כששרית גבאי התיישבה מול שניר אילן בבית קפה בתל־אביב, לפני 20 שנה בדיוק, נדלק איזה גפרור שהיא לא יודעת להסביר במילים. כימיה. "נפגשנו דרך אתר היכרויות, והיה לנו דייט מושלם", היא נזכרת. "ישבנו בבית קפה. אני זוכרת שהסתכלתי עליו ולא יכולתי להחליט אם הוא הייטקיסט חנון או גבר מגניב. הוא סיפר לי שבחלומות שלו הוא רוצה לכתוב ספר ולהיות אבא תוך 20 שנה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איך הסתיים הדייט?
"הייתה שם התאהבות הדדית מהירה מאוד. זמן קצר אחר כך טסתי לחו״ל, התגעגענו מאוד זה לזה, וכשחזרתי המשכנו להיות ביחד. אבל לאט-לאט זה דעך".
מאז הדייט ההוא עברו השניים מסע ארוך. ההתלקחות הפכה לזוגיות בת חצי שנה, ואחר כך לקשר בעל אופי מיני נטול מחויבות. אבל אז הגיע הטוויסט בעלילה: הם החליטו לעשות ילד בהורות משותפת. היום השניים הורים לשני בנים (בני 13 ותשע), ולא, הם ממש לא זוג. נשמע מורכב? הרבה יותר ממה שאתן חושבות.
גבאי (49), ילידת חיפה, היא בתם היחידה של הורים שנפרדו כשהייתה בת ארבע. היא פסיכולוגית תעסוקתית, שמתמחה בייעוץ תעסוקתי שיקומי ובבחירת קריירה. את התואר השני שלה בפסיכולוגיה עשתה בלונדון, במשך 19 שנה עבדה במכון רום, ובין היתר ייעצה לאנשי משרד הביטחון. כשפוטרה עם פרוץ משבר הקורונה הפכה ליועצת עצמאית בתחומה. במקביל נרשמה לסדנת כתיבה והחליטה להעלות על הכתב, עם שינויים מתבקשים, את סיפורה האישי. התוצאה היא הרומן "המועדון של רוזה" שיוצא לאור בימים אלה.
נחזור שוב 20 שנה אחורה: חצי שנה אחרי שפגשה את אילן, כאמור, הם החליטו להיפרד. "מתישהו התחילו שיחות יחסינו לאן", היא משחזרת. "הוא אמר לי: 'חסר לנו שיק במערכת היחסים'. נפרדנו בלי שהבנתי עד הסוף מה כוונתו. לא דיברנו על זה מעולם שוב. הוא טען בזמנו שאני לא תופסת מקום במערכת היחסים. אז לא הבנתי מה הוא רוצה. לימים הבנתי שהיה לי חוסר ביטחון מולו, הייתי מרצה מאוד, לא הבאתי את עצמי ואת הרצונות שלי והיה לי צורך להימנע מעימותים. לא יכולתי להכיל את המחשבה שיכעסו עליי. לריב היה לי קשה מאוד. הגירושים של הוריי השפיעו עליי. לא היו לי הוראות הפעלה לזוגיות".
"שניר אמר, 'אני חושב שאנחנו צריכים לעשות ילד ביחד. אם לא, אנחנו צריכים להתנתק זה מזו'. ידעתי באותו רגע שהתשובה תהיה כן"
זמן קצר אחרי הפרידה, חזרתם להיות בקשר.
"חודש לא דיברנו, ואז נפגשנו שוב. לאט-לאט הקשר הפך להיות חיה מוזרה שיש בה אינטימיות, אבל זו לא זוגיות. אני כבר לא הייתי מסונוורת מאהבה. ראיתי את הבאגים שלו, ועדיין רציתי אותו ולא הבנתי איך הוא לא רואה שאנחנו מתאימים. יש כימיה ויש חברות, אז איך אין זוגיות ואהבה? למה אחת ועוד אחת לא נותן שתיים?"
