הודעת המייל שלינדה בבקוק, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג, שלחה לארבע חברותיה בפברואר 2010, הייתה נואשת. "אני מזמינה אתכן למפגש הפתיחה של מועדון 'אני פשוט לא יודעת להגיד לא'", כתבה להן, אחרי שהבינה שהיא טובעת בעבודה שלא מקדמת אותה לשום מקום ושהיא לא מצליחה להימנע ממנה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ההארה שלה הגיעה כשהשוותה את יומנה לזה של עמית וגילתה שבעוד שלוח הזמנים שלו מוקדש כמעט ברובו למחקר - המשימה החשובה ביותר לקידום קריירה אקדמית - לוח הזמנים שלה עמוס גם במטלות רבות נוספות, כמו השתתפות בוועדות וקידום פרויקטים שחשובים אולי לאוניברסיטה, אך לא מקדמים אותה אישית כלל.
2 צפייה בגלריה
התחילו לפתח את שריר הלא. מימין לשמאל: פרופ' ברנדה פייסר, פרופ' לינדה בבקוק, פרופ' ליסה ווסטרלנד, פרופ' לורי וויינגרט
(צילום: Sally Maxson / Carnegie Mellon University)
"איך זה קרה?", שאלה את חברותיה, אף הן נשות אקדמיה, שהרגישו שכולן באותו מצב והחליטו לקחת את העניינים לידיים. המפגשים החודשיים שלהן במסעדה בפיטסבורג, שכללו מלבדה גם את עורכת הדין אם־ג'יי טוסי (שנפטרה בינתיים), ליסה ווסטרלנד, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת פיטסבורג, לורי וויינגרט, פרופסור לניהול באוניברסיטת קרנגי מלון ופרופסור ברנדה פייסר, דיקנית בית הספר למדיניות ציבורית וניהול באוניברסיטת קרנגי מלון - הובילו למחקר עומק. מסקנותיו יוצאות כעת ברב־מכר The No Club – Putting a Stop to Women's Dead-End Work, שכבר מעורר באזז.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"גילינו שבדומה לנשים רבות אחרות, לקחנו על עצמנו הרבה משימות שקופות שהיו חשובות לארגון, אבל לא נתנו לנו שום כבוד, העלאה או קידום", כותבת פרופ' בבקוק. "קראנו להן 'משימות לא מקדמות'. התחלנו לפתח את שרירי ה'לא' שלנו ופינינו יותר מקום לעבודות מקדמות, אבל הצטערנו לראות שהמשימות שאנו ויתרנו עליהן, עברו לנשים אחרות. הבנו שלהגיד 'לא' זה לא מספיק ושהבעיה עמוקה הרבה יותר. כשראינו שאין מספיק מחקרים בנושא, התחלנו לחקור בעצמנו. ראיינו נשים מכל הסקטורים ומכל סוגי העבודות, ערכנו סקרים וחיפשנו פתרונות. לקח לנו עשור להבין את האתגרים הרבים ולהפנים שתיקון המצב הוא אינטרס של העובדים והארגונים כאחד".
בין אם מדובר בהכנת מצגת, רישום סיכומי דיון או עזרה לעובדים אחרים - כולנו יודעות אינטואיטיבית שיש משימות שחשובות לארגון, אבל הן לא מתגמלות אותנו. דוח של חברת הייעוץ מקינזי משנת 2021, חקר 423 חברות שמעסיקות 65 אלף עובדים, על נושאים הקשורים בנשים במקום העבודה. 87% מהחברות דיווחו שעובדים התומכים ב־Wellbeing של חבריהם לעבודה ממלאים תפקיד חשוב, אולם רק 25% מהחברות דיווחו שעבודה כזו הוכרה בהערכות הביצוע של העובדים והענקת תגמול בעקבותיהן.
פרופ' רוזאבת' מוס קאנטרי מאוניברסיטת הרווארד כינתה בעבר במחקריה את המשימות הלא מקדמות "עבודות הבית של המשרד" - משימות כמו הכנת קפה, תכנון מסיבות וכתיבת הערות וסיכומים. אבל, לדברי מחברות הספר, אלו הן רק חלק קטן מהמשימות.
המאפיינים העיקריים של המשימות הלא מקדמות:
- אינן קשורות ישירות למהות הארגון ולמטרותיו המרכזיות ואין להן השפעה ברורה ומיידית על הצלחת הארגון.
- הן שקופות. אף אחד לא באמת מעריך את המאמצים שלך או את הישגייך בעבודות הללו המבוצעות בעצם מאחורי הקלעים.
- הן אינן מצריכות כישורים מיוחדים. אנשים רבים אחרים יכולים לעשות אותן. לא לקחו אותך לתפקיד הייחודי שלך כדי לבצע את המשימות הללו.
