דן ליונס (64), עיתונאי ויוצר אמריקאי, תמיד דיבר הרבה, בלי לדפוק חשבון ובלי שום צנזורה עצמית. זה עזר לו ככתב טכנולוגיה וכבעל בלוג בתחום, זה קידם אותו ככותב לסדרת הטלוויזיה המצליחה "עמק הסיליקון" של HBO וגם כמרצה פופולרי. הבעיות התחילו כשניסה לחצות את הקווים ולעבור להייטק. כאן הוא התבקש לדבר פחות ולשמור על דיסקרטיות ואז הבין שהוא פשוט לא מסוגל לעשות את זה. פוסט שבו לכלך על המנכ"ל גרם להדחתו אחרי פחות משנתיים בתפקיד וגם להפסד של אופציות שהיו שוות מיליוני דולרים. אבל זה לא היה הגרוע ביותר. בנקודה מסוימת הובילו הדברנות הכפייתית והיעדר השליטה בדחפים שלו לפרידה זמנית מאשתו וכמעט עלו לו בנישואיו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"במשך שנים השליתי את עצמי להאמין שאני בסך הכול טיפוס חברותי אוהב אדם שנהנה לשוחח שיחות טובות, דיברתי כמעט עם כל מה שזז: נהגי מוניות, זרים במעליות וכל מלצר שנקרה לשולחני. אבל בסופו של דבר התחלתי להיות ער לכך שיש לי בעיה, כי אפילו כשניסיתי לדבר פחות, לא יכולתי", הוא כותב בפתח רב-המכר "שתיקה שווה זהב: The Power of Keeping your Mouth Shut" שיוצא לאור כעת בתרגום לעברית (הוצאת אור-עם). "בעודי גר בדירה שכורה, הרחק מאשתי וילדיי, יצאתי למסע חיפוש כדי להבין למה אנשים מסוימים הם דברנים כפייתיים ואיך אפשר לפתור את זה. בפועל, זה הוביל אותי לגלות משהו אחר: כולנו, לא רק דברני היתר שבינינו, יכולים להרוויח הרבה מכך שנדבר פחות, נקשיב יותר ונתקשר עם כוונה. כל העולם צריך לסתום את הפה".
בתור עיתונאי חוקר, כלל המסע של ליונס עשרות ראיונות עם מומחים שונים לדיבור: מדענים, היסטוריונים, חוקרי תקשורת בינאישית, מאמני מנהלים, פסיכולוגים ועוד. הוא כלל גם התנסויות בקורסים להקשבה ותקשורת ואפילו התנסות ב"אמבטיית יער" שבה חווה את השתיקה באופן בלתי אמצעי. שתי המסקנות הבולטות ביותר שלו אופטימיות ביסודן: עולמנו הרועש ומלא הגירויים מעודד דברנות יתר, אבל אפשר להתמודד עם זה. וגם: שתיקה ודיבור איכותי טובים לבריאות שלנו וממש כדאי לנו להתאמן בזה. ליונס עצמו מציג בספר את השיטה שלו בשם "סאפ" (סתמו את הפה) שכוללת טכניקות יומיומיות שהוא מתרגל ומציע לנו לאמץ.
משיחות שניהל ליונס עם מדענים, בולט הרקע הביולוגי שיש לדברנות היתר. החוקר ד"ר מייקל ביטי מאוניברסיטת מיאמי מצא כי היא מופיעה במצבים של חוסר איזון של גלי המוח בין האונות בחלק הקדמי של קליפת המוח הקדם-מצחית. האונה הימנית של דברן יתר תהיה פעילה בטירוף, בעוד האונה השמאלית רדומה מאוד. ביטי סבר שיש מרווח קטן מאוד לשינוי.
עם זאת, מחקרים אחרים הדגישו גם סיבות פסיכולוגיות לדברנות, כמו למשל אקסטרוברטיות. במקרים קיצוניים העידה דברנות כפייתית גם על בעיות נפשיות עמוקות יותר, כמו הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
"הפוטנציאל לדברנות יתר כנראה מחווט בראש שלנו. אבל גם הסביבה משפיעה, ובעיקר המדיה החברתית", מדגיש ליונס. "יש הרבה טכניקות שמלמדות אותנו איך לדבר, אבל מה שצריך באמת ללמוד זה איך לשתוק. שתיקה אמורה להיות הדבר הקל ביותר בעולם, אבל בפועל היא זו שדורשת ריכוז רב יותר".
המחקר על דיבור כפייתי נוטה לחלק את דיבור היתר לשלושה סוגים עיקריים:
דיבור היפר-ורבלי - כשיש דחף לקטוע אחרים באמצע הדברים שלהם.
דיבור בלתי מאורגן - כשקופצים מנושא אחד לאחר, בלי קשר ביניהם.
דיבור יתר מצבי - שמופיע רק באירועים ובזמנים מסוימים.
בניסיון לסווג את טיפוסי הדברנים זוהו שישה טיפוסים:
דברני אגו - טיפוסים קולניים שיודעים הכול (וכן, הם כמעט תמיד גברים) שקוטעים אנשים באמצע דבריהם ומשתלטים על שיחות.
דברנים עצבניים - סובלים מחרדה חברתית ומפטפטים כדי להרגיע את עצמם.
מהרהרים - מנהלים את החשיבה הפנימית שלהם בקול רם, מדברים אל עצמם ובעצם מטרידים כל מי שנמצא לידם.
נטולי פילטר - רהוטים ומהירי מחשבה שפולטים מידע.
קשקשנים - פולטים שטויות, מספרים אותם סיפורים שוב ושוב.
