עיניים חילוניות אולי לא יבחינו בניואנסים בין העבר הדתי של אילה דקל (39) לזה של שירלי צפת דוידאי (45), ויקטלגו את שתיהן תחת ההגדרה "דתל"שיות". בפועל הן הגיעו ממקומות שונים, ברמה הפיזית והאמונית כאחד: אילה גדלה בהתנחלות בית־חורון, למדה במדרשות בעין הנציב ובמגדל עוז ושירתה בצבא בחוות השומר. תל־אביב הייתה, כהגדרתה, "מעבר להרי האופק". שירלי, לעומתה, גדלה בציונות הדתית של רעננה והייתה מדריכה בבני עקיבא, אבל בבית הדליקו אור בשבת, אמה לבשה מכנסיים, ואביה הסיר את הכיפה ברגע שילדיו סיימו את התיכון. "זה לא היה בית אמוני, רוחני, הלכנו לבית הכנסת יותר בשביל הקהילה", היא מספרת.
עוד כתבות בלאשה
שתיהן עזבו את הדת לאחר השירות הצבאי, נישאו לחילונים (בעלה של אילה, יונתן, חזר בתשובה כשנה לאחר שנישאו) והביאו לעולם שלושה ילדים. לכל אורך הדרך שתיהן הרגישו סקרנות ומשיכה גדולה ללימוד יהודי במובן התרבותי, לצד עלבון מהעובדה שלהן, כנשים, לא נתנו גישה לעולם הזה.
"נשים לא למדו תלמוד בבתי הספר", אומרת שירלי. "זה היה כמו מין סוד, שלנו לא היה בו חלק. אמרו לנו שזה מסובך מדי, זה קשה מדי, אתן לא יכולות. ואני זוכרת את הבנים הולכים לשיעור גמרא ואנחנו לחדר אחר. עד היום עוד לא סלחתי על זה".
שתיהן החלו ללמוד יהדות במקביל להליך החילון שלהן. שירלי הייתה במחזורים הראשונים של נשים שלמדו תורה במדרשת ראשית ביישוב מעון בדרום הר חברון. "ההורים שלי התפלצו. הייתי כפסע מלהפוך למתנחלת עם כיסוי ראש על איזה הר. הייתי מיושבי בית המדרש, חברותות, שיעורים, שידוכים מהישיבה, ונורא רציתי ללבוש את הבגדים האלה - אבל הם לא התלבשו עליי. אחרי שנה עזבתי את המדרשה והלכתי ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית.
צפת דוידאי: "אני זוכרת את הבנים הולכים לשיעור גמרא ואנחנו לחדר אחר. עד היום עוד לא סלחתי על זה"
"למדתי ספרות והיסטוריה של עם ישראל, הפכתי לבחורה היחידה בחוג לתלמוד והתחלתי מסלול של דוקטורט בספרות האגדה, אבל הלחץ הכלכלי והמשפחתי שכנע אותי בסופו של דבר ללכת ללמוד משפטים, כדי שיהיה לי מקצוע, ושם פגשתי את ליאור", היא מספרת. "בדרך איבדתי את החיים הדתיים וההלכתיים, בין השאר כי הרגשתי שאין לי מקום כאישה בחיים האלה. ככל שלמדתי יותר, הרגשתי שלא רואים אותי, אני לא נספרת למניין, אין לי מקום בבית הכנסת, אני שקופה.
"כשנולדו לי הילדים זה בקע ממני מחדש, הגעגוע לתרבות היהודית, לשפת האם שלי, לתרבות, לפולקלור. כשבתי האמצעית עופרי נולדה, היא פתאום לא נשמה, נלקחה לטיפול נמרץ והושמה באינקובטור. אסור היה לי לגעת בה. יכולתי רק לדבר איתה או לשיר לה. הייתי לבד ונורא רציתי להתפלל - אבל הרגשתי שאני כבר לא יודעת להתפלל. אז התחלתי לשיר לה אבינו מלכנו מתפילות ראש השנה ויום כיפור. מפה התחיל להתגלגל הסיפור שלי בחזרה לעולם היהודי".