הנתונים שאספו מחברות הספר אישרו את תחושת הבטן שלהן: נשים עושות באופן משמעותי יותר עבודות לא מקדמות מגברים, בלי קשר לסוג הארגון שבו הן עובדות או לתפקידן. כך למשל, מחקר שבדק למעלה מ־2,500 משרדי עורכי דין מצא שנשים מילאו משימות מנהליות ועבודות בית משרדיות בשיעור גבוה יותר מגברים (20% ו־16% בהתאמה). מחקר שדגם למעלה מ־300 מהנדסים מצא הבדלים דומים: גברים דיווחו שיש להם יותר גישה למשימות מקדמות. גם במחקר שנעשה ברשתות סופרמרקט נמצא כי גברים קיבלו יותר משימות מגוונות, שאפשרו להם להכיר אגפים שונים בחנות והיוו פוטנציאל לקידום. הנשים לעומת זאת היו תקועות בקופות.
מה מסביר את הסכמת הנשים לבצע עבודות כאלה? בכנס שערכו עם מנהלי משאבי אנוש קיבלו מחברות הספר תשובות שלא היו מקובלות עליהן: נשים פשוט אוהבות לבצע את התפקידים האלה, נאמר להן. יותר אכפת להן והן טובות בכך. "התשובות האלה הגיעו בעיקר מגברים ונשמעו לנו כמו תירוץ נוח. לא נראה לנו הגיוני שנשים, שעבדו קשה כדי להשיג דוקטורט ומצליחות לג'נגל בין קריירה אקדמית לחיי משפחה, ירצו לבזבז את שעות אחר הצהריים שלהן בפגישות בסנאט (הגוף המנהלי הבכיר באוניב
רסיטה. נש"ר), כי הן אוהבות את זה".
מחקרים שביצעו מחברות הספר חידדו סיבה משמעותית יותר: נשים לוקחות על עצמן משימות כאלה כי זה מה שמצופה מהן. באחד הניסויים המעניינים עלה שגברים מתנדבים יותר כאשר אין נשים בסביבה, ואילו כשנשים מצטרפות לקבוצה, שיעור ההתנדבות הגברי יורד באופן מיידי.
"הציפיות שלנו נשענות על הסטריאוטיפ המושרש שנשים הן יותר 'עוזרות' מגברים. בנוסף, מצאנו שנשים עדיין חוששות מנקמה אם יסרבו למשימות האלה ושהן חשות אשמה כשהן שוקלות לסרב", מסכמות מחברות הספר.
שימו לב עד כמה החשש מנקמה אינו מופרך. באחד הניסויים הוטל על המשתתפים לקרוא סיפור על עובד שהתבקש לעזור לקולגה, והוצגו בפניהם שלוש סיומות אפשריות לסיפור: הסכמה, סירוב או סיום פתוח. לאחר מכן הם התבקשו להעריך את הסיכוי שישכרו את העובד הזה. כשהעובד היה אישה, ההערכות היו זהות בין אם היא עזרה ובין אם לא היה ידוע אם הגישה סיוע, אך ההערכות היו נמוכות יותר אם העובדת לא נענתה לבקשת עזרה - כלומר, נשים לא תוגמלו כשעזרו, אך נענשו כשלא עזרו. אצל גברים, לעומת זאת, ההערכות היו זהות בין אם הם לא עזרו או אם לא היה ידוע אם הם עזרו, והיו גבוהות הרבה יותר אם הם עזרו. כלומר, כשגברים לא עזרו, הם לא נענשו וכשעזרו, הם תוגמלו.
באחת מפגישות "מועדון הלא", התוודתה פרופ' ווסטרלנד, שכשהבוס שלה ביקש ממנה למצוא מתנדבים לאיוש ועדות, היא מצאה במהרה שישה שהסכימו מיד. רק אחרי שהגישה את הרשימה, הבינה שביקשה אוטומטית רק מנשים.
בניסוייהן מצאו החוקרות כי נשים מתבקשות למלא את התפקידים הללו 44% יותר מאשר גברים, וזיהו חמש סיבות מרכזיות לכך:
- אנו מבקשים מאנשים שאנו מצפים שיגידו כן. זה מהיר וקל יותר. נשים, כפי שהראו המחקרים, אומרות יותר כן.
- אנו מבקשים יותר ממי שמתאים לסטריאוטיפ המגדרי. הסטריאוטיפ הנשי הוא תומך ועוזר, לעומת הסטריאוטיפ הגברי שהוא אסרטיבי ועצמאי.
- נשים הן קורבנות של ה"הצלחה" שלהן. ברגע שאישה עשתה פעם אחת את המשימה בהצלחה, היא הופכת למשימה קבועה.
- "מיסוי" תרבותי. רצון לתת לכאורה לקול הנשי לבוא לידי ביטוי בוועדות שונות, על מנת לתת להן ייצוג הולם.
- סקסיזם נדיב. הצדקת הבקשה לביצוע משימה לא מקדמת, בכך שאותה משימה מאפשרת להן להתנסות במגוון תפקידים ולהצליח בעתיד.