זה היה מסוג הקשרים שאי-אפשר היה איתם וגם לא בלעדיהם. במשך שנים ארוכות התנהלו השניים בשני עולמות נפרדים, ונפגשו בביתה או בביתו לפחות אחת לשבוע. "יצאתי וביליתי ולא חיכיתי לו בבית, אבל מבחינה רגשית חיכיתי לו שנים רבות. המפגשים שלנו היו כמו חוג, פעם-פעמיים בשבוע למפגש אינטימי. זה נמשך ככה שנים, אני יצאתי עם בחורים קצת והוא יצא גם".
למה לא הצלחתם להתנתק?
"כי לא הלכתי (צוחקת). יש בינינו קשר חברי חזק והיה לנו כיף גדול יחד, כשהיה יחד. וזה היה מבלבל מאוד, כי כבר לא היינו זוג. היו גם מריבות, קרה פעם שחודשיים לא דיברנו, אבל איכשהו תמיד חזרנו לתקשר. לי זה היה קשר ראשון עם מישהו שבאמת נמצא שם. הרגשתי כל חיי שאני לא מבינה את ההוראות למשחק החיים, הזוגיות והאינטימיות".
כמו שקורה בדרך כלל לנשים שנמצאות בקשר ללא מוצא וחסר עתיד, גבאי מצאה את עצמה תקועה בלופ אינסופי של ניסיונות להתנתק ולמצוא זוגיות בת מימוש. "בשלב מסוים, סביב גיל 33־34, הרגשתי בשלה להיות אמא", היא נזכרת. "כל החברות סביבי כבר התחתנו וילדו, ולראות את הצאצאים סביבן העיר אותי. רציתי ילד. תחושת הבטן אמרה לי שאימהות, בניגוד לזוגיות, אדע לעשות כמו שצריך. הבנתי שאני יכולה להפוך את סדר הדברים המקובל. לעשות ילדים אין לך אינסוף זמן, ולאהוב כן".
באותה תקופה קרא לה אילן לשיחה. "הוא אמר, 'אני חושב שאנחנו צריכים לעשות ילד ביחד, אם זה מתאים לך. אם לא, אנחנו צריכים להתנתק זה מזה על אמת'. הוא הבין שאנחנו תוקעים אחד את השני, שיש בינינו קשר רגשי לא זוגי שלא מאפשר לנו להמשיך הלאה".
איך הגבת?
"ידעתי באותו רגע שהתשובה תהיה כן. הבטן אמרה כן. רציתי לעשות איתו ילד, ידעתי שהוא יהיה אבא מדהים. זה לא שלא היו לי אופציות אחרות. יש לי חבר טוב, גיי, שקבענו שאם לא נתחתן נעשה ילד ביחד, והברזתי לו למעשה. גם המחשבה לעשות ילד לבד עם בנק הזרע עלתה, בטח עם תמיכתם של ההורים שלי, שנתנו גב רגשית וכלכלית. אבל לעשות ילד איתו הרגיש נכון".
"חשבתי שבחרתי הורות עם אדם לא מונוגמי ולא זוגי. כשהוא התחתן, הפסקתי לחכות לו. עם כל הזעם והעלבון, זו הייתה גם הקלה"
איך הסביבה הגיבה להחלטה?
"ההורים שלי היו בעד, הם רצו נכד. היו שתי חברות שאמרו, 'את מוותרת לעצמך' וחברה נוספת אמרה, 'שום חוזה בעולם לא יציל אותך אם זה יהיה רע'. אני ראיתי תמונה חיובית. מה שהרגיע אותי היה שהוא בוחר להיות אבא. זו הייתה אבהות מודעת ומבחירה".
הרגשת, במובן הזה, שהוא הציל אותך?
"אני לא חושבת. לא הרגשתי הצלה, אלא שזו הדרך הנכונה עבורנו. זה נראה לי כמו כרטיס ללונה פארק, עולם חדש ומרגש שלא הכרתי".
