"כשפוגשים מישהו שעבר דבר כזה, גם אם זה בעל, אח או אבא, יש משהו במשותף", מספרת רות אימס, שאיבדה את שני הוריה בפיגוע לפני 12 שנה. "זה רגע שמשנה חיים לחלוטין. למשל, כשאני קוראת איך הודיעו למישהו אחר, אני יכולה ממש לחוות את זה גם. יש הבנה משותפת שהרגשתי אותה מאוד ביום הזה שבו הצטלמנו ביחד".
היום שרות מדברת עליו הוא מפגש בסטודיו צילום שאליו הגיעו חמש נשים שחוו אובדן. מלבד רות היו שם גלית גלבוע, שאיבדה את הארוס שלה גדי לפני 21 שנה, כחודש לפני חתונתם; אורית מרק אטינגר, שאביה הרב מיכאל מרק נהרג בפיגוע ב־2016; אור אלחרר, שבעלה איתמר נהרג מאש כוחותינו לפני כשנה; והמקרה הטרי ביותר הוא של לירון רצון, שאביה תמיר נהרג בפיגוע דקירה באריאל לפני פחות מחצי שנה.
יוזמת המפגש היא הדס גולדמן, בעלת חשבון האינסטגרם ז'ינה פפיונה (jina_papiyona@), שבמסגרתו היא יוזמת ערבי נשים והפקות אופנה ייחודיות, כמו זו שנרקמה כאן. היא הזמינה את הבנות להצטלם יחד להפקת אופנה, אלא שמעבר לאיפור ולבגדים הנוצצים, מהר מאוד נוצר מרחב של שיתוף שבו אפשר לספר הכול, לצחוק יחד וגם לבכות הרבה. "הכול לגיטימי ואין כאן גרם של שיפוטיות", כפי שהגדירה זאת הדס.
"עברו מאז 21 שנה, ועד עכשיו לא נתנו במה לכאב הזה", מספרת גלית גלבוע. "זאת הפעם הראשונה שמישהו נותן מקום למה שעובר עליי ומה שאני חוויתי".
"המשפט שמוביל את היום הזה הוא 'להאמין בלי לדעת''", אומרת הדס. "כולן פה צבעוניות ומלאות חיים. הן לא נשאבו לתוך דיכאון. זאת בעצם הייתה המשמעות של היום הזה. לקחת את העוצמות האלה ולנסות להבין מאיפה הכוח הזה לבחור בחיים".
ואלו סיפוריהן של חמש נשים, שהחיים נשמטו מתחת לרגליהן ביום בהיר אחד.
"אני מרגישה שהתחייבתי בפני איתמר לחיות את החיים שהיינו אמורים לחיות ביחד"
אור אלחרר, בת 27 מפתח־תקווה, סיימה לימודי סיעוד ומתעתדת להתחיל לעבוד כאחות במיון באיכילוב. בעלה איתמר אלחרר היה מ״פ באגוז ונהרג לפני כשנה בנבי מוסא מאש כוחותינו.
לאחר החתונה של אור ואיתמר אלחרר, הם גרו בפתח־תקווה, סמוך להוריה. "אחרי האירוע לא חזרתי לגור שם", מספרת אור. "הבית שלנו עדיין נמצא בדיוק כמו שהוא היה. אני גרה אצל ההורים שלי עכשיו. קשה לי מאוד להיות שם, כי הייתי שם לבד באותו הלילה כשהגיעו להודיע לי. אבל אני מגיעה לשם כי זה המקום שלנו ואני אוהבת אותו".
