגות 'חגיגה', 'עוץ לי גוץ לי', 'רומיאו ויוליה' ו'זוהר', בין לבין הופעתי בתיאטראות ילדים כמו 'המדיטק' ו'אורנה פורת', שיחקתי בסדרה 'מטומטמת' של בת חן סבג ב'הוט', ועכשיו אני מצטלם לעונה חדשה של 'כפולים' לקשת 12".
אז מה פתאום גישור?
"תמיד הייתי איש של אנשים, אני טוב באינטימיות ובתקשורת בינאישית, וכשעבדתי בפרקליטות הרגשתי שאני נמשך לאזורים האלה של יישוב קונפליקטים וסכסוכים בינאישיים בדרך של דיאלוג".
למה בחרת בגישור משפחתי?
"חשוב לי להביא את קולם של הילדים ולדאוג שבתוך הסכסוך הכואב תמיד נדאג לפעול מתוך האינטרס שלהם".
אגוזי: "אני מוצא קרבה בין משחק לגישור, כי בשניהם מדובר בדרמות אנושיות ובקונפליקטים חזקים"
מה עוזר לך יותר בתהליך, הצד של עורך הדין או זה של השחקן?
"מעולם לא עסקתי בעריכת דין, ברגע שקיבלתי את ההסמכה עזבתי את המקצוע. ידע במשפטים בטוח מסייע, אבל לדעתי העובדה שאני שחקן עוזרת יותר. אני מוצא קרבה בין משחק לגישור, כי בשניהם מדובר בדרמות אנושיות ובקונפליקטים חזקים. בשניהם יש נרטיב, רק שבתיאטרון יודעים איך הסיפור נגמר, ובגישור חוצבים אותו בסלע, ואני משתדל שהוא יהיה עם סוף טוב. במובן הזה יש לי יותר השפעה, וזה מה שתמיד חיפשתי".
כשחקן, אתה מוצא קושי בגישור?
"לא, אני חי בשלום עם שני העולמות, כי מצד אחד יש לי צורך להביע את עצמי, ומצד שני יש לי צורך להושיט יד ולעזור לאחרים. העובדה שאני עושה את שניהם מאזנת אותי, אני לא מרגיש מתוסכל שוויתרתי על משהו, זה דווקא ממלא אותי ומשלים אותי. הדברים קורים בהרמוניה ובטבעיות זה לצד זה".
קורה שהמגושרים מזהים אותך מעבודתך כשחקן?
"בדרך כלל רק במהלך הגישור נופל להם האסימון, או שהם עשו עליי 'גוגל' וקראו את זה. לא נתקלתי בתגובה לא מפרגנת בגלל זה, אפילו להפך. אני לא יודע אם זה עוזר, אבל זה בטוח לא פוגע. אנשים אוהבים לראות אנשים שמגשימים את עצמם. בכל מקרה, אני אף פעם לא האישיו, אז הספוט עובר מהר מאוד בחזרה אליהם".
אילו יתרונות יש לשחקן המגשר לעומת מגשרים שאינם שחקנים?
"הנטייה הטבעית של השחקן היא להכיר את הדמות שהוא מגלם לעומקה, ולא לשפוט אותה אלא לזהות את הגרעין האנושי ואת המניעים שלה ולפעול משם. גם המגשר פועל מאותו מקום של חוסר שיפוטיות".
עודד לאופולד: "גם שחקן וגם מגשר יודעים לשמוע מעבר למילים הנאמרות"
בן 47, שיחק בסדרות "החבר'ה הטובים", "תאג"ד", "פיק אפ" ועוד, וכן בתיאטרון הקאמרי ובהבימה
די מהר אחרי הקמת יחידות השיטור העירוניות בערים שונות בארץ, המשותפות למשטרה ולפיקוח העירוני, התברר ששיתוף הפעולה בין השוטרים לפקחים לא תמיד עובר חלק: הציבור לא תמיד מבחין בהבדל ביניהם, אבל הסמכויות שלהם שונות לחלוטין, מה שעורר ויכוחים בתוך ניידות השיטור. כדי לעשות סדר ולאפשר עבודה משותפת יעילה, הוזמן המגשר עודד לאופולד (47), ואחרי תהליך התערבות מורכב יצאו יחידות השיטור המשותפות לדרך. "כשאני רואה ניידת שיטור עירוני, אני מתמלא גאווה וסיפוק, אני מרגיש שיש לי קצת חלק בזה", אומר לאופולד.
