החבר האחרון של אבא שלי נפטר השנה. שלמה בן שלום קראו לו. הם העבירו חיים שלמים ביחד. יחדיו למדו בבית הספר היסודי בירושלים, לחמו במלחמת השחרור, הקימו קיבוץ, ולא פחות חשוב - ניגנו במפוחיות בכל פגישה שלהם גם כשכבר היו קשישים מופלגים. שלמה, שהיה לו חוש הומור, אמר לאבא: "שנינו רצים לגיל מאה". אבל זה לא צלח. הוא איננו. וזהו. לא נותרו לאבא עוד חברים.
אך טבעי שבגיל 98 כבר לא יהיו לך חברים. אולם גם אנשים צעירים יותר כבר יודעים מהי פרידה מחברים ומאהובי נפש. ואני לא מדברת על מוות של הורים, סבים או סבתות - צער בפני עצמו, אך זו דרכו של עולם. אני מתכוונת לאובדן של חיים צעירים. כבר יש גם לי את מתיי שלי, יקירי לבי האהובים. אני מתהלכת בעולם והם איתי. מלפניי, מצדדיי, מאחוריי. אני העומדת והם סביבי, סמויים מהעין אבל לא מהלב.
המת הראשון שלי היה עמיר רון, חבר נעורים שנהרג במלחמת יום כיפור. אני חוזרת וכותבת עליו תדיר כי חשוב לי שיידעו עליו, שלא ייעלם לתהום הנשייה. הוא היה הנפלא שבחברים, כולו כישרון, חוכמה, חן ויופי, רקדן מחונן. ובכל אירוע משמעותי שהיה בחיי הייתי חושבת: "לעמיר זה כבר לא יקרה". עמיר לא יתחתן, לא יהיו לו ילדים, ואפילו כשהתגרשתי חשבתי: "עמיר גם לא יתגרש". כן, היה פעם נער כזה. היה עמיר רון.
שמעתי פעם שיש משפט בפורטוגזית: "כבר התחילו לקחת מהכיתה שלי". כך בדיוק הרגשתי כשנפטר עלי מוהר שאיתו עבדתי בעיתון "העיר". עלי היה המוכשר והמבריק מכולנו, הטוב שבכותבים. הוא לימד אותנו מהו "שיעור מולדת". "תן לי יד", עלי. אל תלך. היה לו חיוך מאיר, הוא היה כה חכם, עדין וצנוע, כולו נגיעה אחת רכה.
עוד חברים אהובים מ"הכיתה שלי" בעיתונות נפטרו בגיל צעיר יחסית. ג׳ודי רותם היפהפייה מעיתון "חדשות", אחיה הצלם גדי דגון, אודי אשרי. הרשימה ארוכה.
חבר הנפש הקרוב אליי מכולם היה העיתונאי אילן מגט. כאח היה לי, הוא הפך לבן משפחה. היינו החברים הכי טובים, חשופי לב זה לזו, התכוונו לכתוב ספרים ביחד. הוא מת מוות מהיר, בלתי נתפס, מסרטן קטלני בגיל 40 וקצת. נעלם יום אחד גם חברי ורעי האהוב חנוך בר־שלום, שהיה שף גדול ועיתונאי אוכל בעל כישרון נדיר.
וישנו גם השבר הגדול של חיי, גלעד הקטן, בנו בכורו של בני מיכאל, ילד חכם, מתוק, יפהפה ואהוב עד בלי די, שהלך בוקר אחד לפעוטון בריא ושלם ולא שב. עברו כמעט שבע שנים מאז, אבל עדיין איני מסוגלת לכתוב עליו. רק אומר שאין מילים לתאר את רמות הכאב. בשנת האבל הראשונה אינך יכול לנשום, רק רוצה שהיום כבר יעבור ושיגיע הלילה. בלילה אי־אפשר לישון, מייחלים לבוא הבוקר.
אחרי מוות אסוני כזה, החיים נחצים לשניים, לפני ואחרי. ושוב אינך אותו אדם שהיית.
בכל כך הרבה בתים עכשיו בישראל אי־אפשר לנשום כי "צה"ל התיר לפרסום". אבות נופלים אל הרצפה, אמהות לא מסוגלות לקום. ילדים שאביהם לא יחזור, נשים שאיבדו את אהוב לבן. הורי הנרצחים. רק המחשבה על מה שעובר על משפחות החטופים מטלטלת. וזו רק המחשבה, לא מה שעובר עליהם עצמם. אני מתהלכת עם תפילה חרישית. די לנו. די. מספיק. הלוואי שיבואו ימים אחרים.