את הלילה הזה אור זוכרת לפרטי פרטים. "זה היה ברביעי בלילה. דפקו אצלי בדלת של הבית, מיד הרמתי את הטלפון להתקשר לאיתמר, להגיד לו שיש מישהו בדלת ולשאול מה לעשות. עוד לא הספקתי לחייג וכבר שוב דפיקה. הלכתי למסדרון הבית ושאלתי 'מי זה?'. ענו לי 'צה"ל'. הייתי בטוחה שזה איתמר שחזר הבית, כי שלוש שעות קודם הוא היה בבית. הלכתי לפתוח את הדלת ועמדו מולי שלושה קצינים שהודיעו לי שבעלי איתמר נהרג יחד עם קצין נוסף מאש כוחותינו. אני לא זוכרת הרבה, חוץ מזה שהרגליים רועדות ברמה שאי־אפשר להפסיק והעיניים יבשות. אני לא מבינה מה המשמעות של הדבר בכלל. ואיפה איתמר?!".
אור אלחרר: "יש רגעים שקשה לי והייתי רוצה להשאיר את זה שלנו, שלשנייה זה לא יהיה איתמר שכולם מכירים, שלשנייה הוא יחזור להיות רק הבעל שלי. אבל מרגיש לי שמגיע לו שכולם ידעו מי הוא. הוא לא היה משהו רגיל"
הסיפור שלך ושל איתמר סוקר בהרחבה ובמובנים מסוימים הפך לפומבי. איך את מרגישה עם זה?
"זה משהו שבהתחלה היה לי קשה מאוד להתמודד איתו, אבל בסוף כן בחרתי לשתף ולחלוק. אחרי השבעה נכנסתי לאינסטגרם והוא היה מפוצץ בבקשות חברות. ממש התלבטתי מה לעשות כי האינסטגרם שלי היה סגור. היו שם תמונות עם איתמר, ודברים ששיתפתי על החתונה שלנו, ופעמים בודדות שכתבתי על הצבא ועל התחושות שלנו בתוך הדבר הזה. וכן בחרתי לפתוח את העמוד כדי שאנשים יראו את החיים של איתמר ואת החיים שלנו.
"יש רגעים שזה קשה לי ושהייתי רוצה להשאיר את זה שלנו, שלשנייה זה לא יהיה איתמר שכולם מכירים, שלשנייה הוא יחזור להיות רק הבעל שלי. אבל מרגיש לי שמגיע לו שכולם ידעו מי הוא. הוא לא היה משהו רגיל. וזאת הדרך שלי שידעו מי הוא היה".
מה היית רוצה להעביר הלאה מאיתמר?
"להיות בני אדם, לאהוב את האנשים, לאהוב את הארץ. זה מתמצת את כל התכונות שלו. הוא ראה את כל האנשים בגובה העיניים. אם זה בתוך הצבא ולא משנה אם אלה חיילים שלו ולא משנה אם אלה המפקדים שלו, ואם זה בחוץ, בבית, בתור בעל, בתור בן להורים שלו או נכד לסבא וסבתא שלו. מבחינתו זה היה פשוט להיות הכי טוב איפה שאתה נמצא. זה נראה לי כמו משהו שאנחנו צריכים לעשות, לעשות את המקסימום וגם לאהוב את האנשים סביבנו, את המדינה שלנו. לא לחפש כל הזמן מלחמות, ריבים וויכוחים, לראות את הכול בראייה אחרת, טובה".
"אמרתי לקב"ה, תקשיב, רק אל תצפה ממני ליותר מזה כי זה קשוח מדי"
גלית גלבוע, בת 44 מהשומרון, נשואה + 9, מנחת הורים. גדי עזרא, ארוסה של גלית, נפל בקרב בג'נין במבצע חומת מגן באפריל 2002, כחודש לפני חתונתם.
בתקופה לפני שגדי נהרג, גלית הייתה עסוקה בהכנות לחתונה. גדי, היא אומרת, היה כל עולמה. הוריה התגרשו כמה חודשים לפני כן, וגדי היה המשענת שלה, "המעודדת, המחזקת ומלאת האמונה והשמחה. כל מפגש אז היה מרגש וכל כך משמעותי עבורנו. בכל פעם שהוא יצא לכמה שעות מ'חומת מגן' היינו נפגשים. השתדלנו לנצל כל שנייה יחד. בכל פגישה אמרנו: 'איזה כיף, עוד שלושה חודשים זה קורה. ואחר כך אמרנו 'עוד חודשיים החתונה' ו'עוד חודש'... ספרנו את הימים ואת הדקות".
