"נשיא המדינה הגיע לבקר אותנו במלון מעלה־החמישה שבו אנחנו נמצאים כרגע", מספרת עדי רוזן, שפונתה עם משפחתה ממושב נתיב־העשרה. "הוא נכנס לבוש בחליפה, מעונב ומחויך, ואני קולטת שאנשים אומרים לו: 'שלום, נעים מאוד, תודה שבאת', כל אחד יותר מנומס מהשני. הרגשתי שאני בוערת מבפנים ושאלתי את עצמי: 'מה קורה כאן? ניצלנו מטבח, הוא מייצג מבחינתי את המדינה, איפה הם היו?'. ראיתי שהוא ממשיך ללכת, לוחץ ידיים, ניגשתי אליו ואמרתי: 'אני עדי מנתיב־העשרה. היינו 11 שעות בממ"ד, בלי חשמל, איפה הייתם כשהיינו צריכים אתכם? איפה היה הצבא?'".
מה הוא אמר?
"'באתי לשמוע אתכם. אני יכול לתת לך חיבוק?'. הוא חיבק אותי ואני רציתי לומר שמיטב חברינו נרצחו, אבל הגרון שלי נחנק מרוב כאב ולא הצלחתי לומר שום דבר".
רוזן (43), המוכרת בזכות העסק שלה "סיפור קולינרי" שמוביל סיורים קולינריים בעוטף עזה ובדרום, ניצלה מהתופת וכך גם בני משפחתה, אבל הכאב והזעם לא הולכים לשום מקום.
"אמרתי לבן הקטן: 'המחבלים קרובים אלינו, הם עם נשק, זה מצב של חיים או מוות, אתה חייב להיות בשקט, אני מתחננת אליך'. זה הרגיש כמו בשואה"
בערב שמחת תורה, היא כבר נכנסה למיטה, כשנזכרה ששכחה להטעין את הנייד ונבהלה. 'אי־אפשר לדעת מה קורה בעוטף', אמרה לאביב, בן הזוג שלה. ואכן, הם התעוררו למטחי טילים בלתי פוסקים.
"נכנסנו לממ"ד ונעלנו אותו עם אביזר מיוחד שמאפשר נעילה פנימית", היא משחזרת. "זה פטנט שחברנו יגאל וקס, שנרצח בשבת הארורה ההיא תוך הגנה על המושב, המציא מזמן, וביקשתי מאביב שיכין לנו אחד כזה.
"יש לנו שלושה ילדים (12, 10, 5). הצעירים ישנים בממ"ד מאז צוק איתן. פתאום החשמל נפל והגיעה הודעת ווטסאפ בקבוצת המושב שיש חדירת מחבלים ושצריך לנעול את הדלתות ולכבות אורות. יוסי, השכן שלנו, לשעבר מפקד בכיר במשטרה, שחי כיום לבד והפך להיות כמו משפחה, הצטרף אלינו לממ"ד, והביא איתו את הנשק שלו.
"הקטנצ'יק ישן עד שמונה וחצי בבוקר ולא היה לו מושג מה מתחולל בחוץ. אבל אז הוא רצה לאכול ולא הצליח להבין מה קורה. שמעתי יריות קרובות ואמרתי לו: 'המחבלים קרובים אלינו, הם עם נשק, זה מצב של חיים או מוות, אתה חייב להיות בשקט, אני מתחננת אליך'. זה הרגיש כמו בשואה".
נורא.
"היינו שעות ארוכות בממ"ד, בחושך, בלי אוויר. רוב הזמן היינו בשקט. הגדולים היו בטלפונים שלהם. שמענו את היריות, התכרבלנו בתוך עצמנו, ושאלנו שוב ושוב איפה הצבא. כשהיה קצת שקט, יצאתי מהר להביא מטען לנייד, תמרים, אגוזים וממתקים לילדים, תוך כדי שיוסי מאבטח אותי עם הנשק".
עלו בך מחשבות שאתם הולכים למות?
"הייתי מאוד לחוצה, אבל לא הגעתי למחשבה הזו".
אחרי עשר שעות בממ"ד הם החליטו לעבור לבית הממוגן של שכניהם, משפחת בן־סימון. "יוסי אבטח אותנו ובבית שלהם זה כבר היה עולם אחר. היה להם חשמל בזכות הגנרטור שלהם, הילדים יכלו לראות טלוויזיה, ואני יכולתי סוף־סוף לשתות קפה.
