בחצות נשמעה דפיקה בדלת. סי כהן פייגנבלום, שבן זוגה נועם נלחם בימים אלה בעזה, חששה שמאחורי הדלת מחכה לה הבשורה הנוראה מכול. "פחדתי שהולכים להודיע לי שנועם נהרג. דיברתי באותו זמן בטלפון עם תמי, חברת קהילת נשות הלוחמים שלנו, והיא הייתה איתי מעבר לקו ברגעים המבהילים האלה. בסוף זה היה שליח שהתבלבל בדירה. באותו רגע זה היה מפחיד, אבל אחר כך צחקתי על זה בטלפון עם תמי. ידעתי שהיא תבין מה שעבר עליי".
מאז שפרצה המלחמה, נוצרו קהילות של נשות מילואימניקים ברחבי הארץ. את אחת מהן הקימה כהן פייגנבלום (26) מהוד־השרון, סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית, הנשואה לנועם (30) מתכנן פיננסי. הקהילה כוללת 35 נשים מכל הארץ, בנות גילים שונים, חלקן נשואות וחלקן בזוגיות, חלקן אמהות וחלקן ללא ילדים. המשותף לכולן: בני זוגן הם לוחמי חטיבה 5, פלוגה כ', גדוד 8111, יהונתן, ששוחררו בימים האחרונים ממילואים.
מגייסות ציוד
"כשהתחילה המלחמה פתחתי קבוצת ווטסאפ למשפחות של הלוחמים. הלוחמים נשלחו תחילה לעוטף והיה חסר להם ציוד, אז הקמנו קבוצה כדי לגייס את הציוד הנדרש. עם הזמן הצטרפו לקבוצה מפקדים מהגדוד שעזרו לנו להבין מה הצרכים שלהם", מספרת כהן פייגנבלום.
בהמשך הפכה קבוצת המשפחות לקבוצה של נשות הלוחמים: "יצרנו מפגשי נשים בזום כדי לחזק אחת את השנייה. זה התחיל משיחת זום של שעתיים שבה כל אחת הציגה את עצמה, מה היא עוברת ומה היא צריכה בימים אלה. לא הכרנו אחת את השנייה לפני שהקהילה הוקמה והרגשנו צורך בשייכות ובמקום לפרוק את הקשיים שאנחנו מתמודדות איתם. רק מי שבן הזוג שלה במילואים יכולה להבין מה עובר עלינו".
עם אילו קשיים את מתמודדת?
"החיים שלנו נקטעו. חזרנו מחופשה במלטה יומיים לפני המלחמה, ועוד לא הספקנו לפרוק את המזוודה. הוא יצא ללחימה וזה טלטל הכול. זאת גם בדידות גדולה. בני הזוג שלנו לא פה והם גם לא תמיד זמינים לדבר בטלפון. הם עושים עכשיו את הדבר הכי חשוב בעולם, ויש המון דאגה. אני מנסה להעסיק את עצמי כדי לא להישאב לפחדים האלה. הלילות קשים יותר, ופה הקהילה עוזרת מאוד, כי אנחנו יכולות לדבר על החששות שלנו".
זה יכול לקרות לכל אחת
הכוח של קהילת נשות הלוחמים התעצם לאחר שלוחמי הגדוד נתקלו בחוליית מחבלים ב־11 בדצמבר. התקרית גבתה את חייהם של חמישה לוחמים: סרן אליה יאנובסקי, רס"ן אביתר כהן, רס"ר ארי יחיאל זנילמן, רס"ן רומן ברונשטיין ורס"ם איתי פרי. "פתאום הבנו שהסכנה ממשית וזה היה יכול לקרות לכל אחת מאיתנו", מספרת כהן פייגנבלום. "הלב כואב כשאת יודעת מי הלוחמים ומכירה את בנות הזוג שלהם ואת הילדים שלהם. אחרי זה פתחנו קבוצת ווטסאפ פעילה מאוד שבה אנחנו תומכות זה בזו. היינו בהלוויות של הלוחמים שנהרגו, ביקרנו את הפצועים בבתי החולים, אספנו כספי תרומות למשפחות, בישלנו לחיילים ואפינו להם עוגיות".