מי שבישר לגלית את הבשורה הקשה מכול היה אחיה הבכור. "בדיוק הייתי עם ידיים מלאות בקניות. קניתי דברים לשבע ברכות, מתנות לגדי וכל מיני דברים לבית החדש שלנו. הגעתי מלאה באושר, ואז אחי הבכור הגיע".
"כשהוא בישר לי, הרגשתי שכל העולם חרב עליי. הרגשתי שכל הגוף שלי הוא כלום, הוא אוויר, שאין שם שום דבר, שהכול חלול. הרגשתי שאם איזה ילד קטן יבוא ויעשה עליי פווו, הגוף שלי יתעופף ממקום למקום. ואז, תוך כדי שאני בוכה ושואגת מכאב, מגעגוע, מהכחשה, ממחשבות על הבית שעליו חלמנו, בדיוק באותו רגע הבנתי ונזכרתי שכשחזרתי בתשובה למדתי שלאדם יש את כוח הבחירה. אדם הוא לא תוצאה של מה שקורה לו בחיים, הוא לא קורבן לנסיבות חייו, אלא תמיד יש לו בחירה. אמרתי לקב"ה, תקשיב, רק אל תצפה ממני ליותר מזה כי זה קשוח מדי".
גלית גלבוע: "הרגשתי שבא לי שכל העולם ידע מי זה גדי, שכולנו נלמד ממנו, וכשאור כזה עצום כבר לא נמצא בעולם, אז אם כל אחד יוסיף עוד טיפה מהאור הזה - האור שלו כביכול עדיין יישאר פה"
במהלך ימי השבעה גילתה את המכתב שגדי השאיר לה, בסופו הוא כותב: "תפיצי את הבשורה יקרה – "אין יאוש – תמיד להיות בשמחה" זה מה שאני מבקש ממך גם אם זה קשה. אני יודע שממך אני יכול לבקש זאת בגלל שאני מכיר את השמחה והאושר הטבעיים שקורנים ממך תמיד...תבטיחי לי שתמשיכי הלאה ולא תתני לעצב לנצח". על המכתב הזה כתבה הזמרת ליאת יצחקי את השיר "אין לי דבר".
"תוך כדי שקראתי את המכתב", מספרת גלית, "שמעתי את אחד החברים שלו מאחוריי מתחיל לבכות. ואני מסתכלת ולא הבנתי - למה הוא קורא איתי ביחד את המכתב? כתוב שם שזה בשבילי וזה דבר כל כך אישי, אז למה הוא קורא?
"למחרת בבוקר ראיתי את המכתב משוכפל בכמות של מאות דפים. באותו רגע הרגשתי – אמא'לה ואבא'לה, מי עשה את הדבר הזה? מי החליט לקחת את המכתב הכי הכי אישי שלי, לא לשאול אותי ולהפיץ אותו לכל העולם?
"ברגע שבאתי לעצור את זה ולקחת את כל הדפים כדי שאף אחד לא ידע מהמכתב הזה בכלל, פתאום קיבלתי טלפון מאישה שאמרה לי 'רק רציתי להגיד לך תודה רבה שאת מסכימה ככה להפיץ את המכתב. לפני עשר שנים בעלי נהרג בפיגוע ומאותו רגע עזבתי הכול. מאז אני רק שוכבת במיטה ומתגעגעת אליו. נפלתי לדיכאון מאוד מאוד עמוק, והיום בבוקר הילדים הקריאו לי את המכתב ופתאום הרגשתי איזה עוול עשיתי להם. לא מספיק שאין לילדים שלי אבא, אז אני עשיתי בעצמי שגם לא תהיה להם אמא. אז רציתי להודות לך'".
