זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, מצאה עצמה עינב לוי מור יוסף במצב בלתי צפוי: הגרוש שלה חזר לגור איתה ועם ילדיהם באותו בית. אחרי שש שנות גירושים, אחרי שכבר התרגלה לפרטיות ולעובדה שהבית מתנהל לפי רצונה, פתאום הכול השתנה. "הילדים ביקשו", היא מסבירה, "הבת הגדולה שלי אמרה לי בפירוש 'אני רוצה שיהיה גבר בבית', ורציתי לתת להם את הביטחון הזה. תקשיבי, זה קשה. חברות שלי כבר אמרו לי שאני זו שאדליק את המשואה אחרי רחל מאופקים. היא יורדת ואני עולה".
כתבות נוספות:
מור יוסף (39), מעצבת פנים ואמא לשלושה (13, 11 ו־10), מתגוררת בקריית־גת. גם הגרוש שלה מתגורר בעיר, במרחק של כמה בניינים ממנה. "יש פה לא מעט אזעקות", היא מסבירה. "בנוסף, בדיוק סיימנו מלחמה אחרת - על החיים של הבת האמצעית שלנו, שחלתה בסרטן והחלימה. ואז התחילה המלחמה הזו. הגרוש שלי קיבל צו 8, נסע ליומיים ואחרי זה אמרו לו להיות בכוננות בבית, והוא פשוט עבר אלינו. הילדים ניגשו ושאלו אותי אם זה יפריע לי שהוא יהיה כאן, ואמרתי להם שזה הבית שלהם ואם זה מה שיעשה להם טוב, אז יאללה. עכשיו הוא ישן איתם בסלון - מאז פרוץ המלחמה הם נורא מפוחדים. אני ישנה בחדר שלי".
3 צפייה בגלריה
''גם ההורים שלי הגיעו לכמה ימים. ממש משפחת צנעני''. עינב לוי מור יוסף
(צילום: סטודיו יובל אזולאי)
איך אתם מסתדרים במצב הזה?
"עם כל הרצון הטוב, זה קשה נורא. אנשים סופרים 'היום ה־20 למלחמה' ואני סופרת את הימים שאנחנו גרים יחד. הוא בחור מקסים, אבא מהמם והיחסים איתו חשובים לי, אבל זה לא טבעי. לא חייתי עם גבר כבר שש שנים, ופתאום הוא הביא מדים שאני צריכה לכבס. פתאום אין לי פרטיות, המקלחת תפוסה והוא שם. זה מוזר מאוד. אנחנו מנסים לשמור על גבולות. הוא מקפיד לנקוש בדלת חדר השינה שלי לפני שהוא נכנס. אם אני מכינה לי קפה אשאל אותו אם הוא גם רוצה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"היו כמה ימים שגם ההורים שלי ישנו פה, וזה היה ממש משפחת צנעני, כמו הסרטים של פעם. מאישה שחיה לבד עם שלושה ילדים – עברתי לכל החגיגה הזו, והמטבח התחיל לעבוד 24/7, ואני בכלל לא מבשלת. אני מעצבת פנים, הכול אצלי במצב תצוגה, ופתאום מפעילים לי את הגז והכול מלא בקמח. זה בכלל לא קל, אבל כולם משתדלים".
זה לא מבלבל את הילדים?
"אני לא חושבת. זה עושה להם טוב. הוא רמבו כזה וכיף להם שהוא פה. עם השנים הם הבינו כמה אמא ואבא לא מתאימים, והם כבר יודעים שאני יוצאת עם אחרים".
עולים ביניכם ויכוחים, ישנים או חדשים?
"ישנים לא, אבל חדשים כן. בעיקר על חינוך - הגבולות שאנחנו מציבים להם הם שונים. עם זאת, אני נורא מאופקת. אם הייתי אשתו הייתי כבר אורזת לו תיק, אבל זה כבר לא המקרה".