את שני הבנים שלהם, שנולדו בהפרש של ארבע שנים, עשו גבאי ואילן "בדרך הטבע", ציטוט שלה. הם חתמו ביניהם על הסכם הורות משותפת שהסדיר את ענייני המשמורת, הסדרי ראייה, תשלום חודשי קבוע שיועבר אל גבאי ושאר פרוצדורות. "מעולם לא השתמשנו בחוזה, הוא נועד למקרי חירום ולא באמת פתחנו אותו רשמית", היא אומרת.
את הבשורה על ההיריון עם בנם הבכור, דורי, קיבל אילן במהלך טיול בחו"ל. "מרוב התרגשות הוא כמעט איבד את הדרכון ואת חגורת הכסף", היא צוחקת. "מהרגע שנכנסתי להיריון הוא היה מאוד מגויס אליי, חרדתי, וממש שמר עליי. הוא התנהג באופן קסום".
אילן גם היה נוכח בלידה עצמה. "הוא בא לשהות בביתי, לפעמים כולל לינה, ודי התנהלנו כמו משפחה. מאחר שהיחסים בינינו קרובים, עשינו חגים במשפחה שלי ואצלו, לפי הסדר של המשמורת".
זה מצב שיכול לעורר בלבול רגשי.
"בשנים האלה הקושי היה להבין מתי הדרישה שלי ממנו היא חברית ומתי היא זוגית. אם אני צריכה שהוא יבוא עכשיו לחיבוק כי עבר עליי יום קשה והוא לא מגיע, הוא לא חייב, ומבחינתו הוא צודק כי הוא לא בן הזוג שלי. אני צריכה למצוא מישהו שיכיל אותי ולא להטיל עליו את התפקיד. גם הוא התבלבל לפעמים, וההגדרות לא היו ברורות.
"היה שלב שיצאתי עם בחור שהיה בחבר׳ה שלי בילדות וחזר לחיי, ולא סיפרתי לשניר. ידעתי שהוא יוצא לדייטים וזה בסדר, אבל שאנחנו לא מספרים אחד לשני על זה, כי זה עדיין מייצר איזו רגישות".
כשהייתה בת 38, הרגישה שילד אחד לא יספיק לה. "ביקשתי ממנו לתת לי תשובה תוך חודש. הוא חזר אליי עם תשובה חיובית". בהמשך נולד בנם השני, אברי.
איך התנהלה ההורות המשותפת שלכם?
"הוא החזיק דירה שכורה משלו, שאליה גם לקח את הילדים בימים שהם ישנו אצלו. את סופי השבוע בילינו לחוד, ובאמצע השבוע הוא יכול היה להצטרף אליי עם הילדים בגן המשחקים. הוא רצה לבלות עם הילדים כל רגע פנוי".
בדיעבד, את לא מרגישה שהתפשרת.
"בדיוק להפך. בגלל שהעבודה של שניר כמרצה באוניברסיטה הייתה בשעות אחר הצהריים והערב, יצא שהוא שהה עם הילדים יותר מגברים אחרים שראיתי מסביב. כשחזרתי לעבודה, חמישה חודשים לאחר כל לידה, הוא טיפל בילדים עד שחזרתי הביתה. היה לי שקט נפשי שאני מאחלת להרבה אמהות. הילדים שלי קיבלו יותר מילדים שגדלים במשפחה נורמטיבית. בכלל, כמי שבאה מבית של הורים גרושים, לגדל ילדים במשפחה נורמטיבית לא נראה לי כזה חלום. היה בי גם משהו שהתנגד להתעסקות הנשית בחתונות. כשראיתי נשים מתלבטות אם להתאים את המפית לצלוחית, לא התחברתי לזה".
האם את ממליצה על הורות משותפת עם אקס מיתולוגי, או עם מישהו שיש איתו יחסים לא מוגדרים?
"כן. אם מישהי חושבת על הורות ויש פרטנר שהיא חברה טובה שלו, זה חשוב יותר מלהיות בני זוג. חברות עוזרת לפתור את כל הקשיים. גם כשרבים אתה עדיין אוהב את האדם שבחרת בו להיות ההורה השני. זה נותן שקט, כי את יודעת עם מי נכנסת לעסק".
