"היום אפשר להודות שטעינו", מספק הנוירולוג פרופ' סקוט סמול אמירה לא אופיינית לקהילת המדע. "יותר מ-35 שנה למדתי והתעמקתי בנושא הזיכרון, חקרתי את מחלת האלצהיימר, והייתי חלק מהעולם המדעי שהתרכז בעיקר בניסיון ללמוד איך המוח יוצר, אוגר ומשחזר זיכרונות. פיתוח זיכרון טוב יותר, זו הייתה המטרה הנאצלת, ואילו לשיכחה התייחסנו כאל אויב שצריך להילחם בו. היום כבר אפשר לומר בוודאות ששיכחה היא לא רק תופעה נורמלית אלא גם חיונית לבריאות ולאיכות החיים שלנו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
פרופ' סמול (60), מנהל המרכז לחקר האלצהיימר באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, רוצה שניתן כבוד לא רק לזיכרון שלנו אלא גם לשיכחה. בספרו Forgetting: The Benefits of Not Remembering הוא מתאר את התועלות הרבות שיש לכך שאנו לא זוכרים הכל - קוגניטיבית, רגשית ואפילו יצירתית.
"כתבתי את הספר", הוא אומר במהלך ריאיון שקיימנו איתו בזום, "לא רק כדי שאנשים ירגישו טוב יותר כשהם שוכחים לפעמים דברים, אלא בזכות הבסיס המדעי שהולך ומצטבר בעשור האחרון ולפיו לזיכרון ולשיכחה יש מנגנונים נפרדים לגמרי במוח. שיכחה היא לא מנגנון זיכרון שלא מתפקד, אלא יש לה 'ארגז כלים' משל עצמה - סטים של מולקולות במוח התורמים לשיכחה נורמלית. כלומר, המוח, במקביל לבניית זיכרונות, מעודד למעשה גם אובדן שלהם. הגילוי המדעי הזה - וההשלכות שלו עלינו - צריך להיות ידוע לכולם".
סמול (60), יליד ארצות-הברית שחי בצעירותו בישראל ואף משתף בספר מחוויותיו כלוחם סיירת גולני בזמן מלחמת לבנון הראשונה, פרסם במהלך הקריירה האקדמית הענפה שלו יותר מ־140 מחקרים בנושא זיכרון. כחוקר מרכזי בתחום האלצהיימר חשוב לו להבדיל בין שיכחה פתולוגית של חולים במחלות הדמנציה ובין שיכחה נורמלית, זו שכולנו חווים ומוטרדים ממנה ברמה זו אחרת בחיי היומיום. השיכחה הנורמלית הזאת, הוא אומר, היא למעשה מתנה שהטבע נתן לנו. "בלעדיה אי־אפשר לשרוד בעולם הסוער שלנו, שמשתנה כל הזמן. בלעדיה המוח שלנו פשוט לא יוכל לתפקד".
התועלת הכי מפתיעה של השיכחה, אומר פרופ' סמול, מצויה בכך שהיא בעצם עוזרת לנו לחשוב טוב יותר. "אנחנו מבינים את זה כיום בעקבות תובנות גם ממדעי המחשב וגם ממחקר האוטיזם. השיכחה מאפשרת לנו לקטלג ולזהות ייצוגים של העולם החיצוני בצורה טובה יותר. למעשה, האינטליגנציה - הטבעית וגם המלאכותית - תלויה בשיכחה שעוזרת לנו להכליל ולבנות מחדש את המכלול מהחלקים הנפרדים שלו".
כמו בפתגם "מרוב עצים לא רואים את היער" השיכחה עוזרת לנו לראות את העיקר?
"כן. המציאות משתנה כל הזמן, ויש המון פרטים שהמוח אוגר בזיכרון. האם נרצה להיות מופתעים כל הזמן ממה שאנו רואים ושומעים? הפתעות טובות עד רמה מסוימת, מעבר לה הן גורמות אי-נוחות פסיכית. היכולת להכללה שבאה עם השיכחה מאפשרת לנו לארגן ולקטלג את המידע טוב יותר. להבין, למשל, שדמות מסוימת שנראית שונה בבוקר לעומת הערב היא אותה דמות.
"כשאת מראיינת אותי עכשיו, המוח שלך אוסף פרטים ויוצר לאט-לאט את תמונת הפנים שלי אצלך בזיכרון. אם היית מתמקדת בפרטים הקטנים, למשל במשקפיים שלי, לא היית מסוגלת להכליל ולזכור איך נראה הפרצוף שלי. זאת בעצם היכולת לארגן את העולם במוח. השיכחה - כך למדו גם מדעני מחשב העוסקים בבינה מלאכותית וגם נוירולוגים - חיונית לכך".
והמנגנון הזה נעדר מהמוח של אנשים עם אוטיזם, למשל?
"האוטיזם הראה לנו כמה מאתגרים יכולים להיות החיים אם אין איזון בין זיכרון לשיכחה. אחד הדברים שמאפיינים אנשים עם אוטיזם הוא הבעיה של חוסר אפשרות להכללה. הם סולדים מכל שינוי, וזה כרוך באי-יכולת לשכוח. הרבה אנשים עם אוטיזם הודו לי אחרי שקראו את הספר, כי זה עזר להם להבין יותר את המוח, את העובדה שהוא זקוק למנגנוני השיכחה כדי להיות גמיש מספיק ולתפקד בסביבה מסובכת".
