כמה שעות אחרי שבעלה בנפרד, הבמאי משה קפטן (50) סיפר בריאיון מקיף למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על רצונו למצוא זוגיות עם גבר, חגגה השחקנית מאיה מעוז (48) עם ילדיה וקרובי משפחה נוספים את ליל הסדר בהקלה גדולה. שנתיים אחרי שהשניים הפתיעו את עולם התיאטרון ונפרדו, סוף־סוף אפשר לגלות את הסיבה ולסתום את הגולל על חרושת השמועות, שרק התעצמה עם עליית ההצגה שהוא ביים על הרצח בברנוער, "את שאהבה נפשי" (שאותה כתב איתי סגל).
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למרות הפרידה, שמו עדיין מתנוסס על דלת דירתה ברמת־גן, לצד שמה ושמות ילדיהם המשותפים, מיקה (16) ואדם (11). הם מדברים כל יום בטלפון, נוסעים ביחד לחו"ל עם הילדים, וגם בליל הסדר - למרות שהיא הייתה עם משפחתה ברמת־גן והוא בחו"ל - הוא ניהל עבורם את הטקס מרחוק, בשיחת וידיאו מתמשכת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אני מניחה שקפטן היה שיחת היום סביב שולחן הסדר?
"כן, דיברנו על זה, אבל שום דבר לא היה חדש לאף אחד. בניגוד למשפחות אחרות, אצלנו מדברים על הכול. אני מקפידה על זה הקפדה יתרה, כי מה שאת מסתירה היום, יתהפך עלייך בהמשך. אחרי הסדר הוא כתב לי 'ראיתי אותך בליל הסדר שמחה וחזקה, חגגת את החג הכי שמח שיש וזה הכי חשוב, זה הניצחון על כל אלה שרוצים לראות אותנו מסכנים'".
איך הילדים הגיבו על היציאה של אבא שלהם מהארון?
"מיקה די ידעה והבינה, למרות שבהתחלה לא עף לה הסכך. אדם היה ממש מתוק ואמר לו 'אני מקבל אותך בכל צורה, ואם מישהו בבית הספר יגיד לי משהו מגעיל, אני אתן לו סטירה'".
ואיך את הרגשת עם החשיפה?
"הרגשתי טוב, אבל אחרי זה הייתה לי נפילה. קיבלתי הודעות מדהימות על האופן שבו אני מכילה את הסיטואציה, והרגשתי שוואלה, זה מגיע לי. אחרי כמה ימים לקחתי את הילדים לפסטיבל תיאטרון והרגשתי בשבעה, של עצמי כנראה. כולם סביבי 'השתתפו בצערי'. התעצבנתי עליו באותו רגע, כתבתי לו 'תוציא את הראש מהתחת ותבחין שיש עוד אנשים שאוכלים ריקושטים מהסיפור שלך', אבל זה היה רגעי, אני לגמרי איתו בסיפור הזה".
את לא כועסת עליו?
"לא. קפטן הוא המשפחה שלי לתמיד ומי שיפגע בו יהיה לו עסק איתי. אנחנו פרודים כבר יותר משנתיים, ועדיין בכל פעם שצריך רופא, כל שריטה, כל צרה, מי את חושבת שיהיה בטלפון הראשון? לא מזמן הוא נסע למונטריאול במסגרת העבודה ולא אהב את החדר במלון. החליפו לו שלושה חדרים ובסוף נתנו לו איזו סוויטה שהוא פחד להיות בה. למי לדעתך הוא התקשר בשתיים בלילה? נכון מאוד".
השניים הכירו לפני 20 שנה בתיאטרון הספרייה ברמת־גן, כשהיא שיחקה בהצגה "האסופית" שהוא ביים. הוא התחיל איתה, וסיפר לה שהוא מבולבל בנוגע לנטיותיו המיניות. "אם מישהו חושב שקפטן הסתיר ממני משהו, הוא טועה. לא הוּלכתי שולל, ידעתי עם מי התחתנתי", היא אומרת.
אז למה בכל זאת התחתנת איתו?
"רציתי כבר להקים משפחה, ואני מודה שנכנסתי אליה מהסיבות הלא טובות שלי. אני בראתי ואני ניהלתי את הדבר הזה, הלכתי על זה בעיניים פקוחות. מהשנייה הראשונה ידעתי שהוא אוהב גם גברים. ידעתי על כל ניסיון, על כל התלבטות ועל כל התחבטות שלו סביב הנושא הזה. כשהודענו על נישואינו הייתה איזו אושיית תיאטרון מפורסמת שאמרה לי בפירוש 'איתו את מתחתנת? אבל הוא הומו'".