בני הזוג היו נשואים 11 שנה. "החלטנו להתגרש כי שנינו עברנו שינוי, והגענו לתובנה שהקשר והאהבה נגמרו", מספרת מור יוסף. "מאז שהתגרשנו התרחקנו עוד יותר. הוא חזר בתשובה ואני בדיוק בכיוון הנגדי, עם פירסינג וקעקועים. מצד שני, אנחנו עם הילדים באש ובמים ואנחנו גרושים טובים. אנחנו הולכים לאסיפות הורים יחד ואפילו מטיילים יחד כמשפחה, אבל בסוף היום כל אחד חוזר לביתו. פה זה אחרת. בנוסף לכול אני גם בתחילתה של זוגיות חדשה, בן זוגי גר בעוטף וגם הוא נמצא עם הילדים שלו, ואנחנו בקושי נפגשים. אני מדברת איתו בטלפון כשיש לי פרטיות".
מה עם תוכנית יציאה מהמצב הזה, בהנחה שהמלחמה תארך עוד שבועות או חודשים?
"אני לא יודעת. זה כבר מתחיל לעלות לי. השבוע ראיתי שהוא כבר סידר לעצמו מדף באחד החדרים. לכולם קשה עכשיו יחד בבית. יש לי חברים נשואים שרק מחכים שיפתחו את הרבנות. אנשים מבינים עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, שחיים רק פעם אחת ולא רוצים לבזבז את הזמן - אז מה אנחנו נגיד, שכבר התגרשנו?"
מור יוסף ממש לא לבד. מסתבר שיש תופעה כזו: גרושים שחוזרים לגור יחד במלחמה הנוכחית. דמיינו לעצמכן רגע את המצב הזה: התגרשתם, ההחלטה הייתה קשה, הגירושים לא היו קלים, הייתה תקופה סבוכה וכולם סבלו. אבל חלפו כמה שנים, ונהיה שקט. ועכשיו, פתאום אתם מוצאים את עצמכם גרים שוב יחד. איך זה עובד? ואולי זה אומר בעצם שיש סיכוי לקאמבק?
דנה יונגר אבוטבול (48) מהקריות, תומכת הוראה בבית ספר, גרושה זה ארבע שנים ואם לשניים, בן 17 ובת 12. הגרוש שלה, שגר בחיפה, עבר לגור איתם שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה, והיא לגמרי מודה על כך. "חששתי להישאר לבד עם הילדים", היא משתפת. "הרעיון עלה בשיחה טלפונית והוא אמר 'אני אבוא' בלי לתכנן את ההמשך. הוא עובד בבסיס צבאי, יוצא בשש בבוקר וחוזר בשמונה בערב, אבל בלילות הוא פה, וזה מרגיע. לבת שלי יש חרדות קשות מהמלחמה, וזה מרגיע אותה".
איך אתם מסתדרים? בכל זאת, זה מצב לא שגרתי.
"תלוי באיזו שעה את שואלת. אם זה אחרי שהוא מבשל וכל המטבח הפוך, בא לי לחזור רגע לחיים הקודמים שלי. אבל אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים ועל הביטחון שזה נותן לי ולילדים. בהתחלה כולנו ישנו יחד בסלון, הוא על מזרן על הרצפה ואנחנו על הספות, ובשבוע האחרון יש השתלטות על החדר שלי - הוא והילדה שם ואני בחדר שלה או בסלון. היא כמובן הייתה מעדיפה שינה משותפת, אבל לא תודה".
הילדים מקווים לקאמבק?
"הגדול שלנו לא ממש מגיב לזה, זה בעיקר מצחיק אותו. והקטנה, כן, היא ממשיכה לחלום. יש לה את הפנטזיה הזו, ואולי גם לאבא שלה, אבל בסדר, שימשיכו לחלום. מבחינתי אין סיכוי".
עולים ויכוחים?
"לא ממש. הכול מתנהל באווירה טובה יחסית. העצבים מתוחים גם ככה, אבל ייאמר לזכותו שהוא כבר מכיר אותי ויודע איפה לא לדרוך. אנשים מתפלאים מזה, אומרים לנו 'כל הכבוד', אבל גם לפני זה התפלאו מהקשר הטוב שלנו כגרושים. לי זה נראה הגיוני. היינו נשואים 15 שנה והבנו שלהיפרד זו הדרך הנכונה. הלוואי וכל הזוגות יבינו שלא כדאי לריב אחרי הגירושים. צריך להניח את המשקעים בצד כי זה נותן שקט לכולם, בעיקר לילדים, שגם ככה לא פשוט להם".
