סיפורה של זהבה ברכה ארקי, בת 36, גרה בבאר־שבע, נשואה ואמא לשלושה (שמונה, שלוש ושמונה חודשים). עובדת באבטחת סייבר באמדוקס:
"עליתי לישראל מניו־ג'רזי, ארצות־הברית, לפני שמונה שנים. בהתחלה גרתי ביישוב הדתי כוכב־יעקב ולפני חמש שנים עברנו לבאר־שבע. הילדים שלי לומדים בבתי ספר של חב"ד, ובעלי, ברוך, לומד בבקרים תכנות מחשבים ובערבים לימודי סמיכה לרבנות.
נולדתי בשם פולשאדי וכינוי החיבה שלי היה 'שאדי'. זהו שם ניגרי שמשמעו אדם שיש לו עושר וזהב. שמי השני הוא מאדי, שמשמעו אלוהים בירך אותך. אבי מוסלמי שנולד וגדל בניגריה וקיבל חינוך דתי. אמי נוצרייה אמריקאית ממשפחה לא דתית. הם נפגשו כשאבי הגיע לארצות־הברית כדי ללמוד.
כשהייתי ילדה נדדנו הרבה בגלל עבודתו של אבי, שהוא ד"ר לכימיה. גרנו במדינות שונות בארצות־הברית וגם בפיליפינים ובמקסיקו. כבר בילדות היו לי מפגשים מרגשים עם היהדות. שורדי שואה דיברו איתנו בבית הספר על מה שעברו, וזה היה מעניין. כשגרנו באלבמה שרנו במקהלת בית הספר שיר על חנוכה. זה משונה כי אלבמה לא יהודית בכלל ולא הבנתי אפילו מה זה חנוכה, אבל זה הפך לשיר האהוב עליי.
הייתי מרדנית בגיל ההתבגרות. התחלתי לשתות מגיל 12. בגיל 16 כבר היו לי פירסינגים, קעקועים וצבעתי את השיער בכל מיני צבעים. הייתי פארטי גירל ויצאתי למועדונים עם חברים. אף על פי שבדקתי את הגבולות, היו לי ציונים טובים והתקבלתי ללימודי ספרדית ועסקים באוניברסיטה של מדינת ג'ורג'יה.
"כשגרנו באלבמה שרנו במקהלת בית הספר שיר על חנוכה. זה משונה כי אלבמה לא יהודית בכלל ולא הבנתי אפילו מה זה חנוכה, אבל זה הפך לשיר האהוב עליי"
בגיל 19, במסגרת קורס בלימודי דת, הייתי צריכה לבקר במקומות דתיים שלא הכרתי. חבר יהודי שלמד איתי לקח אותי לבית כנסת. הרגשתי שזה כל כך נכון ויפה. זו הייתה תפילת שבת, והסתכלתי על המילים בסידור שהיו כתובות בעברית ובאנגלית ורציתי לדעת מה הולך פה. התחלתי לקרוא ספרים על יהדות ולבקר בבית חב"ד. נכנסתי לזה.
בגיל 20 התחלתי לשמור כשרות ולהתלבש צנוע והפסקתי לקחת משמרות בשבת בהארד רוק קפה, שם עבדתי. הרגשתי שזה עוזר לי להיות מפוקסת. הפסקתי להיות פרועה כמו שהייתי. חברים ששמעו על זה חשבו שזה מגניב, ורק הידיד היהודי שלי אמר לי, 'את מטורפת. למה את עושה את זה?'.
שנה מאוחר יותר התחלתי הליך גיור. הצטרפתי לקהילת חב"ד בלוס־אנג'לס ולמדתי תורה ויהדות פעם בשבוע. ההורים שלי אנשים פתוחים ורוחניים והם קיבלו את מה שאני עוברת. אבא שלי אמר שאני יכולה להיות מה שאני רוצה, העיקר שאהיה אדם פרודוקטיבי, שאעבוד. כשהגעתי אליהם, הם דאגו לי לאוכל כשר. זה לא היה זר להם. כשהמשפחה של אבי מניגריה הייתה מתארחת אצלנו, אמא שלי הייתה דואגת למוצרי בשר עם כשרות מוסלמית (חלאל). הם היו רגילים מהם לצניעות ולחיג'אב.
"בגיל 20 התחלתי לשמור כשרות ולהתלבש צנוע. חברים ששמעו על זה חשבו שזה מגניב, ורק הידיד היהודי שלי אמר לי, 'את מטורפת. למה את עושה את זה?'"
הגיור ארך שלוש שנים. אחרי הטבילה במקווה שאלו אותי מה השם העברי שאני רוצה. עניתי זהבה ברכה, תרגום של השמות שאיתם נולדתי. רציתי להמשיך את הקשר למשפחה המקסימה שלי ולעשות כיבוד אב ואם.
שמתי את התחום המקצועי בצד. עבדתי בגן של חב"ד, במסעדה יהודית ובמשרד של בית חב"ד. כשעבדתי במסעדה, לקוח רצה להכיר לי את השותף שלו, בחור יהודי חוזר בתשובה. סירבתי כי לא סמכתי על הלקוח, אבל חברה ביררה פרטים על הבחור וסיפרה לי שהוא חכם ומצחיק. היא דחפה אותי לצאת איתו, אמרה שהגיע הזמן שאתחיל לצאת לדייטים.
פוסט בקבוצת הפייסבוק מאמאצחיק, שבו סיפרה
את סיפור חייהצילום: אלבום פרטיהדייט הראשון שלנו היה ביום הולדתי ה־25, נפגשנו בלובי של מלון, והיה נהדר. אחרי שלושה חודשים התחתנו בניו־יורק. ברוך למד אז בכולל, ואני עבדתי כמורה בבית הספר היהודי ועשיתי תואר שני ביחסים בינלאומיים ופתרון סכסוכים, עם תזה על פליטים בישראל.
"הכרתי את ישראל מסמינר שעשיתי כאן בתקופת הגיור, וידעתי שביום מן הימים ארצה לגור כאן. אנחנו מתים על הנגב ולא נזוז מכאן"
הכרתי את ישראל מסמינר שעשיתי כאן בתקופת הגיור, וידעתי שביום מן הימים ארצה לגור כאן. עלינו כשהבן הבכור שלנו, מנחם מנדל, היה בן חמישה חודשים, ונולדו לנו פה עוד שני ילדים. בהתחלה עבדתי בשיווק דיגיטלי, ואז עשיתי הסבה להייטק. אנחנו מתים על הנגב ולא נזוז מכאן. עם השנים האמונה שלי רק התחזקה, ואני שמחה שהצטרפתי לעם היהודי. אומרים בתלמוד 'גר מתגייר' ולא 'גוי מתגייר' כי למתגיירים יש נשמה יהודית".
שורה תחתונה: "את לא יודעת מה הדבר שישנה את חייך. את צריכה להיות פתוחה לכל דבר ולהקשיב למסר שנובע ממנו".
