הוריה של דפנה לוי, מיכאל ואניטה לוי, נפטרו בתוך חודש. "עלינו לגילוי המצבה של אבא שלי, ובאותו יום אמא קיבלה שבץ מוחי ונפטרה כמה ימים אחר כך. הם אמנם היו מבוגרים - אבא בן 90 ואמא בת 85 - והיו להם תשעה נינים, אבל מותם התקבל בהלם גדול אצל כולנו. הם היו חשובים לנו. הבית שבו גדלנו היה חם מאוד, תומך ומכיל, ושימש מרכז המשפחה כל השנים. נהגנו להתכנס אצלם בכל יום שישי בבוקר וההסתלקות שלהם הייתה מכה. כשההורים מגיעים לגיל כל כך מבוגר, את מאמינה שלא ימותו לעולם. כשזה קרה, חשתי צורך לדבר עם אנשים על מוות ואבל. מה קורה כשפתאום מסתלקים מחייך אנשים יקרים", אומרת לוי, עורכת ספרות ומתרגמת ועורכת ומגישה של הפודקאסט "על החיים ועל המוות".
עוד באותו נושא בערוץ לאשה
מהאובדן שלה ומהצורך לחלוק את רגשותיה עם אחרים כולנו זכינו. בפודקאסט המרתק היא מראיינת יוצרים ואנשי ספרות על אובדן, צער וכאב וגם על החיים עצמם. הפרק הראשון שודר באוגוסט 2021. מאז עולה מדי שבוע פרק חדש, ובימים אלה מצוין המרואיין המאה.
"א"ב יהושע היה המרואיין הראשון. הוא סיפר כמה היה קשה לו להתמודד עם מות אשתו ואביו"
היא נולדה לפני 59 שנים, אחרי שני אחים הבוגרים ממנה ב־13 וב־11 שנים. אמה הייתה רוקחת ועבדה בהנהלת קרן המחקרים בבית החולים ברזילי, ואביה ניהל מפעלים - שניהם היו יוצאי גרמניה. דפנה, שגדלה באשקלון, הייתה טום־בוי ששיחקה כדורגל, טיפסה על עצים וניהלה מלחמה עם בית הספר בשל שיבוצה בלימודי סריגה ותפירה במסגרת לימודי מלאכה ולא בלימודי נגרות עם הבנים. במקביל הייתה ילדה קוראת וכותבת שהחלה את הקריירה העיתונאית שלה בכיתה ד' כעיתונאית צעירה ב"הארץ שלנו" ובהמשך ככתבת נוער ב"מעריב לנוער".
בצבא הייתה כתבת ב"במחנה" (לצד יאיר לפיד) ובהמשך נרשמה ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית. אחרי שנה החליפה לתואר בפילוסופיה ואת התואר השני בפילוסופיה עשתה באוניברסיטת חיפה. "בלימודים בירושלים הכרתי את מי שלימים היה בעלי. התחתנתי בת 22 והיינו נשואים 15 שנים, שמתוכן גרנו כחמש שנים באנגליה, בגלל עבודתו", היא מספרת. "פרחתי שם. עבדתי כתחקירנית בתוכנית בוקר בתחנת רדיו מקומית של הבי־בי־סי והתחלתי לכתוב ב'הארץ'. אודי אשרי ז"ל, אז עורך המוסף, ביקש שאחפש את הלן שפירו, ילדת פלא יהודייה בריטית שהביטלס היו להקת החימום שלה ב־1963. חיפשתי אותה, בימים של טרום אינטרנט, ומצאתי. ככה התחלתי לכתוב כתבות תרבות והתחלתי לתרגם ספרים מאנגלית לעברית. זו הייתה תקופה נהדרת. אחרי שחזרנו ארצה ב־1999, התגרשנו".
יש לכם ילדים משותפים?
"לא נולדו לנו ילדים, כי לא רציתי להיות אמא. היו לי על זה הרבה שיחות עם אמא שלי. היא אמרה לי שילדים הם מתנה גדולה ושאני מפסידה. אבל הוסיפה: 'לעולם אל תעשי דברים אם את רק צריכה ולא רוצה'. ההורים לא לחצו עליי. להפך".