אני מתקשה להבין למה החלטת להתחתן עם גבר שאוהב גברים.
"שנינו היינו במצב פתולוגי, אני הגעתי למערכת היחסים הזאת בגיל 30, אחרי הרבה סערות. הייתי שבעה מדרמות, רציתי שקט. לא הייתי מאוהבת בו, בחרתי בו בחירה מושכלת, אחרי שכל האהבות שהיו לי לפניו לא היו טובות. אמרתי שאולי אני צריכה לשנות את הגישה ולבחור לפי מה שאני צריכה ולא לפי מה שאני רוצה. הוא היה כל כך מאוהב בי שהרגשתי שאני יכולה סוף־סוף לנוח אצלו, ידעתי שהוא לא יפגע בי, שהוא ישמור עליי וייתן לי שקט, בית וביטחון, כל מה שהייתי צריכה. את רוצה לדעת מתי החלטתי להתחתן איתו?"
כן, בבקשה.
"הלכנו לראות הופעה של מישהו שהיה אהבת חיי ושבר לי את הלב. אחרי ההופעה באנו להגיד תודה על הכרטיסים, ובדרך הביתה לא הפסקתי לבכות. למרות שאני וקפטן כבר גרנו ביחד, עדיין הייתי מאוהבת בבחור ההוא וקפטן ידע את זה. נכנסתי למיטה בוכה והוא נשכב לידי עם הבגדים ולא ידע איך לנחם אותי. שאלתי: 'אתה לא כועס עליי שאני כל כך אוהבת אותו?' והוא ענה 'לא, אני אוהב אותך ואני אחכה שזה יעבור לך'. באותו רגע החלטתי להתחתן איתו, הבנתי שאף אחד אף פעם לא יאהב אותי ככה".
אבל לא התאהבת בו.
"נכון, אבל זה תמיד היה על השולחן. לא הסתרנו כלום, אף פעם לא שיקרנו אחד לשני".
נמשכת אליו?
"היה בינינו הכול, אם זה מה שאת שואלת. הייתה אינטימיות. מי יודע ומי קובע מה זאת אהבה?"
לפי המשולש המפורסם של הפסיכולוג סטרנברג, שהגדיר אהבת אמ"ת כמשולש של אינטימיות, מחויבות ותשוקה - אהבה שיש בה רק מחויבות ואינטימיות היא "אהבת רעים", לא אהבה רומנטית.
"היו שנים שהייתה לנו אהבה שלמה, לפחות ככה אני חשבתי. חשבנו שזה יימשך ככה, לקח כמה שנים טובות עד שהגיעו הבקיעים. היום אני מבינה שצריך את כל המשולש, אבל אז חשבתי שמה שיש בינינו יספיק".
מתי הגיעו הבקיעים?
"ככל שאני הלכתי והתאהבתי והשלמתי עם הזוגיות הזאת, אצלו התחילו ספקות. אחרי שאדם נולד הוא התחיל להרגיש שהוא רוצה יותר, שהוא רוצה אחרת, ולאט־לאט גם אני הרגשתי כך. בהתחלה אמרנו 'אוקיי, נקיים את המשפחה כמשפחה וכל אחד יחיה את חייו כרצונו'. בשנים האחרונות שלנו ביחד עשיתי מה שרציתי, חגגתי את החיים".
נישואים פתוחים?
"סוג של. בשלב מסוים הוא שחרר אותי, אמר לי 'תעשי מה שאת רוצה'".
מאיה נולדה ברמת־גן, בת בכורה מבין שלושה לאם גננת ולאב שניהל בעבר חברת שירות למוצרי אלקטרוניקה, ומזה ארבע שנים חולה באלצהיימר. "הייתי ילדה של אבא, הוא היה הגבר שלי, חבר נפש שלי שדאג לכל מחסורי, בעל חברה של 500 עובדים, שביום אחד הפך שבר כלי, אחרי שעבר שלושה אירועים מוחיים", היא מספרת בצער.