איך את מרגישה שהקהילה עוזרת לך?
"בין הנשים נוצרו חברויות וקשרים מדהימים. מצד אחד הקהילה נותנת לי מקום לבטא את הכאב והקושי, מצד שני יש רגעים של צחוק והומור שרק הן מבינות. בעלי חזר לאפטר אחרי שחלה בעזה, ולפני שהיה צריך לחזור ללחימה הייתי עצובה. הנשים בקבוצה ישר הבינו שקשה לי, אפילו בלי שדיברנו, והן שלחו לי הביתה גלידה כדי לשמח אותי. אנחנו מרגישות אחת את השנייה. יש לי המון מעגלי תמיכה - המשפחה והחברות - אבל מי שבאמת יכול להבין את הפחד והקושי זה רק נשות הקהילה שלנו".
עסקים כרגיל?
חברה נוספת בקהילת נשות הלוחמים היא תמי אילת תמיר (49) מהר־אדר, מורה לאמנות ותנ"ך בחינוך מיוחד, הנשואה לאופיר (49), מנכ"ל פרויקטים בחברת בנייה. לבני הזוג שלושה ילדים: ענבר (16), מור (14 וחצי) ורובי (13): "הצטרפתי לקהילה כי הייתי צריכה לחלוק את הקשיים עם נשים שנמצאות במצב שלי. זר לא יבין זאת. יצרתי קבוצה אחרת של נשות מילואים, אבל זה לא אותו דבר. בקהילה שלנו כל הלוחמים מאותו הגדוד ונמצאים יחד באותו מקום. כולנו מתמודדות עם פחד גדול ודאגה עצומה. יש קושי לישון לבד בבית, וכשאני שומעת רעש קטן הוא מקפיץ אותי. בכל בוקר כשאני רואה הודעה על חיילים שנפלו, זה שובר את הלב. אני חושבת על המשפחות שנהרסו".
איך את מתמודדת עם הילדים לבד?
"מאז שאופיר נמצא במילואים, יש לי עוד אחריות בבית על דברים שהוא היה נוהג לעשות - כמו להוריד את הזבל, לאסוף את הילדים מהחוגים ולהכין סנדוויצ'ים בבוקר. הילדים שלי כבר גדולים, אז הם מבינים מה קורה. אני מנסה לשדר להם עסקים כרגיל ולא תמיד זה מצליח. לא סיפרתי להם על ההיתקלות שהייתה לגדוד עם המחבלים, כי לא רציתי להכניס להם פחדים. פעם בלילה דפק על הדלת איש חב"ד. הוא אמר 'חב"ד' לפני שפתחנו את הדלת, הבן שלי חשב שאמר 'צבא', והוא נבהל. אני מנסה להיות חזקה בשביל הילדים".
איך את מרגישה שהקהילה עוזרת לך?
"בזכות הקהילה אני בעשייה. אחרי ההיתקלות של הגדוד עם המחבלים, הייתי חייבת להעסיק את עצמי והלכתי עם חברות הקהילה לנחם את המשפחות האבלות ולבקר פצועים. כשאופיר שמע שיצרנו חמ"ל, הוא התרגש. לאחרונה הכנתי סרטון של משפחות הלוחמים וניגנתי ברקע בחלילית. זה נתן לי תעסוקה וגם תקווה שכולנו ביחד. הקבוצה עוזרת לי לשחרר קיטור ולשתף בדאגות שלנו. יש הרבה הומור שחור. למשל, חייל ביחידה כתב לנו שהיה יום שמשי והחיילים נהנו. צחקנו שאם הם כל כך נהנים, נלך להחליף אותם בעזה. אני מקשיבה ומייעצת מניסיוני לחברות הקהילה שיש להן ילדים קטנים, ואני מרגישה שזה מחזק אותי. כל אחת בקבוצה נותנת את נקודת מבטה וזה יוצר איזון ומאפשר לנו לא לרחם על עצמנו".