מיכל נחום, גרושה ואם לשלושה, אומרת שלחיות יחד כגרושים מצריך לא רק מזרן פנוי, אלא בגרות ובשלות ואפילו מסע רוחני. "אם היית אומרת לי לפני חמש שנים שזה יקרה, לא הייתי מאמינה לך", היא אומרת. "היו לנו גירושים קשים ויחסים לא טובים, ורק היום, בעקבות עבודה עצמית ומסע ארוך וארגז כלים שאספתי, יש מסוגלות לזה. אני מחוברת לקבוצות גרושים וגרושות וקוראת את הכאב של נשים וגברים שנמצאים בעין הסערה, בלב הכאוס, ואני יודעת מה הם עוברים, הייתי שם. רק היום אני מבינה שיש דרך אחרת. זה לא נופת צופים, גם עכשיו יש נפילות ויש ויכוחים, וכל עוד יש ילדים בתמונה זו התמודדות".
נחום, מאמנת התעמלות מכשירים וקרקע לילדים מרמת אביב, מספרת ששני ילדיה הגדולים כבר לא גרים בבית, "אבל הקטנה, בת ה־15, גרה איתי. אין לי ממ"ד בדירה וזו הייתה הסיבה העיקרית לעניין הזה. במבצע הקודם כמעט לא ישנתי מהלחץ. לא רציתי שהיא תחווה כמוני את הירידה ההיסטרית הזו למקלט".
של מי היה הרעיון?
"של הגרוש שלי, שגם גר בתל־אביב. בשבת 7 באוקטובר האזעקה תפסה אותנו בשוק, וכבר באותו יום הוא הציע שנעבור אליו. הבן שלי דחף ואמר 'כן, אמא, תלכי, עדיף'. העדפתי לשים את האגו בצד ולעבור אליו. אנחנו גרושים כבר שמונה שנים, והבת הקטנה לא זכתה בהרבה שנים של הורים יחד בבית, אז היא שמחה. היא מבסוטה לראות את שנינו גרים באותו הבית, אבל הסברתי לה שלא תשלה את עצמה".
איך הגיבו המשפחה והחברים?
"אני בקשר עם ההורים שלו וזה מאוד עדין. מצד אחד זה הכי טבעי, ומצד שני מאוד לא".
איך זה לחיות שוב יחד תחת אותה קורת גג?
"בסך הכול זה עובד ממש טוב. הייתה סיטואציה שהערתי על משהו בתחזוקת הבית, אבל אז תפסתי את עצמי והבנתי שזה כבר לא מקומי. וכן, לפעמים מתווכחים. בעיקר סביב החרדות שלי - לא הרגשתי בטוחה לתת לילדה לצאת מהבית בימים הראשונים. אני חרדתית ועוטפת והוא בעד לשחרר, אבל יש פה הבנה ששנינו נורא רוצים בטובת הילדים, ואנחנו מתאמצים. הוא לא נמצא הרבה, ואני ישנה בחדר שלו כשהוא לא נמצא. בינתיים עוד לא אזרתי את האומץ לחזור לדירה שלי ללילה לבד, למרות שיש לי את האפשרות לעשות את זה בימים שהוא עם הילדה.
"תמיד משברים מחזקים את הקשר", מוסיפה נחום, "בקורונה עשינו את ראש השנה ביחד לראשונה מאז הגירושים, ועכשיו זה. אני בהודיה ובהערכה על כך שזה מצליח להסתדר ככה".
ליאת (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) בת 43 ממרכז הארץ, אם לבן ולבת מתבגרים, מודה שהמעבר לחיות עם הגרוש היה מוזר: "זה בהחלט לא טבעי, כשאת כבר מתרגלת לחיות לבד, פתאום לחשבן למישהו, לחכות שיחזור מהעבודה כדי שתוכלי לצאת מהבית והוא שוב מאחר, או לדעת שאת צריכה להודיע מתי את חוזרת בעצמך".