היום גלית מרצה על גדי. "הרגשתי שבא לי שכל העולם ידע מי זה גדי. שכולנו נלמד ממנו, וכשאור כזה עצום כבר לא נמצא בעולם, אז אם כל אחד יוסיף עוד טיפה מהאור הזה - האור שלו כביכול עדיין יישאר פה".
היא נשואה לאליעזר ולהם תשעה ילדים. היא הכירה אותו דרך אלירז פרץ ז"ל (בנה של מרים פרץ, טכ"ב). סיפור ההיכרות שלהם הוא בעצם גם המשך של גדי ושל המסרים שהשאיר אחריו. "אלירז היה עם גדי ממש עד הרגעים האחרונים. רגע לפני שהוא אמר 'שמע ישראל', הוא הסתכל לאלירז בעיניים ואמר לו 'אתה תעזור לי' ונעץ בו מבט חזק לתוך העיניים ואז אמר 'שמע ישראל' ועצם את עיניו. במשך כמה ימים אלירז היה מוטרד – למה הוא מתכוון? הרי הוא אמר 'שמע ישראל' והוא ידע שהוא הולך למות, אז במה אני יכול לעזור לו? ואז הוא הגיע לשבעה, ראה אותי וסיפרו לו שאני ארוסתו. באותו רגע הוא מיד הרגיש שזו הכוונה, שגדי רצה שהוא ידאג לי והוא הכיר לי את הגיס שלו, אליעזר".
"מצאתי את עצמי בגיל 19 מנסה להיות משענת לאחים הקטנים, כשאני בעצמי מרגישה אבודה"
רות אימס, בת 32 מכפר תפוח, נשואה + 3, עובדת סוציאלית. טליה ויצחק אימס, הוריה של רות, נרצחו בשנת 2010 בדרך לביתם בדרום הר חברון והותירו אחריהם שישה יתומים.
לקח זמן מהרגע שרות הבינה שהתרחש פיגוע, ועד שאמרו לה שמדובר בהוריה. ב־2010 יצחק וטליה אימס היו בדרך לביתם כשנקלעו למארב ירי של מחבלים. הם נהרגו ואיתם עוד שני תושבי היישוב בית־חגי שנסעו איתם ברכב. באותם רגעים רות עשתה את דרכה למפגש של בנות שירות.
"נכנסתי למקום המפגש והייתה שם עוד מישהי מבית־חגי. ראיתי אותה מסתודדת בצד והיא קראה לי 'בואי רגע. היה פיגוע. יש הרוגים מבית־חגי, אני לא יודעת כלום'. ישר התחלתי להתקשר להורים. הם לא ענו. היו כמה דקות שלרגע היה תפוס, לרגע מנותק, כי כנראה המון התקשרו אליהם. התקשרתי לבית והיו שם שכנים. צעקתי לאחותי 'למה יש שם שכנים?', והיא אמרה לי 'לא יודעת, היה פיגוע, אז הם באו להרגיע אותנו'. היא לא קלטה עדיין, אבל אני התחלתי לקלוט, אם כי לא באמת. ואז אח של החברה מהיישוב בא לאסוף אותנו, ושם באיזשהו מקום הבנתי. כבר הפסקתי להתקשר, התכנסתי לתוך עולם משלי. עצרנו בירושלים ושם הודיע לי שכן שלי, כי הם פחדו שעד שאגיע הביתה כבר ייוודע לי בדרך אחרת.
רות אימס: "יש לי אישיו עם זה שלקח המון זמן עד שהודיעו לי. אני בעצם הייתי האחרונה מבין האחים שידעתי. לקח משהו כמו שלוש שעות מרגע הפיגוע. זה שרט אותי"
"יש לי אישיו עם זה שלקח המון זמן עד שהודיעו לי. אני בעצם הייתי האחרונה מבין האחים שידעה. לקח משהו כמו שלוש שעות מרגע הפיגוע. זה שרט אותי. אני חייבת תמיד להיות בשליטה ולדעת הכול. למשל, כשבעלי היה בצוק איתן, אני זוכרת שהיינו בשבת משפחתית, וראיתי את אח שלי ואת גיסתי מסתודדים, וישר עלתה הפוסט־טראומה של 'קרה משהו ולא מספרים לי'. באתי לאח שלי ואמרתי לו 'אני מבקשת ממך, לא משנה מה, אם יש משהו שקשור לעידו, תספרו לי. אל תסתירו ממני. אני לא יכולה לחוות שוב את חוסר האונים הזה שיודעים משהו ואני לא יודעת".