את רצונה לחיים בלי דרמות, שהובילו אותה לנישואים לקפטן, היא מייחסת גם לתקיפה המינית שעברה בגיל חמש על ידי אדם לוקה בשכלו, שחטף אותה לפרדס. "הלכתי לחמש דקות לקנות ממתק ונעלמתי לחמש שעות.כל רמת־גן חיפשה אותי. מצד אחד אני זוכרת הכול, ברמה של מה לבשתי, מצד שני את הקטע המיני אני לא זוכרת בכלל. הייתי ילדה מבריקה, שורדת, במשך כל הזמן שהייתי בפרדס חשבתי רק איך אני מרגיעה אותו, אמרתי לו שייתן לי ללכת הביתה ושאני אגיד שהייתי אצל חברה. הוא שחרר אותי אחרי חמש שעות, חיפשו אותו בפרדס ובסוף אבא שלי תפס אותו. הוא נשפט והורשע, אבל ההורים שלי לא ליוו את המשפט, היה להם קשה מדי".
מאז שהיא זוכרת את עצמה רצתה להיות שחקנית. היא השתתפה בכל הצגות בית הספר, ובכיתה ג' כבר שיחקה גמד בהצגת הילדים "גוליבר בארץ הגמדים". "בהתחלה לא התקבלתי כי הייתי גבוהה מכדי להיות גמד, אבל אמא שלי התחננה שייקחו אותי", היא מספרת. "אבא שלי, לעומת זאת, עשה הכול כדי להוציא לי את זה מהראש, הוא כל כך פחד שאהיה ענייה מרודה, שהוא אמר לי שאין לי שום כישרון לזה. הוא אפילו לא בא לראות אותי משחקת בהצגות במגמת תיאטרון בתיכון, אבל פעם אחת הוא הסכים להגיע, וראיתי אותו יושב באולם ובוכה. ניגשתי אליו ואז הוא אמר לי: 'את והבמה זה זיווג משמיים', ומאז הוא הפך למעריץ הכי גדול שלי". מר לי: 'את והבמה זה זיווג משמיים', ומאז הוא הפך למעריץ הכי גדול שלי".
בצבא שירתה בצוות הווי חיל חימוש, בערבים למדה משחק בחוג במרכז "ביכורי העתים" בתל־אביב, ושבוע אחרי שהשתחררה כבר החלה ללמוד בבית צבי. מיד אחרי לימודיה היא שיחקה בהצגות שונות, אלא שבמהלך השנים, כתוצאה ממחלת השימוטו - מחלה אוטואימונית שפוגעת בפעילות של בלוטת התריס, עלתה במשקל 30 ק"ג, וכתוצאה מכך הפסיקה לקבל תפקידים "ראויים", כהגדרתה.
"לא התאמתי לציפיות של כל מיני במאים ולא קיבלתי תפקידים של צעירות", היא מספרת. "גם היום אני לא בדיוק רזונת, אבל אני חיה בשלום עם איך שאני נראית. אשמח לרדת במשקל כדי שיהיה לי קל יותר עם הגב והמפרקים. יהיה לי נוח יותר אם אהיה רזה יותר, אבל אני לא פחות מהממת בגלל זה, יש הרבה גברים שאוהבים נשים שופעות".
כמו יתר בנות דורה, גם היא נאלצה להתמודד עם הטרדות מיניות רבות בתיאטרון. "אי־אפשר היה להתחמק מזה", היא צוחקת. לפני שני עשורים היא אף ספגה אלימות פיזית על הבמה מהשחקן ג'וליאנו מר (שכבר מת מאז), כששיחקה את דסדמונה בהצגה "אותלו" בתיאטרון חיפה. בפעם הראשונה שזה קרה נחבלה בראשה בסצנה שבה מר, בתפקיד אותלו, חנק את רעייתו למוות והטיח את ראשה במיטה. ההצגה הופסקה והיא הוחשה מחוסרת הכרה לבית החולים. התיאטרון התייחס לתקרית כאל "תאונת עבודה", אבל אחרי זמן קצר שוב אירעה "תאונה" משונה, ובסצנה שבה אותלו אמור לסטור לדסדמונה, מר הטיח אגרוף בפניה של מעוז והיא נמלטה מהבמה. אחרי ההצגה היא התפטרה, ולנעליה נכנסה השחקנית שרית לארי. אחרי שגם לארי הותקפה על ידי מר, החליט התיאטרון להוריד את ההצגה.