לא עדיף לבחור חבר טוב שאין איתו יחסים מיניים ורגשות רומנטיים?
"סביר להניח שזה הרבה פחות מורכב. האמת היא שאין לי מושג, לא ניסיתי. אבל אני נזכרת שראיתי פעם ב'מחוברים' את נדב אבוקסיס ואת השותפה ההורית שמתאהבת בו. שם לא היו יחסים מיניים ועדיין היו לה רגשות רומנטיים כלפיו. אז כנראה שאין חוקים".
אידיליה שנוצרה במשפחתה האלטרנטיבית של גבאי הופרה ערב אחד, לפני שבע שנים וחצי, כשגילתה כי אילן מאוהב ועומד להקים משפחה. בתגובה התפרץ ממנה הר געש של רגשות. התוצאה היא הרומן "המועדון של רוזה", מין ממואר עם שינויים קלים, שעובר דרך תחנות נעוריה בחיפה, אהבותיה הנכזבות, הנערה המלאה שהייתה פעם, דרך התבגרותה וההיכרות עם מי שהפך לאבי ילדיה. הרומן משלב ציטוטים משירים ישראליים שהיו פסקול נעוריה ("שלחתי את הספר לכל המבצעים של השירים כדי להכיר להם תודה"). היא שלחה את כתב היד לכמה הוצאות לאור ולא קיבלה אור ירוק. לבסוף הוחלט שתוציא את הספר בהוצאה הפרטית של, לא פחות ולא יותר, שניר אילן עצמו.
זה רומן שנפתח בשבר של רוזה, אישה חזקה ומצליחה ואם לשניים מהורות משותפת, עם תמיר, אקס שמעולם לא התגברה עליו. גיבורת הספר מגלה, בדיוק כמוה, שאב ילדיה מאוהב באחרת. "כמו שמתואר בספר, יום אחד פתחתי את הפייסבוק שלי", היא משחזרת, "גיליתי ששניר השתמש לפני כן במחשב שלי, וקפצה שיחה שלו עם חבר, שבה היה כתוב שהוא מאוהב במישהי ושהוא רוצה לעשות איתה ילד. היה לי בום. הבנתי שזה רציני".
זה מצב שאיים על הסטטוס קוו בחייך.
"הרגשתי שלא התחתנתי אבל שאני מתגרשת, שמפרקים לי משהו. יש קטע בסרט 'כשהארי פגש את סאלי', שהיא בוכה על בן הזוג שהיה לה, ואומרת, 'זה לא שהוא לא רצה להתחתן, הוא פשוט לא רצה איתי'. וזו ההבנה שנפלה עליי. חשבתי שבחרתי הורות משותפת עם אדם שהיה לא מונוגמי ולא זוגי, וששנינו בשלים להורות וממלאים נפלא את התפקיד כהורים. כשהוא התחתן, הפסקתי לחכות לו. עם כל הזעם והעלבון, זו הייתה גם הקלה".
הייתה ביניכם שיחה?
"כן. דיברנו על זה ביוזמתי. אמרתי לו, 'תבדוק את עצמך, ואם זה מה שאתה רוצה, בהצלחה'. זה היה קשה לי, הייתי רגשית במקום לא טוב, אבל הוא היה זחוח ומאוהב מאוד. הוא נסע להתחתן בקפריסין, וזה היה מתחשב מאוד שאף אחד לא הוזמן".
בהדרגה נחלש הקשר החברי והפך לענייני, כשנולד בנו של אילן (היום בן ארבע וחצי) מנישואיו אלה. "משלב מסוים הוא הגיע אליי הביתה פחות ופחות, וכבר לא היה נשאר לסיגריה אחרי שהיינו מרדימים את הילד. שחררתי את המקום הזה. הייתה לי תקופה קצרה של דיכאון. ירדתי במשקל משמעותית, וכשכולם אמרו לי 'רזית' הרגשתי הכי חרא. כל חיי עשיתי דיאטה, וזו הייתה הפעם הראשונה שרציתי להקיא הכל. בשלב הזה הכרתי את בת הזוג שלו, שהתייחסה אליי כאל גרושתו ונהגה בי מאוד בכבוד ובנימוס. ועם זאת, זו הייתה טלנובלה, כי היו אמוציות והחתונה שלו הוציאה מאיתנו הרבה דברים. בסוף הזמן עשה את שלו".