רות היא השנייה מבין שישה אחים שנותרו יתומים. הקטן ביניהם היה אז בן ארבע. אחיה הגדול היה בן 24, נשוי עם תינוק בן פחות משנה. "בהתחלה גרנו בבית של ההורים", היא מספרת. "לקח זמן עד שבית המשפט החליט מי האפוטרופוסים שלנו, כי אנחנו משפחה קטנה. יש לנו רק דודה אחת בארץ. היא הייתה אז אם חד־הורית עם בת גדולה, אז היא באה לגור איתנו בהתחלה".
בעלך היה שם בזמן הפיגוע. איך הכרתם?
"הוא שירת כמ"כ בגזרה, וכשהתרחש הפיגוע הקפיצו אותם. הוא לא ראה את הגופות, הוא סיפר שהוא ראה רק את הרכב. הוא רצה מאוד לעזור אחר כך למשפחה. הוא ראה תמונה שלנו בעיתון ושלח לי הודעה בפייסבוק אם אנחנו צריכים עזרה. ככה התחיל להיווצר קשר".
כשהוא שלח הודעה, את חשבת בכיוון כזה?
"לא, ממש לא. הגיעו אז המון פניות וכתבתי לו 'לא תודה, יש לנו המון עזרה'. ואז כשחיסלו את המחבלים הוא שלח שוב הודעה. ואז התחלנו קצת להתכתב ולהיות בקשר. אחרי כמה חודשים נפגשנו".
מה חשוב לך להעביר הלאה מההורים שלך?
"אני מפחדת שהם יישכחו ויהפכו להיסטוריה, שזה יהיה רק משהו בדפי ההיסטוריה ולא אובדן של אנשים. הייתה בהם כנות חזקה מאוד שמלווה אותנו כמשפחה. הם היו משפחתיים מאוד, שזה משהו שגם אני רוצה במשפחה. אני זוכרת הרבה ארוחות ביחד, הרבה טיולים. הם היו אנשים ייחודיים ומלאי אידיאלים"
"עד שהחיים מתאזנים ואתה לומד לחיות עם זה, אתה שוב נזרק אחורה"
אורית מרק אטינגר מעתניאל, בת 23, נשואה + 1, מנכ"לית עמותת אור מיכאל, מרצה ובקרוב מפרסמת ספר. הרב מיכאל מרק, אבא של אורית, נרצח בפיגוע ירי בדרך מעתניאל לירושלים בשנת 2016. אמה חוי נפצעה באורח אנוש. מיכאל הותיר אחריו עשרה יתומים. בהמשך, אחיה הגדול נהרג בתאונת דרכים.
אורית הייתה תלמידת תיכון באותם ימים, כשהוריה נסעו עם שניים מאחיה, ומחבלים פתחו לעברם באש. אביה מיכאל (מיכי) נהרג, אמה חווה (חוי) נפגעה באופן אנוש, אחותה תהילה נפצעה קשה ואחיה פדיה נפגע מרסיסים.
"הייתי בת 16, ביום הראשון של החופש הגדול של כיתה י"א", מספרת אורית. "זה היה לא פשוט וטלטל את הכול. היינו צריכים ללמוד לחיות פתאום ללא הורים, כשכל האחים מסביב גם הם שבורים. בעקבות הפיגוע והטראומה התפרצה אצלי מחלת הסוכרת".
