"אמא, ביי, אני הולך!", מצהיר הילדון. ביד אחת קסדת האופניים, תיק על הגב. "רגע, עם מי? מתי אתה חוזר? בקבוק מים לקחת?" (כן); "מנעול לאופניים יש לך?" (כן); "אני אלווה אותך?" (לא!) "טוב, תרכב בזהירות! אל תדבר עם אנשים שאתה לא מכיר. תהיה רק עם החברים", אני צועקת אל גבו המתרחק (סצנה מהיום).
מצד אחד, חשוב שהילדים יפתחו עצמאות. מצד אחר, ברגע שהם מתרחקים מאיתנו, רצים לנו כל הסרטים בראש, במיוחד בתקופה מרובת החרדות הנוכחית. פליז, רק תישאר בבית לידי ואל תלך, אני אומרת לעצמי, כי הוא כבר מזמן לא כאן. אך מתחת לכל שכבות החרדה ו/או הפינוק שגורמות לנו לעשות בשבילם, חשוב שנזכור שתפקידנו כהורים הוא להכין את הילדים לחיים, להוציא אותם מהבית מצוידים במרב המיומנויות.
נעצור רגע ונבהיר את עניין החרדה והפינוק: כשאנחנו הורים חרדתיים, אנחנו מגוננים על הילד שלנו מסיכונים וסכנות ולא נותנים לו להתנסות בעצמו (וגם ליפול וללמוד מטעויות). כשאנחנו הורים מפנקים, אנחנו מאמינים שתפקידנו הוא לשרת את כל צרכיו ורצונותיו של הילד, והוא לא לומד לספק אותם בעצמו. כאן וגם כאן, חטאנו למהות תפקידנו כהורים - להוציא מהבית ילד מוכן לחיים. אז עם יד על הלב, בואו נבדוק - האם במה שאנחנו עושים או אומרים לילדים אנחנו מעודדים אותם לעצמאות, או מוֹנעים אותה מהם?
"תנוח, אני אעשה בשבילך"
הילד מתלונן שהוא לא מצליח, לא יכול, עייף. הלב יוצא אליו, אז אנחנו מוותרים. או שנמאס לנו לשמוע את הקיטורים והתירוצים, אז שוב אנחנו עושים בשבילו. אבל אם זה הדפוס הקבוע, שבכל פעם שהוא מקטר אנחנו עושים בשבילו, איך הוא ילמד לעשות בעצמו?
"נסה לבד, אנחנו מאמינים בך"
אם עד עכשיו עשינו הכול בשביל הילד, לא נשאיר אותו לבד; נעודד אותו ונהיה בסביבה לתמוך, נאמין בו שהוא יכול לעשות צעד קטן כדי שיוכיח לעצמו שהוא מסוגל – אם זה לנעול נעליים בעצמו, להכין שיעורים או לחתוך סלט.
"אתה קטן, כשתגדל..."
תכלס, הילדים שלנו רוצים לגדול ולהיות עצמאים. אנחנו אלה ששמים להם מקלות בגלגלים כדי להגן עליהם. גם זה תפקידנו, הרי העולם מסוכן והילד קטן. אבל זה גם מה שהילד מבין: שהעולם מסוכן, שעדיף להישאר במקום ושהמבוגרים יעשו בשבילי. ילדים שמוֹנעים מהם שוב ושוב לנסות עלולים לפתח הימנעות, ובעיקר המון פחדים.
"אתה יכול!"
חשוב שנבין שלתת לילד לנסות ולעודד אותו לעצמאות – לא אומר להפקיר אותו. אנחנו שם, מלווים ומלמדים, מאפשרים התנסות במרחב בטוח. במקום לומר מה אסור ומה אי־אפשר, נציע מה כן. למשל: "רוצה ללכת בלי לתת לי יד? רק במדרכה. בכביש נותנים יד".
"עזוב, אתה לא טוב בזה"
הרבה פעמים בלי לשים לב אנחנו מתייגים את הילדים: היא טובה במתמטיקה, אבל יש לה חוש כיוון גרוע; הוא מצייר יפה, אבל עדיף שלא יוציא את הכלים מהמדיח. כך אנחנו מונעים מהילדים שלנו להתאמן ולחזק את חולשותיהם וגרוע יותר - מקבעים להם אמונות שליליות על עצמם.
"תראה איך התקדמת"
כאשר אנחנו לא משווים את הילד לאחרים, אנחנו יכולים לראות ולהראות לו את ההתקדמות האישית שלו ביחס לעצמו. אם אתמול הוא פתר תרגיל אחד מתוך עשרה והיום פתר שניים, זו התקדמות. כשהילד מרגיש שאינו מצליח, נראה לו את הדרך שכבר עשה ונחזיר לו את האמונה ביכולות שלו.
"אתה והרעיונות המטופשים שלך"
לנו יש דרך שלנו לעשות דברים, מהתארגנות בוקר ועד סידור הבית. לפעמים הילדים באים עם רעיונות משלהם (ללכת עם פיג'מה לגן, לנעול נעליים לא תואמות) ואנחנו פוטרים אותם במחי יד: "שטויות". אבל היי, מי אמר שרק הדרך שלנו נכונה?