"לא נולדו לנו ילדים, כי לא רציתי להיות אמא. היו לי על זה הרבה שיחות עם אמא שלי. היא אמרה לי שילדים הם מתנה גדולה ושאני מפסידה. אבל הוסיפה: 'לעולם אל תעשי דברים אם את רק צריכה ולא רוצה'"
כאן המשיכה לעבוד ב"הארץ" ככתבת ב"קפטן אינטרנט" והגישה פינת אינטרנט בתוכנית "זומביט" בטלוויזיה החינוכית. "הייתה לי גם פינה פמיניסטית על נשים באינטרנט בתוכנית 'אינטר־בית' ברשת ב' ברדיו. משם החיבה שלי למחשבים ולטכנולוגיה". בהמשך עבדה בכמה אמצעי תקשורת, וב־2004 החלה את עבודתה ב"לאשה" (גילוי נאות: משם היכרותנו), וכתבה בעיקר בנושאי ספרים, בריאות וסיפורים אנושיים. לפני ארבע שנים, אחרי 15 שנות עבודה במגזין, פרשה. מאז היא עובדת ב"אלכסון" - כתב עת מקוון - עורכת בכתב העת לספרות "המוסך" ומתרגמת ספרות מאנגלית לעברית. היא מתגוררת ביפו עם שתי חתולות.
נביחות ברקע
כאמור, אחרי שהתייתמה, חשה צורך לדבר עם אנשים על המוות. "רציתי לשמוע איך הם מתמודדים עם אבל. עשיתי את זה בשיטה שאני מכירה ויודעת: לראיין", היא מסבירה. זמן קצר לפני הקורונה פרסם תאגיד השידור קול קורא בחיפוש הצעות לפודקאסטים. "מיד חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות, כי פודקאסט הרבה יותר אינטימי מריאיון בכתב - שומעים בו את הקול של האדם. עשיתי פרק פיילוט עם חבר, ואז התחילה הקורונה והעניין בוטל. אבל אני כבר נדלקתי. באוגוסט 2021 העליתי לאוויר שלושה פרקים: עם נעם פרתום, מאיה קוסובר וא"ב יהושע. בהמשך הפכתי את זה לפודקאסט שבועי".
מי היה המרואיין הראשון?
"א"ב יהושע. אהבתי את ספרו 'מולכו', על הגיבור שאיבד את אשתו. באותו זמן הוא עצמו איבד את אשתו. בעבר אמר בראיונות שהוא לא כותב מתוך פצע. רציתי להוכיח לו שיצירה תמיד מגיעה מתוך פצע. הוא סיפר כמה היה לו קשה להתמודד עם מות אשתו ואביו".
היו אנשים שפנית אליהם והם סירבו להתראיין?
"מעטים מאוד. הנימוק היה שאת כל מה שיש להם, הם אומרים ביצירתם".
כלומר, אנשים רוצים לדבר על מוות?
"כן. זה נושא דרמטי בחיינו. הרבה מהמרואיינים אמרו שזו הפעם הראשונה שהם מדברים על הנושא. למשל, שהרה בלאו, שדיברה על אחיה הקטן, ושמעון אדף שדיבר על אחותו".
איך זה נעשה בפועל?
"אני מגיעה לאנשים הביתה עם ציוד הקלטה. בניגוד להקלטות באולפן, אני מוכנה שיהיו קולות כמו נביחת כלב, כדי שאנשים ירגישו בנוח כשהם מספרים לי סיפור אינטימי. אחר כך אני עורכת את ההקלטה".
את מכינה שאלות מראש?