"כשהייתי קטנה אבא שלי היה לוקח אותי לסיור מסכת, טקס שמקיימים כשמסיימים מסכת תלמודית. ואני זוכרת את עצמי, נמוכה וקטנה, בחדר הזה, המלא גברים שמדברים ארמית, ואני כל כך רוצה להיות חלק, העולם הזה קסם לי", נזכרת אילה. "אז הלכתי ללמוד במדרשות לבנות דתיות שלמדו בהן גמרא, שנחשבות קצת יותר פורצות דרך כי הן נותנות מקום לנשים בעולם היהודי. בפעם הראשונה קראתי את מגילת אסתר, בטעמים, כשליחת ציבור, והבנתי פתאום שיכול להיות לי מקום בעולם הזה - זה פתח לפני צוהר לעולם אחר לגמרי. זה היה בנפשי. מבחינתי זה כמו שפת אם, וגם אני מצאתי את עצמי לפני השינה עם ילד עם התקף אסתמה שרה לו את 'בשם השם'. אבל זה בא ממקום אחר, מקום מאוד ביאליקי, שהלך בדרך הזאת והאמין שיש מקום לספרות האגדה בעולם שלנו היום, שיש מקום ליהדות כתרבות, ושיש לנו מקום להיות בעלות בית על התרבות שלנו, לא רק מהמקום הדתי וההלכתי. אני בת בית לא פחות, גם אם אני אישה חילונית".
יש מקום לכולם
אילה ושירלי נפגשו בישיבה החילונית בינה בתל־אביב. שירלי נרשמה לתוכנית "פתיחתא", שאילה הנחתה ("ותראי כמה דברים זה פתח"). את "חבורה לא סודית", ספר ילדים המבוסס על מעשיות ודמויות תלמודיות, כתבו השתיים בצוותא, בחברותא. "זה משהו שקורה בתלמוד: יש ריבוי קולות, והלימוד המשותף פורה ומפרה ומייצר דברים חדשים, הסוגיה מתרווחת", אומרת שירלי. "לדעתי יש פה גם אמירה פמיניסטית נשית - אפשר גם ביחד, יש מקום לכולם. לא צריך קרבות וסימון טריטוריה".
הספר מסופר מנקודת מבטו של עומר, שמתמודד בכל פרק עם קשיים המטרידים ילדים. בתגובה, מספרת לו אמו על דמויות עתיקות שחיו פה לפני 2,000 שנה והתמודדו עם בעיות דומות. "הכל התחיל כשהבן האמצעי שלי רב יום אחד עם חבר בגן, ושום דבר לא הרגיע אותו, ואז יצא ממני הסיפור התלמודי על שני חברים שרבים, ריש לקיש ויוחנן, וראיתי איך הסיפור מכניס משהו אחר לסיטואציה וגורם לו לחשוב מחשבות אחרות. הדמויות יצאו מתוך הספר ועזרו לו לשנות את המציאות. מאז זו נהייתה מסורת אצלנו בבית - כשקורים דברים, אני מספרת סיפורים תלמודיים לילדים", מספרת אילה. ושירלי מוסיפה: "הרגשנו אחריות לחזור לעולם היהודי ולהמשיך שרשרת מסירה ארוכה של נשים. אנחנו רוצות לייצר לילדים שלנו את שפת האם הזאת, אבל גם לקחת אחריות על הנרטיב, איזו גרסא דינקותא של שפת אם אנחנו רוצות, איזה סיפורים, איזה אתוס. בספר אנחנו מספרות סיפורים שבדרך כלל לא מספרים לילדים, גם לא לילדים מהמגזר הדתי. על דמויות לא מאוד מנומסות".
400 כדי יין שבורים
אחד הנרטיבים שעליו היה חשוב במיוחד לשתיים לקבל אחריות הוא היחס התלמודי כלפי נשים. "אחת הדמויות שהכי ריגשה אותי והיה לי חשוב להכניס זו ילתא - אילה בארמית - שכשתלמיד חכם אומר לה שהיא לא שווה כי היא אישה, ולכן לא יכולה לשתות מכוס היין, היא עולה לבית היין ושוברת 400 כדי יין", אומרת אילה. "דמייני אותה, לפני 2,000 שנה, וכמה כוח היא נותנת לי היום וכמה כוח היא נותנת לילד שאומרים לו שהוא לא מסוגל, לילדה שאומרים לה שהיא לא יכולה לשחק עם הבנים כדורגל".