השיכחה מועילה לא רק ליכולת הקוגניטיבית שלנו, אלא גם לזו הרגשית. "זיכרון זה לא רק עובדות. רגשות, בייחוד שליליים, הופכים לחלק מרשתות הזיכרון שלנו במוח", אומר פרופ' סמול. "מחקרים מראים שהמקור של שיכחה רגשית פגומה הוא היפראקטיביות והיפר-תגובתיות של האמיגדלה (אזור במוח שצורתו כשקד המתפקד כגורם מקשר בין קליפת המוח למערכת הלימבית האחראית על ויסות רגשות. נש"ר).
"השיכחה הרגשית חיונית לנו ומשחררת אותנו מנטל של רגשות קשים כמו כעס, נקמנות וצדקנות. בכל פעם שאנו חווים רגשות אלו, האמיגדלה נמצאת במצב של פעילות יתר. השיכחה הרגשית, שמשחררת את המוח שלנו, מאפשרת לנו לסלוח וחיונית לשפיות ול־Well Being הכללי שלנו. מטפלים זוגיים אמרו לי שאפילו בני הזוג המאושרים ביותר יכולים לצאת נשכרים לפעמים אם יבלעו גלולה שתעזור להם לשכוח רגשית".
אז איך באמת עוזרים לזה לקרות?
"אצל אנשים שמגיעים לחרדות ברמה פתולוגית כבר יש טיפולים ניסיוניים בתרופות מסוג MDMA (אקסטזי), שעוזרים לתכנת מחדש את האמיגדלה שתעבוד בצורה נורמלית. ברמות קלות יותר אני ממליץ מאוד לדבר עם תרפיסטים או עם חברים ולעבד את הרגשות הכואבים. גורם מרכזי נוסף שעוזר: להיות בחברה. כשאנחנו מתחברים לאנשים, אנחנו מפרישים במוח אוקסיטוצין, שלא לחינם קרוי הורמון האהבה, והוא מרגיע ומשכך את הזיכרונות הרגשיים שלנו.
"בהקשר הזה אפשר להבין את הבעייתיות הרבה שמעוררת מגפת הקורונה, שנחוותה כטראומה בקרב אנשים רבים. מכיוון שהם הונחו להיות בבידוד ולהתרחק מאנשים, נמנעה מהם האפשרות לשכך את הטראומה הזו".
השיכחה חיונית ליכולת הקוגניטיבית שלנו, לוויסות הרגשי בחיינו, אבל גם חיונית לאפשרות שלנו ליצור ולשנות, לחיות את חיינו באופן משוחרר ויצירתי יותר. "פסיכולוגים שחקרו אנשים יצירתיים מאוד - אמנים ויזואליים, משוררים, סופרים, מוזיקאים, וגם אנשי מדע - גילו כי הניצוץ היצירתי מגיע לא כרגע בודד של גאונות, אלא כשאסוציאציות לא צפויות מגיחות פתאום בין אלמנטים קיימים, סוג של אלכימיה קוגניטיבית. כנוירולוג אני מבין זאת כך: היצירתיות מחייבת תערובת של זיכרון ושיכחה. אנשים יצירתיים חושפים את המוח שלהם להרבה סוגי מידע, אבל שוכחים כדי שהמידע הזה יהיה מרווח, מאוורר ושיהיה אפשר לשחק איתו".
בהקשר הזה אתה מדגיש בספרך את חשיבות השינה.
"ד"ר פרנסיס קריק, מפענח מבנה ה־DNA וזוכה פרס נובל, אמר עוד במאה הקודמת: 'אנחנו חולמים כדי לשכוח', ורק בשנים האחרונות מחקרים הוכיחו זאת אמפירית: אנחנו ישנים כדי לשכוח בצורה חכמה. השינה חיונית לפלסטיות הנוירונית במוח (היכולת שלנו לחווט את המוח שלנו מחדש. נש"ר). והיא למעשה הפילטר שמסייע להיפטר מהדברים הלא חשובים שנאגרים בזיכרון במשך כל היום.
"הדרך הקלה ביותר להבין למה צריך לאכול היא לרעוב, הדרך הקלה להבין את הצורך במנוחה היא להישאר ער. כשאדם נשאר ער יותר מיומיים, הוא יסבול מהזיות ומהצפה סנסורית ובוודאי שהיצירתיות שלו תיעלם לגמרי.
"ג'ספר ג'ונס, מהאמנים האמריקאים הגדולים שהגיעו לקליניקה שלי, תיאר את התהליך היצירתי שלו והדגיש עד כמה השינה הייתה חלק חשוב ממנו ואיך ההשראה לצייר את הדגל האמריקאי, ביצירתו האייקונית 'דגל', הגיעה אליו בחלום. הצורך של הגוף בשינה הוא עדיין אחת התעלומות הביולוגיות הגדולות, למה אכילה ושתייה מצריכות זמן קצר בלבד ואילו השינה צריכה להתארך כל כך. בכל מקרה, אחת המטרות המרכזיות של השינה - רענון הקורטקס המוחי - היא ברורה וחשובה".