אורית מרק אטינגר: "הייתי בחתונה וראיתי ילד קטן מלא אנרגיות משחק. עמדתי והבטתי בו מחויכת, כשלפתע גבר פנה אליי וסיפר לי שזה הבן שלו ושהוא קרוי על שמו של אבא שלי"
לאחר הפיגוע, האם נאלצה לעבור טיפולים רבים ולהתחיל בהליך שיקום ארוך אותו סיימה רק לאחרונה, ומי שהיווה עבור האחים דמות הורית באותם ימים היה האח הבכור שלומי, שעבד אז במשרד ראש הממשלה. "הוא היווה עבורנו מקום בטוח, אבל כעבור שנתיים ותשעה חודשים הוא נהרג בתאונת דרכים במסגרת תפקידו. מכה שנייה היא קשה יותר. עד שהחיים מתאזנים ואתה לומד לחיות עם זה, אתה שוב נזרק אחורה, רק קשה יותר".
איך הגעת לספר את הסיפור שלך בהרצאות?
"ההרצאות פשוט התחילו מהשטח. אנשים ביקשו שאגיע למקום מגוריהם, ואמרו 'אנחנו חיייבים לשמוע אותך'. כך לאט לאט הייתי משוטטת ברחבי הארץ, והיום ההרצאות הן העיסוק העקרי שלי במקביל לכך שאני מנהלת את עמותת אור מיכאל. ההרצאה מחזקת אותי יותר מכל דבר אחר. בהרבה דברים בחיים אתה עושה את ההשתדלות שלך ולא יודע אם זה ישפיע או לא. בהרצאות שלי אני משפיעה באופן מידי ורואה תוצאות, שזה מרגש ואני מודה על הזכות הזו בכל פעם מחדש".
יש נקודת אור שזכורה לך?
"הייתי בחתונה וראיתי ילד קטן מלא אנרגיות משחק. אני לא יודעת למה, אבל התהפנטתי אליו. איזו מתיקות ואיזה חן. עמדתי והבטתי בו מחויכת, כשלפתע גבר פנה אליי וסיפר לי שזה הבן שלו ושהוא קרוי על שמו של אבא שלי. זה ריגש אותי מאוד והיה חזק עבורי לראות ילד עם אנרגיה כמו זו שהייתה לאבא".
ספרי על עוד משהו שזכור לך מאבא.
"אני חושבת שאנחנו כבני אדם לא מעריכים מספיק ולא מבינים באיזה עולם אנחנו חיים. אנחנו בוכים ונעצבים על דברים קטנים ולא מודעים לכמה עלינו להכיר תודה על הכול. אצל אבא שלי זו הייתה תכונה בולטת מאוד. הוא היה מתלהב מהנוף שיש לנו מהבית, גם כשזה היה הבית שלו כבר מעל 20 שנה".
מה מחזק אותך?
"מה שעזר לי להמשיך זה להיות בעשייה. בסופו של דבר גם אחרי זה ממשיכים כי החיים חזקים מהכול, ואני יודעת שאם אנחנו כאן ועברנו את כל זה, יש סיבה"
"יש משהו בכאב ובאובדן שגורם לך להבין מה חשוב באמת. בימים של יום הזיכרון כולם עוטפים ומחבקים. אבל יום אחרי זה כל אחד חוזר לחייו. הלוואי שכמו שאנחנו טובי לב ורגישים ביום הזיכרון, כך נצליח להיות כולנו אחד כלפי השני גם במשך השנה. איננו יודעים מה האחר עובר".
"אני בכלל מתארגנת לשלושים של סבא. איך מתארגנים לקבור את אבא?!"
לירון רצון, בת 26 מבאר־שבע, נשואה + 2, עובדת במשרד אדריכלות. תמיר אביחי, אבא של לירון, נרצח בפיגוע באריאל בנובמבר 2022 והותיר אחריו שישה יתומים.
לפני כחמישה חודשים בלבד, בבוקר 15 בנובמבר, מחבל רצח שלושה ישראלים בפיגוע דקירה באזור התעשייה באריאל. בהם היה תמיר, אביה של לירון.