צפת דוידאי: "כשכן מדברים על נשים תלמודיות, האתוס שגדלנו עליו הוא של האישה המקריבה, זו שנשארת מאחור כשהגבר שלה הולך לפרונט"
"באופן כללי, על נשים תלמודיות כמעט לא מספרים, ולרוב הנשים בתלמוד גם אין שם. הן נקראות אשתו של, בתו של, אחותו של, אמו של. כשהתחלנו לכתוב תהינו מה לעשות עם זה, ובחרנו להישאר עם זה אבל לתת לזה מקום. הילדים בספר שואלים למה אין לה שם, והאמא מציעה שנמציא לה שם ביחד, וזה מה שעושים הילדים - בוחנים לאורך הסיפור איזה שם מתאים לה יותר".
שירלי: "כשכן מדברים על נשים תלמודיות, האתוס שגדלנו עליו הוא של האישה המקריבה, זו שנשארת מאחור כשהגבר שלה הולך לפרונט ובסוף הוא נותן לה שרשרת ואומר לה, 'מה ששלי, שלך'. כמו למשל אשתו של רבי עקיבא, ששלחה אותו ללמוד תורה וחיכתה לו 24 שנים באסם, בעוני מחפיר. גם כאן יש פתח לדיון. כשסיפרתי את זה לילדים שלי, הבן שלי שאל למה הם לא הלכו ללמוד תורה ביחד, או עשו תורות. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שאנחנו מקבלות אחריות על הנרטיב. הסיפורים האלה חייבים להמשיך לחיות, אבל זה בסדר שב־2022 נשאל עליהם שאלות, נעצב אותם אחרת. אצלנו בספר, למשל, יש נשים בבית המדרש. לא בטוח שהיסטורית זה נכון, אבל בבית המדרש שלי אני רוצה שיהיו נשים. מעבר לזה, המונח עצמו, בית המדרש, הילדים שלי אפילו לא יודעים מה זה, ואני רוצה שהם ידמיינו. מבחינתי הם יכולים לדמיין את האולם הגדול בהוגוורטס".
דקל: "הארי פוטר הוא ספר מאוד תלמודי בעיניי. למשל, הסיפור של עוף החול, העוף היחיד שלא אכל מפרי עץ הדעת ולכן לא מת מעולם"
"הארי פוטר הוא ספר מאוד תלמודי בעיניי, ויש בו רעיונות עמוקים", מחדדת אילה. "למשל, הסיפור של עוף החול, העוף היחיד שלא אכל מפרי עץ הדעת ולכן לא מת מעולם. זה מוטיב משמעותי גם בהארי פוטר וגם בתלמוד: היכולת לתקן את העולם ואת עצמנו. ובכלל, כשארון הספרים רחב, תפיסת העולם שלנו רחבה והרעיונות יכולים להתחבר. כשבארי, בני האמצעי, הגיע אליי לישיבה בפעם הראשונה, הוא עבר מחדר לחדר, הסתכל ושאל: 'איפה הם? ריש לקיש, יוחנן וילתא?'. אמרתי לו: 'הם לא פה, זה רק דמויות'. והוא ענה: 'באמת? הייתי בטוח שהם חברים שלך מהעבודה'. הבנתי שלילדים זה לא משנה אם זה מלפני 2,000 שנה או מאתמול בבוקר, כי המוח שלהם יותר גמיש משלנו. והבנתי גם שמגיע לעולם שלנו שהסיפורים האלה יגיעו לעוד ילדים".
מחפשים שורשים
"התלמוד הוא ספר מרתק. יש בו יצרים, תשוקה, מאבקים, קללות, פגיעות, יש בו אנשים ויש בו הרפתקאות. אלה האגדות שלנו, זו המיתולוגיה שלנו, ואני לא רוצה שזה ייעלם", מצהירה שירלי. "אני רוצה שיהיה לזה חלק בתרבות שלנו בלי קשר לחיים ההלכתיים. שם הספר, 'חבורה לא סודית', מתקשר לזה שכולם מוזמנים להיכנס, דתיים, חילונים, ילדות, ילדים. בואו, תיכנסו יחד איתנו, תפגשו את כל הדמויות".
אילה: "בתחושה שלי, במיוחד מאז הקורונה, אנשים מחפשים שורשים ומשמעות ורוצים להיות מחוברים, לא ממקום דתי אלא מתחושת שייכות וערכים. אין סיבה לזרוק את זה כי מישהו החליט על קיבעון הלכתי. זה מאוד תלמודי, ריבוי הקולות הזה, ואלה גם החיים".