"היה לי קשה לפרוש, רציתי שיהיה כתוב לי ברזומה שעשיתי את דסדמונה, אבל כשזה הסלים לא הייתה לי ברירה", היא מספרת. "אני רואה באלימות הזאת הטרדה מינית לכל דבר, שקרתה בגלל שלא נעניתי לחיזורים של ג'וליאנו. יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים אחרי זה, והוא כל הזמן התנצל בפניי על מה שקרה. סלחתי לו, אללה ירחמו".
מעוז משחקת בימים אלו בשלוש הצגות במקביל: "עוד חוזר הניגון", בתפקיד של רחל מרכוס, אשתו הנבגדת של המשורר נתן אלתרמן; "בקשתה האחרונה של רווקה", שם היא משחקת את איילת, שחברתה הטובה גוססת מסרטן והיא מנסה להגשים את חלומה להתחתן לפני שיהיה מאוחר; ו"זרים מושלמים", על פי הסרט האיטלקי שובר הקופות, שם היא משחקת את אפי, שמארחת את חבריה לארוחת ערב, והערב מתפתח אחרת ממה שחשבה. בנוסף היא נמצאת בעיצומן של חזרות אחרונות ל"הרטיטי את לבי", על פי מחזהו של חנוך לוין, שעומדת לעלות בקרוב בתיאטרון הלאומי.
ל"הבימה" הגיעה הרבה לפני קפטן, ביוזמתה ובהזמנתה של המנכ"לית הקודמת, אודליה פרידמן, אבל מאז שהוא הגיע לשם לתפקיד המנהל האמנותי, היא נדרשת להתמודד עם הרמות הגבה וצקצוקי הלשון של רבים שלא רואים בעין יפה את העובדה שהבוס הגדול של התיאטרון ומי שמחליט על חלוקת התפקידים, מלהק גם את אשתו.
לא תמיד הוא היה הבכיר מבין שניהם. כשהכירו היא כבר הייתה שחקנית מצליחה והוא במאי בתחילת דרכו. "אנשים הרימו גבה שאני יוצאת איתו, אמרו לי: 'מה את עושה עם במאי הפסטיגלים הזה?' אמרתי שראיתי מניה רצה ברחוב ותפסתי אותה, תראו שעוד יבוא יום ותאכלו את הכובע. הוא תמיד היה כל כך מוכשר".
ואז הוא הגיע להיות הבוס שלך ב"הבימה".
"נו, מה יכולתי לעשות? הנסיקה שלו הייתה כל כך מטאורית, ואת מה ששלו הוא הרוויח בדם, יזע ודמעות. מגיע לו, כי אין כמוהו, מה שהאיש הזה עושה בשעתיים, אנשים אחרים עושים בשבועיים. הייתי שחקנית עוד לפני שקפטן היה במאי והגעתי ל'הבימה' לפניו, אבל אנשים אוהבים לדבר. לנו היה ברור שחצר ביזנטית לא תהיה, אף פעם לא הורמתי מעם בשל קשריי עם המנהל האמנותי. אולי להפך".
מה להפך?
"את יודעת מה אמרה לי האסיסטנטית שלו? 'את סובלת מנפוטיזם הפוך. את יודעת כמה מבקשים אותך ולא מקבלים כדי שלא יגידו? עמרי ניצן ז"ל ביקש אותך פעמיים לשני תפקידים מעולים ולא קיבל'. הגעתי לאן שהגעתי בעשר אצבעות, ואני מזמינה את מי שמפקפק, לבוא לבדוק אותי בכל ערב על הבמה, בשעה שכבים האורות ונגמרות הפרוטקציות".
יצא לכם לעבוד ביחד?
"כן, אבל לא הרבה, לא כמו שרצינו ויכולנו, כי תמיד היה את הקטע של מה יגידו. יום אחד אמרתי, 'לא נמאס לך כבר ממה יגידו? תראה איזו שחקנית אני, הרי כמוני אין וגם כמוך אין. אנשים ידברו בכל מקרה, אז למה שלא ניהנה?".
איך קרה שהוא ליהק אותך ל"עוד חוזר הניגון", שהוא ביים?
"טוב, זה היה מתבקש. איַ־אפשר היה להתכחש לזה שאני מתאימה לתפקיד כמו כפפה ליד. באיזשהו מקום זה קצת התכתב עם המציאות שלנו, כשהילדים שלנו הגיעו לחזרות הם התמוטטו מזה".
איך הגיבו בתיאטרון על הפרידה שלכם?