"נתיב העשרה זה הבית שלנו ואנחנו לא רואים את עצמנו באף מקום אחר. אבל החלטתי להוציא רישיון נשק, בעלי הודיע שיצטרף לכיתת הכוננות ונמגן את עצמנו טוב יותר"
"כעבור שעה קיבלתי שיחת טלפון מקרוב משפחה שעובד ביחידה ביטחונית והציע לנו להתפנות. למרות שידעתי שיכולים לתקוף אותנו בדרך, קיבלתי החלטה לעוף משם. שלחתי לו מיקום מדויק, לקחתי את המזוודה שהכנתי מראש (כי האמת היא שקיבלתי שלושה שבועות קודם לכן התראה שעומד להתרחש משהו), ואחרי כמה שניות הוא ביקש שאפתח את הדלת. ראיתי מולי שמונה אנשי ביטחון עם נשקים מטורפים. נכנסנו לוואן ממוגן והעיפו אותנו מהמושב. בדרך אמרו לנו: 'אל תסתכלו החוצה', כי היו שובלים של גופות לאורך הכבישים".
עוברים מהר מאפס למאה
רוזן גדלה במושב נתיב־העשרה, חזרה אליו עם משפחתה לפני תריסר שנים, והתמקמה סמוך להוריה ולאחותה (גם הן ניצלו מהתופת). לפני שש שנים התראיינה ל"לאשה" וסיפרה איך החליטה להפוך לעצמאית בעקבות מבצע צוק איתן: "ניהלתי בעבר סניף של בית ספר לפסיכומטרי, ואחרי שנעדרתי חודשיים, כי נדדנו בגלל המלחמה, הודיעו לי שלא עמדתי ביעדים", אמרה אז. בהמשך הקימה עסק להפקת הפעלות במסיבות רווקות, ערבי גיבוש וימי הולדת, שפעיל על אש קטנה גם כיום. לפני חמש שנים החלה להעביר סיורים קולינריים בשדרות, נתיבות, אשקלון ואפילו במושב שלה. עם הזמן החלה להעסיק מדריכים נוספים, שעזרו לה להוביל קבוצות גדולות ("הפכנו לאימפריה דרומית").
"אחרי כל סבב חששתי שאנשים לא יחזרו אלינו ותמיד הוצפתי בפניות. אני יודעת שהפעם קרה פה משהו אחר לגמרי, אבל אני מאמינה בנו, בעם שלי"
לפני שנה ראיינתי אותה לרגל השקת הסיור הקולינרי באשדוד: "חשוב לי לאזן את השיח התקשורתי על הנגב המערבי, שהוא לא רק קסאמים, אלא כל הטוב של העוטף והדרום: אוכל טוב, מקומות מפתיעים ואנשים מרגשים", אמרה אז.
"תכתבי לא רק קסאמים ומחבלים", היא אומרת בחיוך מריר. אביה האהוב נפטר לפני כמה חודשים, לאחר שהופתע ממטח טילים עוצמתי במבצע "מגן וחץ", בעודו משקה את הגינה. "יש לנו 7-15 שניות לרוץ לממ"ד כשיש אזעקה, ובפעם הזו לא הייתה אזעקה. היו ישר בומים, קרובים מאוד אליו. הוא רץ הביתה בבהלה ולא הצלחנו להרגיע אותו. הוא עבר קריסת מערכות ואחרי שבועיים נפטר".
תחזרו לגור בנתיב־העשרה?
"ברור. זה הבית שלנו ואנחנו לא רואים את עצמנו באף מקום אחר. אני אוהבת את המושב שלי ואת הקהילה שלי. נתיב־העשרה זו משפחה. אני חיה עם האנשים הכי טובים שיש במדינת ישראל. אבל החלטתי להוציא רישיון נשק, בעלי הודיע שיצטרף לכיתת הכוננות ונמגן את עצמנו טוב יותר".
ומה יהיה עם הסיורים שלך?
"אין לי ספק שהסיורים עוד יחזרו בענק. אחרי כל סבב חששתי שאנשים לא יחזרו אלינו ותמיד הוצפתי בפניות. אני יודעת שהפעם קרה פה משהו אחר לגמרי, אבל אני מאמינה בנו, בעם שלי. כמו שעוברים אצלנו בעוטף מהר ממאה לאפס, כך גם עוברים מהר מאפס למאה. אנחנו נצא מחוזקים מזה, אין לנו אופציה אחרת".