לאופולד, רווק תל־אביבי שרמנטי, מוכר משלל תפקידיו על הבמה ועל המסך, למשל בסדרות "החבר'ה הטובים" (ערוץ הילדים), "פיק אפ" (ערוץ 10), "אולי הפעם", "השיר שלנו", "רביעיית רן" ו"תאג"ד" ((yes. זה כעשר שנים הוא משחק גם בתיאטרון "הקאמרי", ולאחרונה עבר ל"הבימה" כדי לשחק בהצגות "זורבה היווני" ו"וכי מהו טיול".
ללא ספק, לאופולד הוא שחקן עסוק ומצליח, אבל גם הוא בחר להיות מגשר, לפחות בין תפקיד לתפקיד. "גישור זה פשוט האופי שלי", הוא אומר. "כשסיפרתי לאמא שלי שאני לומד גישור, היא אמרה, 'למה אתה צריך ללמוד את זה? עוד מהגן היית מגשר'.
"תמיד ידעתי שהמשחק לא יספק אותי, שארצה לעשות עוד דברים ולייצר עוד ערך בעולם. תכלס, לא תכננתי להיות שחקן, רציתי ללמוד פסיכולוגיה. חברה שהייתה לי אז שכנעה אותי ללכת לבית צבי, בשנה השלישית התחלתי לשחק בתיאטרון באר־שבע, וזה התגלגל מעצמו".
לאופולד: "כשסיפרתי לאמא שלי שאני לומד גישור, היא אמרה, 'למה אתה צריך ללמוד את זה? עוד מהגן היית מגשר'"
באילו סוגי גישור אתה עוסק?
"בעיקר בגישורים ארגוניים. היה לי, למשל, מקרה של שני מנהלי אגפים, ששיתוף הפעולה ביניהם היה קריטי להתקדמות החברה, והם לא הצליחו להסתדר. כל אחד בתחומו הוא מצוין, והארגון לא רצה להזיז אותם מתפקידם, ולכן נדרש תהליך גישור כדי להביא אותם לעבוד ביחד. זה, אגב, קורה בהרבה סטרט־אפים. בהתחלה הכל מתנהל בקלות, אבל כשהחברה גדלה, כל מארג היחסים משתבש ודרושה התערבות. לדעתי 70% מהסטרט־אפים נופלים לא בגלל מוצר לא טוב או חוסר במשקיעים, אלא בגלל שיחסי העבודה בתוך הארגון עולים על שרטון".
האם קיים קשר בין משחק לגישור?
"בפרקטיקה אין קשר, אבל במהות גם שחקן וגם מגשר יודעים לשמוע את הסאבטקסט, מעבר למילים שנאמרות. אני מלמד בקורסים להכשרת מגשרים, וכאן בוודאי זה עוזר שאני גם שחקן".
מה קורה כשהמגושרים מזהים אותך מעבודתך כשחקן?
"לשמחתי, גיליתי שלא רק שזה לא מפריע, יש בזה אפילו יתרון. אחד הדברים המשמעותיים בגישור זה האמון, והעובדה שאני מוכר להם יוצרת נינוחות וחיבור מהיר יותר. מיד בתחילת התהליך אני מציג את עצמי ושם את זה על השולחן, ואני רואה שלפעמים זה פותר את סימן השאלה שאני מזהה בעיניים שלהם כשהם נכנסים לראשונה לחדר הגישור".