"היות שאני מראיינת בעיקר יוצרות ויוצרים, אני קוראת ספרים שלהם, צופה בסרטים או מאזינה למוזיקה שלהם, והשיחות זורמות באופן טבעי. אני רוצה שכל שיחה תהיה שונה: יש שיחות שמתמקדות באבל, יש שיחות מצחיקות. מוות זה נושא שהרבה פעמים מפחדים לגעת בו, אבל אי־אפשר לחמוק ממנו - יוצרים בטח לא יכולים להתעלם ממנו. לפעמים זה מוליד דברים מפתיעים. למשל, אתגר קרת הביא לריאיון שני סיפורים שעדיין לא פורסמו בעברית ועוסקים במות הוריו. רוני סומק סיפר על דודו שנעלם ב־1948 ולא נמצא מעולם. בעקבות הפודקאסט אנשי היחידה שעוסקת באיתור נעדרים חזרו לחפש אותו".
"רוני סומק סיפר על דודו שנעלם ב־1948 ולא נמצא מעולם. בעקבות הפודקאסט אנשי היחידה שעוסקת באיתור נעדרים חזרו לחפש אותו"
מאזינים מגיבים לך?
"המון - גם בפייסבוק וגם כותבים לי באופן אישי איך זה עוזר להם להתמודד עם דברים שהם עוברים ואיך זה פותח שיחות אצלם בבית. האמת היא שלא דמיינתי שאנשים ירצו להאזין לפודקאסט. חשבתי שרק החברים שלי יאזינו מתוך נימוס, אבל גיליתי שיש לי אלפי מאזינים כל שבוע וכבר פונים אליי בבקשה להתראיין".
היו אנשים שאכזבו בשיחה?
"היו מעט שיחות שנגנזו, כי השיחה לא התפתחה או שלא נוצרה כימיה בינינו או שהיה להם קושי לגעת בדברים אינטימיים".
בלי פרסומות
בשנתיים שחלפו מאז הפרק הראשון ראיינה לוי עשרות מרואיינות ומרואיינים, ובהם: נורית זרחי, תיקי דיין, ירון לונדון, דליה דורנר, אסי לוי, שאנן סטריט, רוני סומק, ישי שריד, חיים באר, אמונה אלון ואסא כשר. לא לכולם הגיעה בקלות. "רציתי לראיין את מיה לנדסמן. היא הסכימה ונעלמה ושוב חזרתי אליה ושוב היא נעלמה. לילה אחד כתבתי בצ'אט GPT: 'איך לשכנע את מיה לנדסמן להתראיין לפודקאסט?'. הטקסט שקיבלתי בתשובה היה מטופש, מצחיק ומלא שגיאות בעברית. שלחתי לה, היא צחקה ובאה לריאיון".
הפודקאסט שלך הוא מיזם עם רווח כלכלי בצידו?
"לא. רק השקעה כספית. הציוד יקר, הנסיעות בכל הארץ, ואני משקיעה בזה המון שעות כל שבוע. החלטתי שהנושא רגיש מדי ואני לא רוצה שיהיו פרסומות. לפרנסתי אני ממשיכה לעשות את כל הדברים האחרים".
כתבתי בצ'אט GPT: 'איך לשכנע את מיה לנדסמן להתראיין לפודקאסט?'. הטקסט שקיבלתי היה מטופש, מצחיק ומלא שגיאות בעברית. שלחתי לה, היא צחקה ובאה"
מי קיבל את הכבוד להיות המרואיין המאה שלך?
"מיירה קלמן - מאיירת אמריקאית יהודייה, ילידת תל־אביב, מצמרת המאיירות בעולם, שספריה משלבים איורים וסיפורים על משפחתה. זה סיפור נהדר, ובפעם הראשונה - הפרק באנגלית. אחריה כבר יש לי 20 פרקים נוספים מוקלטים".
מה המסקנה שגיבשת לאחר 120 שיחות על החיים ועל המוות?
"שאנחנו דומים יותר משנדמה לנו. כשנפתחים ונחשפים, קל יותר לא להרגיש לבד כשמתמודדים עם חוויות קשות".
מה זה נותן לך אישית?
"ראשית, אני אוהבת בני אדם וזה מביא אותי למפגשים אנושיים יוצאי דופן. שנית, נחמה גדולה. אני מרגישה שהדברים שעברו עליי עוברים על כולנו כבני אדם. אחד הדברים שהכי מצערים אותי זה שהוריי לא יכולים לשמוע את הפודקאסט. הם היו מפרגנים".