"באותו בוקר של הפיגוע דיברנו בווטסאפ של בנות המשפחה", מספרת לירון. "התלבטנו מה ללבוש לשלושים של סבא שלי. אחותי כותבת לנו שיש סגר ביישוב (קריית־נטפים, טכ"ב) ושאי־אפשר לצאת ושולחת לנו צילום מסך שכתבו בפוסט שהיה פיגוע באזור. תוך כדי שהיא שולחת היא גם קולטת שבפוסט שינו את הסטטוס מ"פצועים" ל"נרצחים".
"הדלקתי רדיו וכמה דקות אחר כך גם פתחתי חדשות. התייחסתי לזה כאל עוד אחד מהפיגועים שיש באזור, שכבר די התרגלנו למציאות הזו. ראיתי בחדשות שזה קרה ממש מתחת ליישוב, בכביש שבו אנחנו תמיד נוסעים, בתחנת הדלק שבה אנחנו רגילים לתדלק".
לירון רצון: "עדיין לא תיארתי לעצמי מה הוא יגיד. חשבתי שמדובר על חברים, אנשים מהיישוב, כי כשאתה חי באזור, אתה מבין שאתה תכיר מתישהו מישהו. ואז הוא אמר את זה. 'זה היה אבא שלך ברכב'"
"פתאום בעלי מתן הגיע, חזר מהעבודה מוקדם, ואמר שהיה פיגוע. אני עוד לא הבנתי והמשכתי להשלים לו פרטים לגבי מה היה, איפה בדיוק, ולא קלטתי. עד שהוא עצר אותי, והבנתי שזה מישהו שאנחנו מכירים. עדיין לא תיארתי לעצמי מה הוא יגיד. חשבתי שמדובר בחברים, באנשים מהיישוב. כי כשאתה חי באזור, אתה מבין שאתה תכיר מתישהו מישהו. ואז הוא אמר את זה. 'זה היה אבא שלך ברכב'. חשבתי שמישהו עובד עליי. מה הקשר עכשיו? ואני בכלל מתארגנת לשלושים של סבא. איך מתארגנים לקבור את אבא?!"
איזו דמות היה אבא שלך?
"יש שתי נקודות שהיו בולטות אצל אבא שלי. אחת הייתה הכנסת האורחים שלו. חברות היו מגיעות אליי הביתה והוא היה ממש מכריח אותן להרגיש בבית. זאת הייתה אפילו הבדיחה שלו, שהוא היה אומר 'קומו, תעשו כלים, ככה תרגישו בבית'. היו אצלנו במהלך השנים גם כמה בני דודים, בתקופה בחיים שלהם שהיו צריכים בית חם להיות בו, פינה טובה. ההורים שלי היו מקבלים אותם בזרועות פתוחות ואוהבות, בלי שום ביקורת. הייתה ממש מיטה קבועה שהייתה פנויה בשבילם. אבא שלי היה לוקח אותם איתו לעבודה, עושה איתם שיחות נפש. הוא היה ממש דמות משמעותית עבורם.
"נקודה שנייה שהייתה בולטת מאוד באבא היא שמחת החיים שלו. כל אדם שעבר לידו שמע את הצחוק שלו, את הבדיחות ואת ההסתלבטויות, אם זה איתך ואם זה עליך. גם בזמנים קשים הוא ידע להשאיר את החיוך תמיד על הפנים. הלוואי שנגיע לחייך אחד לשני. לא משנה מתי. לא משנה אם האדם שעומד מולך הוא כמוך או לא בדיוק".
הפקה: הדס גולדמן, ע.הפקה: אביטל לויטן, צילום: תמר אסתר, איפור ושיער: צופית ליברמן וטל ג'קובוביץ', סטיילינג: שיר דהן, בגדים: ברצ'ה, נעליים: מלודי, מטפחות: הדרא, קשת: שירלי קשתות מעוצבות, צמידי חריטה: shak it jewelry.