רוזה, גיבורת הספר, מחדשת קשר עם אדם, אהוב נעורים בלתי ממומש, רק שהפעם הוא נשוי ובעל משפחה.
"במציאות הדברים היו אחרת. בתוך ה'פרידה' משניר, חודש הקשר עם גבר שאהבתי בנעוריי, והאהבה איתו לא התממשה. נוצרה חברות קרובה, הוא היה כמו פסיכולוג שיכולתי לדבר איתו. הוא ניחם אותי בשיחות טלפון סביב מה שחוויתי כעזיבה של שניר. בשום פנים ואופן לא היה ניסיון לדבר על היום או לייצר קשר רומנטי, אבל כשאשתו גילתה את ההתכתבות היא דרשה ניתוק. נחסמתי וזה היה לי קשה".
3 צפייה בגלריה
''הסיפור ששרית כתבה הוא לא הסיפור שלנו. הוא הסיפור שלה''. שניר אילן
(צילום: אלבום פרטי)
במהלך כתיבת הספר, אילן ואשתו החליטו להיפרד. "חודש שלם הוא גר על הספה שלי עד שהוא שכר דירה. ידעתי שאני יכולה לעמוד בזה כי ידעתי איפה הוא מתחיל ואיפה אני נגמרת ואיפה הגבולות הפנימיים שלי. העניין הזוגי יצא מהמשוואה".
הספר שלך יוצא בהוצאה הפרטית של שניר.
"שלחתי את כתב היד ל-14 הוצאות, אבל כולן ענו בשלילה או לא ענו בכלל. אמרתי לעצמי, 'תאמיני בעצמך ויהיה בסדר'. ידעתי שאם לא אקבל תשובה חיובית, שניר יעזור ואני אוציא את הספר כמו שאני מדמיינת".
הכתיבה הייתה מבחינתך תיקון? תרפיה?
"זה היה ריפוי. תקופת הכתיבה של הספר לקחה כמה שנים, שבמהלכן שמתי לב שאני יוצאת לדייטים ונוכחת לגמרי בקשרים זוגיים ונהנית. כל האסימונים נפלו בגוף. אני יודעת היום שהספר הזה יביא לי אהבה".
שניר אילן (52) הוא כיום מאמן אישי, מרצה לחינוך וסטטיסטיקה באוניברסיטה הפתוחה וסופר ילדים שמאחוריו שלושה ספרים. לפני חמש שנים הקים את הוצאת שניר, שמטרתה לסייע לסופרים בתחילת דרכם. "שרית בחרה להוציא את ספרה בהוצאה שלי", הוא אומר. "יכולתי לדחות את בקשתה, כמובן, אבל זה נראה יותר ממתבקש. זאת עוד הכרת ערך הדדית שלי ושל שרית אחד בשני".
בכל זאת, זה לא מצב שגרתי. העלילה מבוססת על סיפורה של שרית, שאתה חלק ממנו.
"הסיפור ששרית כתבה הוא לא הסיפור שלנו, הוא הסיפור שלה. כיבדתי את נקודת מבטה, מה גם שזאת הייתה הזדמנות נהדרת בשבילי להכיר רבדים נוספים בחוויה שלה. כאדם שעולמו משיק גם לטיפול וגם לכתיבה, היה זה רק טבעי שאשמח על תהליך הכתיבה של הספר".
היו לך הערות לכתב היד?
"הערתי הערות טכניות. שום דבר לגבי התוכן. לא הכל היה קל לי לקרוא, ורגעים מסוימים אפילו שנאתי את עצמי כשראיתי את הדמות שלי דרך עיניה של שרית. אני חושב שזאת התמודדות חשובה, גם ובעיקר לטובת הקשר ההורי שלנו".