"רעיון מצוין"
אנחנו רוצים לעודד אותו על היוזמות היצירתיות שלו, גם אם אנחנו עדיין לא מבינים אותן. פעמים רבות אנחנו מקבעים את החשיבה של הילדים כשאנחנו דורשים מהם לעשות הכול בדרך שלנו. אם נעצור רגע קודם, נראה שיש להם רעיונות יצירתיים ומעניינים. למשל, לשנות את העיצוב של הסלון או להביא מדבקה במתנה לרופאת השיניים. יצירתיות זו תכונה שחשוב לעודד. איננו יודעים באילו מקצועות הם יעבדו בעתיד, אך יצירתיות בטוח תידרש שם.
"למה רק 98 ולא 100?"
כשאנחנו תמיד מסתכלים מה הילד לא עשה בסדר ולא מעריכים את מה שכן, הוא לומד שאין מה להשקיע או לקחת אחריות. אם לא משנה מה הוא יעשה כי בכל מקרה הוא יקבל ביקורת, למה לו להתאמץ?
"אתה יכול להיות גאה בעצמך"
במשפט הנפוץ "אני גאה בך" יש עידוד, אך הוא מביע גם אלמנט של ריצוי. הילד מבין שהוא צריך שההורה שלו יהיה גאה בו, שהוא תלוי בהכרה שלו. אנחנו רוצים להסיט את הפוקוס מאיתנו אל הילד, כדי שהילד יהיה גאה בעצמו, כדי שיעמוד במטרות של עצמו - לטפס על המגלשה הגבוהה, להתמיד בחוג כדורגל, להצטרף למשחק. אנחנו רוצים שיתגאה בעצמו לא רק על התוצאה, שהיא גם לא תמיד מיידית וגם רגעית, אלא בעיקר על הדרך.
"זה קל, מה אתה חושש?"
מה שנראה לנו או לאחים שלו ממש קל, עלול להיראות לילד כמו טיפוס על האוורסט. אם נזלזל בקושי שלו, הוא ירגיש שאנחנו לא מעריכים את המאמץ שהוא עושה, בין אם מדובר בשיעורי בית ובין אם מדובר בבדיקת רופא או ליטוף כלב.
"זה לא היה פשוט בכלל"
נעודד אותו על הפגנת מאמץ, על הדרך שעשה. נראה לו שראינו את האומץ שגייס כדי לעשות את הצעד שהרתיע אותו, גם, ובמיוחד, אם לא הגיע להישג או לתוצאה שקיווה.
"אתה חסר אחריות"
הוא שכח שיש שיעורים, שכח את המחברת בכיתה, את הסווטשירט בפעם המי יודע כמה, שכח את המפתח וננעל בחוץ. "מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים, אחרת גם אותו היית שוכח", אצל מי מהדהד המשפט הזה מהילדות? איך זה גרם לנו להרגיש אז?
"איזה אחראי אתה!"
עם העצמאות באה האחריות - אחריות על עצמי, על אחרים, על הסביבה. אלה תכונות שחשוב לנו לפתח בילדים שלנו. רוצים לפתח? נתמקד בזה. כי מה שמתמקדים בו - גדל! אם נתמקד במה שהוא שכח, הוא ימשיך לשכוח, ולהפך. אם נשקף לילד בכל פעם שהוא מפגין אחריות, אפילו מעט (כיסה את אחותו כשנפלה לה השמיכה? זכר לומר שצריך מחר חולצה לבנה? נעריך את זה!), הוא ילמד שהוא אחראי וימשיך להוכיח לנו ולעצמו שהוא אכן כזה.
"אי־אפשר לסמוך עליך"
כמה פעמים הרגשתם שאי־אפשר לסמוך על הילדים? כמה פעמים ביום אפילו? אז מה, לא להגיד להם את זה? אם תשאלו אותי, לא. לא להגיד להם את זה. כי זה מה שיקבע בהם את האמונה שאי־אפשר לסמוך עליהם, ואת ההתנהגות בהתאם. ביקשתי שוב ושוב שיחזיר את הנעליים למקום והוא לא החזיר? אבקש שוב ושוב, לא אתייג אותו כמי שאי־אפשר לסמוך עליו.
"אני סומך עליך, אתה יכול לסמוך על עצמך"
בעיניי זה המשפט הכי חשוב שהילדים ישמעו מאיתנו. נסו להיזכר מי אמר לכם את זה בילדותכם, ואיך זה גרם לכם להרגיש - הקומה מזדקפת בכמה סנטימטרים. ילד צריך לדעת שאנחנו סומכים עליו כדי לגדול עצמאי ואחראי וללמוד לסמוך על עצמו.
אומרים שכל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, זכרו שאנחנו המבוגרים האלה עבור הילדים שלנו. כאשר נאמין בהם ונשדר להם שהם יכולים, נגביר את האמונה שלהם בעצמם. נהיה לצידם, מאחוריהם, מעודדים, משדרים שיש להם סביבה בטוחה לנסות ולהתנסות בעצמאות, אך לא נעשה עבורם ובמקומם. עם זאת, חשוב לא לזרוק אותם למים עמוקים בלי גלגל הצלה, וגם לא להציב רף גבוה מדי, אלא רק צעד אחד קטן בכל פעם, כמו עוד שלב בסולם, ביחס לזה שהם טיפסו עליו אתמול.
ולסיום, זוכרים את שאלוני "בחן את עצמך" בעיתוני הנוער? אז סמנו כמה סימני איקס וכמה סימני וי צברתם, ותנו לעצמכם ציון - ועכשיו: לא משנה מהו, תהיו גאים בעצמכם!
- הכותבת היא מרצה להורים ולצוותי חינוך ומדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר
