בסוף ספטמבר נסעו דניאל וולדמן (25) ובן זוגה נעם שי (26) לטיול אופנועים ביוון ואילו אמה של דניאל, אלה וולדמן, נסעה באותם ימים למזרח טורקיה על גבול איראן, במסגרת מסע צילום של סוסי פרא. "שלחתי לדניאל ונעם תמונות שצילמתי ונעם שלח לי בווטסאפ קולי קריאות התפעלות נלהבות. הוא כל כך אהב את הצילום שלי. הבטחתי לו שאקח אותו למסע צילום, ודניאל קראה: 'גם אני, גם אני'. זה כבר לא יקרה", אומרת אלה וולדמן בדמעות תוך השמעת ההודעה של השניים.
כעבור שבוע, בשבת הארורה ההיא, נרצחו דניאל ונעם במסיבת "נובה" ליד קיבוץ רעים. "הם היו זוג כל כך שמח ואוהב חיים, בסך הכול רצו לרקוד", היא אומרת בשקט. גופותיהם של השניים נמצאו כמה ימים אחרי הטבח וסיפורם סוקר בהרחבה בזכות אביה של דניאל, איל וולדמן (63), שחשף באומץ את הכאב האישי בכלי התקשורת ואף נפגש עם נשיא ארצות־הברית, ג'ו ביידן, במהלך ביקורו בישראל.
איל, איש עסקים ויזם הייטק שמכר בשנת 2019 את חברת "מלאנוקס" שהקים, תמורת קרוב לשבעה מיליארד דולר, היה באינדונזיה כשאירע האסון. כשחזר ארצה ביום שלמחרת, עדיין לא ידעו במשפחה על גורלה של דניאל.
בניגוד לאיל, אלה וולדמן, גרושתו ואם שלושת ילדיו (שרון, 35, גיא, 32 ודניאל ז"ל), הייתה כל חייה אדם פרטי. בעשור האחרון הפכה לצלמת. ב־2019 הציגה תערוכה בשם "אישה בליבה", שבה הביאה לקדמת הבמה נשים קשות יום מרחבי העולם הפחות מתויר, תוך הדגשת העוצמה שלהן. לאחרונה התחילה לעבוד על שתי תערוכות נוספות. האחת תוצג בקניה, בשמורת מסאי מארה (270 ק"מ מניירובי הבירה) ותכלול צילומים ממסעותיה באפריקה. השנייה תתקיים בארץ. "עכשיו אני חושבת כל הזמן, איך אעשה פתיחת תערוכה בלי דניאל?", היא אומרת לעצמה. "דניאל הייתה שותפה פעילה מאוד למסעות שלי, השתתפה בחלקם ואפילו זכתה בפרס על צילום שלה בתערוכה שהתקיימה בסיינה שבאיטליה".
איך נודע לך על האסון?
"הייתי בדירה שלי בתל־אביב, שאליה עברתי לפני שבע שנים מטבעון. התעוררתי מהאזעקה. ידעתי שדניאל נסעה עם נעם למסיבת טבע, אבל לא ידעתי איפה המסיבה מתקיימת. ביום שישי היא הביאה אליי את הכלבה שלהם, ג'סי, ואמרה שתחזור לקחת אותה בשבת. הזהרתי אותם שלא ינהגו אם הם שותים, והיא צחקה עליי.
"התחלנו לברר איפה הם בווטסאפ בין המשפחה. בחמישה לשבע דניאל כתבה: 'הכול בסדר' ואחרי כחצי שעה הוסיפה: 'לא לדאוג'. וזהו. ניסינו להתקשר, שלחנו הודעה - לא היה מענה. דיברנו עם ההורים של נעם והם קיבלו אותן הודעות כמונו. שרון, בתי הבכורה, נסעה לדירה שאליה עברו דניאל ונעם חודש קודם לכן. חשבנו שאולי הם ישנים. לא הייתה תשובה. לאט־לאט אספנו שברי מידע, התחלנו להבין מה קורה והגיהינום שלנו התחיל".
"יש סרטון שבו רואים את דניאל ונעם במכונית של חברים, כמה דקות לפני שירו בהם: נעם נוהג ודניאל יושבת מאחור ומחייכת, ויש עליה קרן שמש. אני מנחמת את עצמי שזה קרה מהר והיא עדיין חייכה"
מה עשיתם?
"הילדים הגיעו לפה ופתחנו חמ"ל. איל היה מעודכן כל הזמן, אף שהיה במקום שכוח אל, אבל כל אותו זמן בעצם לא ידענו כלום. אי־אפשר לפרט מה עבר עליי, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שנעם הוא יוצא גבעתי וסמכתי עליו מאוד. הרי הסכמתי שייקח את בתי לטיול אופנועים ביוון. לפני שנסעו ליוון הזהרתי אותו שישמור עליה והוא אמר לי: 'אלה, אהבת חיי איתי. אני שומר עליה', ואני הסתובבתי בבית עם המשפט הזה.
"אחרי שהגיעה הבשורה היה ברור לנו שהם צריכים להיות קבורים יחד במקום של טבע, כי הם תכננו שאחרי תום הלימודים הם יצאו מהעיר. קברנו אותם בטבעון, אחד ליד השני, על גבעה שמשקיפה על הנוף, חיתַנו אותם במותם", אומרת אלה.
ספרי קצת עליהם.
"הם נפגשו בצבא והיו שש שנים ביחד. נעם הוא ילד שלי. מבחינתי, זכיתי בעוד בן. דניאל למדה עיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון והייתה אמורה להתחיל שנה שלישית. הוא אהב אופנועים ומכוניות שטח ומירוץ, עבד בהדרכת שטח ולמד תואר ראשון בניהול טכנולוגי באוניברסיטת בר־אילן.
"הם היו זוג כל כך מדהים. פעם אמרתי שצריך ללמד את מערכת היחסים שלהם בקורס לזוגיות. איך שהוא היה נוגע לה בשיער, מסתכל עליה. איך שהיא דאגה לו. היה ביניהם כבוד הדדי, הכלה, הקשבה. הם היו מוקפים במלא חברים. אף פעם לא שמעתי מהם 'לא'. תמיד מיהרו לעזור, לתת מעצמם לאחרים. יש סרטון שבו רואים אותם במכונית של חברים, כמה דקות לפני שירו בהם: נעם נוהג ודניאל יושבת מאחור ומחייכת, ויש עליה קרן שמש. אני מנחמת את עצמי שזה קרה מהר ושהיא עדיין חייכה".
תורנות על המחשב
אלה (60) נולדה באוקראינה, בת בכורה לאם רוקחת ולאב כלכלן. כשהייתה בת תשע ואחיה הצעיר בן שנה, עלתה המשפחה ארצה, עם סבא וסבתא ואחיה של האם, היישר למגדל־העמק. "חברה של אמא, רופאת ילדים, הגיעה לישראל שנה לפנינו ובמגדל־העמק קיבלו אותם יפה מאוד. היא כתבה לאמא איזה מקום קסום זה, וכשעלינו היה ברור לאמא שפנינו למגדל־העמק".
איך הייתה הקליטה שלך?
"אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה בכיתה ד'. נכנסתי לבושה בשמלה, עם סרט כמו צלחת לוויין על הראש, והייתי כמובן שונה משאר הילדים. שם נצרבה בי ההחלטה להיות שייכת. היו תקופות לא פשוטות. מרדתי בהורים, לא רציתי לדבר רוסית - גם לא איתם, הייתי בצופים, גם כמדריכה, הפכתי ליותר ויותר ישראלית. בהחלט הצלחתי בהשתלבות.
"אמא עבדה כרוקחת בקופת חולים בעפולה ואבי, שלא מצא עבודה במקצוע שלו, עבד במחסן. מי שגידלו אותי היו סבא וסבתא ויחד גידלנו את אחי".
"כשאיל ואני שהתגרשנו, שמנו את האגו של שנינו בצד. אף פעם לא היו לנו הסדרי ראייה. נשארתי גם בקשר עם משפחתו המורחבת"
לקראת התיכון עברה ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה. "הייתי תלמידה טובה והוריי רצו שאלמד בבית ספר טוב. בשנה הראשונה נסעתי כל בוקר בתחבורה ציבורית ממגדל־העמק לחיפה ובחזרה, בהמשך שכרו לי יחידת דיור עם כניסה נפרדת אצל אחות של סבתא שלי".
בצבא שירתה כפקידת לשכה בבסיס אימונים של פיקוד צפון, שם הכירה את הקמב"ץ איל וולדמן. "אחרי שלוש שנים התחתנו", היא מספרת. "שנינו למדנו בטכניון - אני ביולוגיה ואיל הנדסת חשמל והמשכנו לתואר שני. אני בביוכימיה קלינית, בבית הספר לרפואה של הטכניון. גרנו בחיפה. בתנו הבכורה, שרון, נולדה כשהייתי בתחילת התואר השני.
"הסתדרנו כמו כל זוג צעיר של אז. שנינו גדלנו אצל הורים שכירים ולא קיבלנו ירושות. הסתמכנו בעיקר על עצמנו. למדנו ועבדנו בעבודות מוזרות. בין השאר אני כתבתי שקפים למרצים, איל עבד כסדרן בקולנוע ושנינו לימדנו סטודנטים. מאחר שהיה לנו רק מחשב אחד, עשינו עליו תורנות ואם מישהו מאיתנו תפס את המחשב שלא בתורו, רבנו. אבל בסך הכול הייתה לנו זוגיות והורות שוויונית".
שלוש שנים אחרי שרון, נולד גיא. "היו לנו חברים ביישובים בצפון ורצינו בית קטן עם גינה", היא מספרת. "לקחנו משכנתה ענקית וקנינו בית בקריית־טבעון. עברנו אליו ב־1994, כששרון הייתה בגן חובה וגיא בן שנתיים. ב־1998 נסענו לארצות־הברית. איל עבד אז בסטארט־אפ ונשלח לרילוקיישן בעמק הסיליקון. בהמשך, הוא עזב את החברה ההיא והקים את מלאנוקס".
מה את עשית שם?
"בעיקר נהניתי מהחיים. כשנסענו הייתי בהיריון ודניאל נולדה בארצות־הברית. אז גידלתי שלושה ילדים, למדתי איקבאנה (סידור פרחים יפני), ניגנתי פסנתר ואירחתי. כל הזמן היו אצלנו אורחים בשיטת המיטה החמה וגם טיילנו המון".
בתום ארבע שנים בארצות־הברית, חזרה משפחת וולדמן לבית בקריית־טבעון. איל פיתח את מלאנוקס והיה על הקו ישראל־ארצות־הברית ואלה התחילה לעבוד במחלקה להמטולוגיה בבית החולים רמב"ם, כמרכזת מחקרים קליניים בקרישת דם.
"באוגנדה צילמנו גורילות, בקוטב הצפוני צילמנו דובים לבנים, בקמצ'טקה צילמנו דובים צדים דגי סלמון. צילמנו יחד גם במדגסקר ובספארי בטנזניה. עד יומה האחרון התייעצתי איתה ושיתפתי אותה
לפני 15 שנים התגרשו בני הזוג. "הנוכחות של איל ביקום הזה נותנת לי הרבה ביטחון. אני יודעת בוודאות שהוא יוריד בשבילי את הכוכבים. הוא תמיד לצידי. העובדה שאנחנו לא חיים יחד, לא רלוונטית ליחסינו", היא אומרת. "ישבנו שבעה אצלו בבית כולנו ביחד וזה ממש לא טריוויאלי. אין יום שהוא לא מתקשר לשאול אם אני בסדר, אם אני צריכה משהו. ברור לי שגם נעשה דברים ביחד בהמשך, גם כדי להנציח את דניאל שלנו".
לאחר הגירושים אלה נשארה לגור בבית בקריית־טבעון עם הילדים. "כשהתגרשנו, שמנו את האגו של שנינו בצד. אף פעם לא היו לנו הסדרי ראייה ובחיים לא רבנו באיזה חג הילדים ילכו אליו או יהיו איתי. נשארתי גם בקשר עם משפחתו המורחבת, שהם אנשים מקסימים. חמותי המנוחה ואני, עם הבנות ובלעדיהן, הלכנו הרבה יחד למופעי תרבות".
הפרטנרית הכי טובה שיכולתי לבחור
לפני כ־12 שנים גילתה אלה את עולם הצילום. "כשגרנו בארצות־הברית צילמתי הרבה את הילדים, טיילנו המון כמשפחה וצילמתי במצלמת פוקט רגילה, כדי לשלוח להורים בארץ. הפכתי להיות הצלמת המשפחתית. כשחזרנו ארצה ולשגרה זנחתי את העיסוק הזה. ואז, באחד הימים, המחשב התקלקל וכשהטכנאי הגיע אמרתי לו שהכי חשוב לי שישמור על התמונות. כששאל אם אני מצלמת עניתי בשלילה, אבל הוא ראה שהצילומים כל כך חשובים לי, אז המליץ לי על קבוצה של אנשים ש'מדברים על צילום'. הצטרפתי. באחד הימים קיבלתי הודעת מייל על קבוצת צילום מודרכת שיוצאת לדרום אתיופיה, לצלם את השבטים האבודים".