ליאת, עובדת בתחום החינוך הלא פורמלי וגרושה זה שלוש שנים, מעידה שלגרוש ולה יש מערכת יחסים טובה יחסית. "במרחק אנחנו ממש מצטיינים. התקשורת השתפרה ואנחנו מצליחים להתעצבן במינימום. לו אין ממ"ד בדירה, וביום של האזעקה הראשונה הילדים היו אצלו, אז הצעתי שיבוא אליי ובעצם הוא נשאר מאז. היה קשה לכולם ורצינו שהילדים יהיו רגועים. הוא ישן על הספה בסלון".
ואיך זה מרגיש?
"מוזר. חברים מגיעים אליי ופתאום אנחנו מארחים שוב יחד, הוא שוב מבשל ויש אוכל טעים. זה גורם לך להיזכר גם בטוב של הזוגיות. מצד שני, יש דברים שאני כבר מתגעגעת אליהם בלבד שלי. אין לי רגע עם עצמי בבית, ופתאום אני צריכה להתלבש אחרת בבית כי הוא נמצא. היו כמה שיחות קטנות של תיאום ציפיות על הדרך, כי בכל זאת עברנו לגור יחד מבלי להתכוון. אני לא רוצה להיכנס למלחמות, וניסיתי לעשות את זה כמה שיותר נעים".
איך שומרים על גבולות בתוך זה?
"בשבוע הראשון זה היה מבלבל. הקרבה הפיזית מבלבלת, ואת מרגישה שאת יכולה להוציא רגשות או להשליך רגשות על האדם הזה כמו פעם. אבל זה לא ככה, כי זה לא באמת".
הקרבה הפיזית מבלבלת גם בהקשרים אינטימיים יותר?
"כן, היה רגע שזה בלבל גם אותנו. אותו יותר מאשר אותי. אני מניחה שזה קשה לחזור לבית שעזבת, והיו שיחות על זה".
איך מגיבה הסביבה?
"יש כאלה שזה נראה להם לגיטימי, ויש כאלה שנבהלו ולא הבינו את זה. למי שנמצא בזוגיות קשה להבין מה זה להיות לבד בתקופה הזו. ויש את אלו שמסתכלים על זה בעיניים רומנטיות, ובטוחים שזה הולך להביא סוף־סוף את ההפי אנד ושנחזור להיות יחד. אנשים, במיוחד בתקופה הזו, רוצים הפי אנד".
והילדים?
"בשבוע הראשון ההלם היה גדול. אחר כך היו שיחות איתם כדי להבין שהם בסדר עם זה ולא מתבלבלים, כי כל ילד להורים גרושים רוצה לראות אותם יחד. אפילו לשמוע אותם שואלים פתאום 'מתי אבא חוזר?' כמו פעם, אלה שאלות שעושות צביטה בלב".
איך הגיבו בני הזוג שלכם לרעיון?
"אני נמצאת כבר חודש בזוגיות חדשה, בן הזוג שלי נמצא באותה סיטואציה וגם הוא חזר לגור אצל הגרושה שלו עם הילדים, וזה נראה לי הכי הגיוני. ברור שזה יצר איזה שינוי, כי אי־אפשר לדבר כל הזמן בטלפון ואי־אפשר להתראות באותה תדירות, אבל אין מה לעשות, יש מלחמה".
יש תוכנית יציאה מהמצב הזה?
"אחרי שבועיים הבנתי שזה עשוי להיות ארוך, עשינו שיחה, ועכשיו אנחנו הולכים להחזיר את השגרה בהדרגתיות. הרעיון הוא שמעכשיו הוא יישן פה בימים שהם שלו ויישן בבית שלו בימים שהם שלי, ושנעשה הערכת מצב כל יום. היה איזה חשש ממה הילדים יגידו על זה שהוא חוזר לדירה בלי ממ"ד, אבל אני חושבת שהם מסתגלים לכל מציאות הרבה יותר מאיתנו".
אני מבינה שאין סיכוי כרגע לקאמבק.
"מבחינתי לא, ואולי בגלל זה גם היה לי קל יותר להיכנס לדבר הזה. אני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם הייתה לי איזו תקווה. כרגע אני מאחלת לכולם שינסו לעזור אחד לשני ברגעים האלה. זה הזמן לאחדות, לא רק בעם, גם בתא המשפחתי הקטן שלנו".