"אודליה (פרידמן, כיום מנכ"לית הפועל תל־אביב, ד"ח), שהייתה אז מנכ"לית התיאטרון, אמרה לי 'אני אתן לך לבכות כל יום 40 דקות - 20 דקות בדרך לתיאטרון ו־20 דקות בדרך חזרה הביתה, וזהו. מעבר לזה לא תהיה לך דקה לחשוב על זה, כי את כל הזמן תעבדי'. יש דברים שלא שוכחים, את הרגע האנושי הזה אני לא יכולה לקחת ממנה, בלי שום קשר אם היא כן הייתה בסדר או לא הייתה בסדר (פרידמן הושעתה מסמכויותיה בתיאטרון ב־2019, ד"ח). אני חייבת לה הרבה, למרות שלא קיבלתי משכורת כמה חודשים. האדם הוא יצור מורכב, זה לא שחור־לבן".
את חושבת על פרק ב'?
"כן, אני רוצה בן זוג והלב שלי מספיק גדול בשביל להכיל ולאהוב גם אותו וגם את קפטן, כי קפטן תמיד יהיה בלב שלי. אני מחכה לו, לאהוב לבי העתידי. הוא בדרך, בטח עוד מחפש חנייה, קשה בגוש דן".
איך קפטן יקבל את זה?
"החלום שלי הוא שולחן ארוך עם בן הזוג שלי ובן הזוג שלו והילדים, משפחה אחת גדולה ומאושרת. אנחנו מחכים להם, רק שהם צריכים להיות סוגה עילית, להתאים לפירמה".
מתחילים איתך?
"את יודעת כמה הודעות אני מקבלת בלילות, אחרי הצגות? יש לי, למשל, מעריץ אלמוני כבר שלוש שנים, שראה אותי ב'מי מפחד מווירג'יניה וולף' ולמחרת שלח לתיאטרון ערימת שוקולדים ופרחים, כל החדר של המרכזנית היה מפוצץ. היא קראה לי לחדר שלה ואמרה בקול רועד 'מאיה, כל זה בשבילך'".
קצת מלחיץ, לא?
"אני התרגשתי מאוד אבל אנשים סביבי נבהלו, חשבו שהוא איזה סטוקר. מאז זה הלך והחמיר, הוא התחיל להפציץ במתנות יותר ויותר יקרות, ותמיד מצרף מכתב לא חתום. אני לא יודעת מי זה. ביום ההולדת שלי הוא שלח לי עשרות חבילות שוקולד. כשחזרנו לשחק אחרי הקורונה הוא שלח לי חבילה ענקית של שוקולדים ובושם של לואי ויטון. בפעם האחרונה קיבלתי ממנו תכשיטים של מייקל קורס, את לא מבינה כמה כסף זה עלה. אנשים אומרים 'את לא סקרנית לדעת מי זה?', אבל אני מכבדת את רצונו לשמור על אלמוניותו. הוא בטח נשוי, אנא עארף?".
אולי זה קפטן בעצמו, כמו בשיר של דויד ברוזה?
"אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו אמר לי את זה... אבל לא, זה לא קפטן. כשקפטן קונה לי משהו, הוא רוצה שאני אדע שהוא השקיע".
למה אתם לא מתגרשים?
"שאלה טובה. אני חושבת שלא בא לנו לעבור את הטקס הזה, שהוא לא נעים לאף אחד. שאלתי אותו פעם 'למה שלא נתגרש?', אז הוא אמר 'למה כן? מה דחוף לך להיות גרושה, את רוצה להתחתן שוב? כשתרצי להתחתן נתגרש'".
מה עוד את רוצה להגשים, חוץ מזוגיות חדשה?
"אני רוצה לעשות יותר טלוויזיה וקולנוע, אני מרגישה שעדיין לא גילו אותי, וחבל. שיחקתי ב'פלפלים צהובים', 'מעורב ירושלמי', 'מצולמים' של מה קשור, אבל זה לא מספיק. אני זוכרת שהבמאי של 'מצולמים' ניגש אליי אחרי הצילומים ואמר לי: 'המעבר שלך מהבמה למצלמה ממש מושלם, לא הרבה שחקנים יכולים לעשות את זה כל כך חלק', אז אמרתי לו 'נהנית? ספר לחבריך'. את עוד תראי אותי מרימה את הפסל של פסטיבל קאן".
