לגור אצל אמא: מאז שנישאו, הם גרו אצל אמו של הגבר. גם כשנולדה להם בת, נשארו לגור אצלה.
כעבור חמש שנים: האישה לא יכלה לשאת יותר את המעורבות של חמותה בחייה והגבר הסכים שיעברו לגור בדירה שכורה משלהם.
פתח מילוט: הגבר טיפל בחוזה השכירות, אך לא סיפר לאשתו שהתשלום הוא חודש בחודשו, כלומר, ללא התחייבות לטווח ארוך. כך השאיר לעצמו את האפשרות לחזור בקלות לבית אמו.
אחרי מעבר הדירה: החמות אמנם לא גרה איתם, אבל הייתה ברקע כל הזמן והמתיחות בין בני הזוג לא נעלמה, להפך. באחת המריבות שלהם האישה עזבה את הבית והלכה להירגע אצל הוריה. הגבר הגיע לשם והניח בפתח הבית קרטונים עם הציוד שלה ושל בתם. המסר היה ברור: אל תשובי הביתה. ואז הוא חזר לגור בבית אמו. היה ברור שהנישואים האלה נגמרו, והזוג הגיע לבית הדין הרבני.
בבית הדין הרבני: הדיינים התרשמו כי טענות האישה נכונות, והסיבה לגירושין נעוצה ברצונו של הגבר להמשיך לחיות בבית אמו ולהיות קשור אליה יותר מלאשתו. בית הדין הדגיש שהוא מוקיר במיוחד את מי שמכבד את אביו ואת אמו, אבל במקביל לכך עליו לקיים את הציווי "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". הניסיון מלמד שעם התנהלות נכונה אפשר לקיים את שתי המצוות.
באחת המריבות האישה עזבה את הבית והלכה להירגע אצל הוריה. הגבר הניח בפתח הבית קרטונים עם הציוד שלה ושל בתם. המסר היה ברור: אל תשובי הביתה
ההחלטה: בית הדין קיבל את טענת האישה כי התנהלותו של האיש הביאה לקץ הנישואין, וחייב אותו בכתובה בסך 40,000 שקל, בעוד שכשהתחתנו הוא התחייב לכתובה של 52,000 שקל.
למה הסכום השתנה? הדיון בכתובה מתקיים במעמד הגירושין. במקרה הזה בית הדין הסכים לפצל את המקרה לשניים: קודם כול להתגרש, ואז לדון בכתובה. במעמד הגירושין בני הזוג סיכמו כי תקרת הכתובה תהיה 40,000 שקל. בדיון בתביעת הכתובה בית הדין החליט שאישה זכאית למלוא הכתובה, ואכן ניתן לה הסכום המקסימלי שסוכם.
מה למדנו?
רבים חושבים שבית הדין הרבני תומך תמיד בצד של הגבר. במקרה הזה הדיינים היו קשובים לאישה.
סכום הכתובה שנקבע בחתונה עשוי להשתנות ברגע האמת.