זה היה רגע מכונן. "הפעם הראשונה שבה נסעתי לבד, בלי משפחה או חברים, לנסיעה מאורגנת שמטרתה צילום, וקרו לי שם דברים נפלאים, נפתחו לי הצ'אקרות. פתאום הבנתי שאני לא רוצה לראות את העולם כשאני יושבת על הספה מול הטלוויזיה, אלא דרך הרגליים והעיניים, להריח ולטעום, להזיע, לגעת, להיות נוכחת. אבל כולם בקבוצה ידעו לצלם טוב ממני והייתי מתוסכלת. החלטתי שאני לא מוכנה שהמצלמה תשלוט בי, אלא אני בה. כשחזרתי, הלכתי ללמוד קורסים בצילום".
מאז הצטרפה למסעות צילום רבים. לחלק מהנסיעות צירפה את דניאל. "היא הייתה הפרטנרית הכי טובה שיכולתי לבחור. היא הייתה הכי אישה והכי טום־בוי, אהבה מאוד בעלי חיים וטבע והייתה מלאה סקרנות ונעימה מאוד לבריות. בקבוצות שבהן צילמנו, כולם אימצו אותה, אבל היא הייתה הכי שלי. באוגנדה צילמנו גורילות, בקוטב הצפוני צילמנו דובים לבנים, בקמצ'טקה צילמנו דובים צדים דגי סלמון. צילמנו יחד גם במדגסקר ובספארי בטנזניה. מאז שדניאל התגייסה היא פחות נסעה איתי, אבל, עד יומה האחרון התייעצתי איתה, הראיתי לה ושיתפתי אותה, ובהמשך גם את נעם".
בהתחלה, הצליחה אלה לשלב את התחביב החדש עם העבודה במחלקה ההמטולוגית ברמב"ם. "אבל המעבר מהקוטב, מהספארי או מנסיעה מרגשת אחרת לבית החולים נעשה קשה מפעם לפעם, ואחרי 15 שנות עבודה שם, הבנתי שעד כאן".
כשרק החלה לצלם, התמקדה בעיקר בצילומי חיות (הצילומים מופיעים באינסטגרם). בשלב כלשהו, במפגש עם בני שבט המסאי בטנזניה, הבינה שהיא מעדיפה לצלם אנשים. בשנים האחרונות נסעה מעל 20 פעמים עם חברת "יומן מסע" של איתמר פלג והצלם זיו קורן. "מזיו למדתי לצלם ודייקתי את עצמי. כיום אני גם נוסעת עם הצלם אלי אטיאס. כל אחד וסגנונו השפיעו עליי ושניהם עיצבו את הצלמת שאני כיום. הגעתי איתם למקומות וסיטואציות שצבטתי את עצמי ולא האמנתי למה שעיניי רואות. החברים צוחקים עליי שבכל פעם כשהמטוס ממריא אני דומעת מהתרגשות לקראת החוויה שמצפה לי ועל הזכות שניתנה לי - להגיע למקומות האלה ולחוות דברים שכל כך מעט אנשים יחוו בחייהם. אני לא מתרגלת לזה ודניאל הייתה בדיוק כמוני. בטיול האחרון שלהם, בצפון יוון, המלצתי להם להגיע למטאורה ונעם כתב לי בווטסאפ: 'איך רואים שדניאל היא הבת שלך. היא מסתכלת על הנוף ובוכה מהתרגשות'".
מה הדבר הראשון שעשית אחרי השבעה?
"למחרת נסעתי להוריי במגדל־העמק. שניהם חולים, מי שטיפל בהם ולקח עליו להודיע להם את ההודעות הנוראות הוא אח שלי. אחר כך נסענו להורים של נעם בכפר־תבור. הפכנו להיות משפחה".
איך ממשיכים מכאן?
"אומרים שהחיים חזקים מהכול ויש לי עוד שני ילדים שעליי להיות חזקה בשבילם... כל הקלישאות הרגילות. אני עדיין לא יודעת. אומרים גם שהשגרה משאירה אותנו שפויים. לי אין שגרה. אני מאמינה שאחזור לצלם, אבל ברור לי שאלה לא יהיו אותם חיים. תמיד נחיה עם הבור השחור שנפער בנפשנו ובגופנו. עכשיו אני צריכה ללמוד לנשום וללכת מחדש".