טוקהוליסטים - דברנים כפייתיים עם נטייה להרס עצמי.
ליונס זיהה את עצמו ברוב הקטגוריות, אך הבולטת ביותר הייתה הטוקהוליזם (על משקל אלכוהוליזם), צורה של דברנות יתר כפייתית קיצונית שהיא בגדר התמכרות. במבחן הזיהוי העצמי של חוקרי התקשורת ג'יימס מק'ורסקי ווירג'יניה ריצ'מונד מבית הספר לרפואה באוניברסיטת אינדיאנה, קיבל ליונס את הציון 50 בסולם הדַּבֶּרֶת - הציון הגבוה ביותר האפשרי.
הרעיון שדיבור ובריאות קשורים זה בזה ושאפשר "לדברר את עצמנו לבריאות טובה יותר" הוא לא רעיון חדש. כבר לפני 50 שנה עלה הנושא בחקר הרפואה הפסיכוסומטית ודובר על כך שחשיבה חיובית משפרת את הסיכויים לריפוי מסרטן. בשנות ה־70 גילה הפסיכולוג החברתי ד"ר ג'יימס לינץ' מאוניברסיטת מרילנד שבכל פעם שמדברים לחץ הדם עולה, וכשמקשיבים הוא יורד. אנשים הסובלים מבעיה כרונית של לחץ דם גבוה היו רגישים במיוחד, ואצל דברני היתר זה היה בולט עוד יותר.
מחקרים עדכניים יותר, כמו של הפסיכולוג החברתי פרופ' מתיאס מהל מאוניברסיטת אריזונה, מצאו שדיבור מועט ואיכותי משפר את תפקוד המערכת החיסונית וירידה בתגובות הדלקתיות בגוף.
עוד נמצא שהוא תורם לרווחה הנפשית שלנו. במחקריו של מהל עלה כי האנשים המאושרים ביותר הקדישו רק 10% בלבד מזמן הדיבור שלהם לשיחות בטלות. האדם הפחות מאושר מכולם הקדיש לכך קרוב ל־30% מהזמן. לדברי מהל, הדרך הטובה ביותר ליצור שיחה טובה עם דיבור מועט היא לשאול שאלות. העצה של ליונס בתחום: אל תוותרו לגמרי על שיחות חולין אבל נסו פעם ביום לקיים שיחה שחורגת מעבר לזה.
עכשיו זה מדעי: הסטריאוטיפ שלפיו נשים הן קשקשניות ורכלניות הוא קשקוש מוחלט. מי שתרמה לו היא דווקא הנוירו־פסיכיאטרית לואן בריזנדיין כשטענה בספרה רב־המכר "המוח הנשי" משנת 2010 שנשים מדברות 20 אלף מילים ביום, לעומת 7,000 מילים שמדברים גברים. לזכותה ייאמר שהודתה לאחר מכן בטעות שלה, אבל הנזק כבר נעשה.
המחקרים העדכניים מלמדים כי גברים מדברים יותר וגם קוטעים יותר את דברי האחרים. כך לדוגמה, ב־2014 תיעדה הבלשנית ד"ר קיירן שניידר, מייסדת חברת ההייטק Texito, 15 שעות של פגישות עבודה ומנתה 314 כניסות של דוברים לדברי האחר - שני שלישים מהן נעשו על ידי גברים, כלומר כפול מנשים. ב־70% מהמקרים הם נכנסו לדברי אישה. הפתרון שהציעה לא היה שגברים יסתמו את הפה, אלא שנשים יגיבו בתקיפות רבה להפרעה לדבריהן ובמיוחד שילמדו גם הן לקטוע את דברי הגברים. מחקר נוסף של הסוציולוגית ג'ניס מקייב מצא שסטודנטים גברים במכללות מדברים במהלך השיעורים פי 1.6 מנשים.
ליונס סבור ש"אלה גברים שמאמינים שהם חשובים יותר מנשים וראויים למעמד גבוה יותר. אלה דברני אגו שחושבים שדעותיהם נכונות יותר. גברים, זה עלינו", כותב ליונס. "היו ערים לדינמיקה ותפצו עליה בהטיית יתר לכיוון ההפוך. אל תסתפקו בכך שתניחו לאישה להשלים את מה שהיא רוצה לומר, חכו פעימה לפני שתתחילו לדבר ואל תסגבירו. דברו ארבעה משפטים לכל היותר והעבירו את הכדור הלאה".
כאמור, ליונס עצמו מתרגל את טכניקת השתיקה "סאפ" שפיתח. לפניכם העקרונות המרכזיים:
העמידו פנים שמילים הן כסף והוציאו אותן מהפה רק אחרי חשיבה.
שכללו את יכולת ההשתהות בין המילים: קחו נשימה עמוקה, המתינו, האטו את קצב הדיבור ותנו למי שמולכם לעכל את מה שאמרתם כרגע.
צמצמו שימוש במדיה החברתית: אם תוכלו לפרוש מאפליקציות מסוימות, עוד יותר מבורך.
חפשו הפוגות של שקט: נסו לבלות יותר זמן בלי הסלולרי, אל תדברו, אל תקראו, אל תצפו ואל תאזינו לכלום. תנו מנוחה למוח ואל תחששו משעמום.
למדו להקשיב: הקשבה צריכה להיות עשייה פעילה ולא סבילה. הקדישו תשומת לב מרוכזת למה שבן השיח אומר.
קצצו בכמות השיחות הבטלות: דברו רק אם תישאלו שאלה ישירה, ואם תישאלו, ענו תשובה תמציתית ככל האפשר.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