יחידנית בעל כורחי
חברה נוספת בקהילה היא אחינועם גאנוניאן (34) ממודיעין, מנהלת קשרי לקוחות בחברת הייטק, הנשואה לניר (35), דוקטור לכימיה וחוקר בחברת "אדמה". בני הזוג הורים לשלושה: ליבי (9 וחצי), אביתר (5 וחצי) ורות (חצי שנה).
"ניר הוא מ"כ במילואים והוא התגייס ב־7 באוקטובר, כשרות הייתה בת שלושה חודשים. כמעט לא יצא להם להיפגש בשלושת החודשים האחרונים. בכל ביקור שלו לוקח לה כמה שעות להבין שזה אבא שלה", מספרת גאנוניאן. "הייתי אמורה לסיים את חופשת הלידה בנובמבר, אבל החלטתי להקדים את החזרה לעבודה כי הרגשתי שאם לא אתעסק במשהו חוץ מהמלחמה, אני אשתגע".
איך את מצליחה להסתדר לבד עם שלושה ילדים, שאחת מהן תינוקת?
"אני והילדים גרים אצל ההורים שלי מאז 7 באוקטובר. זה עוזר לי ומאפשר לי לנשום. לכל אחד מההורים שלי יש משמרת – אבא שלי עוזר לי לארגן את הילדים בבוקר, ואמא שלי עוזרת לי בערב. יש גם הרבה קושי: ניר הוא אבא מעורב ועכשיו אני סוג של יחידנית בעל כורחי. אני לא יודעת מה קורה איתו, אם הוא בסדר ואיפה הוא. אני מרחיקה מהילדים את זוועות המלחמה, אבל הם שואלים שאלות. הבן שלי שאל אם אבא ימות כי חיילים מתים כל הזמן. כל ערב הבת שלי אומרת שהיא מרגישה את אבא בלב, שהיא דואגת לו ומתחילה לבכות. אני לא רוצה לשקר להם ולא רוצה שיפחדו. זה כמו להיות לוליין שהולך על חבל דק. אני מנסה לחשוב מה ואיך לספר. אני אומרת להם שאבא חייל מאומן ושהוא בצבא הכי טוב. בכל פעם שאני מרגיעה את הילדים, אני גם מרגיעה את עצמי".
איך את מרגישה שהקהילה עזרה לך?
"הקהילה מאפשרת לי לפרוק את מה שאני מרגישה וזה משחרר. יש לי חברות שגם להן יש בני זוג במילואים, אבל רק בקהילה מצאתי נשים שהן בדיוק כמוני ומבינות מה אני עוברת. הרגשתי שאני לא לבד, שאני חלק ממשפחה. אנחנו בוכות וצוחקות ביחד. זה מעגל קרוב של אחיות שלא הכירו לפני כן. אני אוהבת אותן ודואגת להן".
אתן מייחלות שהלחימה תסתיים כבר כדי שבני הזוג שלכן יחזרו הביתה?
סי: "אני רוצה את נועם כבר בבית, אבל בשביל שנוכל להמשיך את החיים שלנו וכדי שלילדים שנביא לעולם בעזרת השם יהיה עולם בטוח לחיות בו, חייבים לסיים את המשימה. אני תמיד תומכת בו. אני רק מקווה שלא ישכחו את מי שנלחם למען העתיד שלנו".
אחינועם: "ברור שהייתי רוצה שניר כבר יחזור ושנמשיך בחיינו המשותפים, אבל יש כאן מטרה הרבה יותר גדולה מאיתנו ומהבית הפרטי שלנו. העורף חזק, והנשים שמנהלות את המלחמה בבית חזקות ומסוגלות להתמודד עם הרבה יותר ממה שחשבנו. חשוב שהלוחמים יסיימו את מה שהתחילו כדי ששום אסון שקרה לנו לא יהיה לשווא וכדי שלא נחזור אחורה".
תמי: "אופיר, ולדעתי גם שאר הלוחמים, רואים במה שהם עושים שליחות וחובה מוסרית. כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו להילחם את המלחמות שלנו, אנחנו חייבים לסיים עם זה. אני מאמינה שגם אחרי המלחמה נשות הקבוצה ישמרו על הקשר, נמשיך לתמוך אחת בשנייה, וניפגש כולנו אחרי המלחמה יחד עם המשפחות".