מדובר בתופעה דואלית, מדגישות מחברות הספר: נשים מתבקשות יותר לעשות עבודות לא מקדמות, אבל גם מסכימות יותר לבצע אותן וכך נוצר אי־שוויון מגדרי אמיתי. במחקריהן נמצא כי אי־שוויון זה בא לידי ביטוי ברמת שכר גבוהה יותר לגברים, שנהנו גם מפוזיציה טובה יותר למיקוח על המשך שיפור שכרם. בניגוד לספרות המחקרית הענפה על הצורך באיזון חיי עבודה עם חיי משפחה (Work-Life Balance) מדגישות מייסדות "מועדון הלא" את חשיבות האיזון גם בעבודה עצמה (Work-Work Balance), כאשר אין הלימה בין העבודות המקדמות והלא מקדמות בסדר היום.
חמש השפעות שליליות לעומס היתר של עבודות לא מקדמות:
- תקיעות בקריירה. המטלות הלא מקדמות באות על חשבון אלו שיכולות להקפיץ אותך קדימה.
- פקפוק בזהות וביכולת המקצועית. מחקרים מראים שההתרחקות מתפקידים שהולמים את רמת ההכשרה והמיומנות שלך גורמים לירידה בערך המקצועי העצמי.
- התשה רגשית הנובעת מהצורך להסתיר רגשות תסכול או בשל הגשת עזרה לאחרים, שמעייפת אותך.
- מתח מול עובדים אחרים. תחושת תסכול של עובדות מול עובדים במשרות מקבילות, שלא לוקחים חלק במשימות השקופות.
- אי־שביעות רצון כללית בעבודה. חוסר האיזון הוא כמו כדור שלג: בהתחלה התחושה הרעה היא כלפי עצמנו, אחר כך כלפי עמיתים ולבסוף כלפי העבודה בכלל.
אחת המטרות המרכזיות של מחברות הספר היא לעזור לנו לעצור את המנגנון האוטומטי שלנו לומר "כן" ולשקול בכל פעם מחדש אם להסכים למשימה שלא מקדמת אותנו, גם אם היא חשובה לארגון.
לשם כך, כדאי בראש ובראשונה לקבל את כל המידע הנדרש על המשימה (ואם צריך לחקור לעומק, לא להסס לעשות זאת), לשקול את הבקשה בהתאם למי שמבקש אותה ובהתאם לתרבות הארגונית המקובלת, ולבקש מספיק זמן כדי לקבל להחלטה.
חשוב להימנע ממלכודות שמובילות אותנו ל"כן" שלא התכוונו אליו. כך, למשל, אל תמעיטי בכובד המשימה, הזכירי לעצמך את המחיר שתצטרכי לשלם על ביצועה, גם בעבודה וגם בחייך הפרטיים, שימי לב לטריגרים המעלים חשש שלא יאהבו אותך אם תסרבי, והתעלמי מ"תחושת הדיווה", תחושת גאווה מדומה שביקשו ממך ורק ממך.
כדי להבטיח שה"לא" יתקבל בצורה הטובה ביותר, ממליצות מחברות הספר על שלוש אסטרטגיות בולטות:
- אמרי "לא" בליווי הסבר תמציתי, מובן וסגור - ההסבר ידגיש את חשיבות התפקידים המקצועיים שאת עושה בארגון ואת המחיר שייגבה ממך ומהארגון אם תוטל עלייך המשימה הנוספת. למשל: "אני מובילה את השקת המוצר החדש בשני הרבעונים הבאים. לא אוכל להקדיש את הזמן הנחוץ להשתתפות בוועדה שביקשת".
- אמרי "לא" בליווי פתרון חלופי - הציעי אדם אחר שלא מחויב למשימות רבות שאינן מקדמות או שמשימות כאלו יוכלו דווקא להועיל לו (כנראה גבר, מן הסתם). המחקר הראה שאמירת "לא" עם הפניה לאדם אחר התקבלה בחיוב רב, למרות שאנשים מהססים לעשות זאת. למשל: "אני חושבת שאיקס יעשה עבודה נפלאה בוועדה וייצא נשכר מחוויית הלמידה והקשרים החדשים שייצור עם האנשים בה".
- אמרי "כן" שמשמעותו "לא" - לפעמים זה בלתי אפשרי ולא חכם מבחינה פוליטית לסרב לבקשה, אבל ניתן ליצור את התנאים האופטימליים מבחינתנו. הפתרונות יכולים להיות יצירתיים: לחלק את המשימה לחלקים ולהסכים רק לחלק המעניין שבה; להסכים בתנאי שתרד ממך משימה לא מקדמת אחרת; לשקול לבקש משאבים נוספים; לתת מגבלת זמן לביצוע המשימה, שלאחריה היא תעבור למישהו אחר; לעשות את התפקיד בצורה מינימלית ולא להצטיין בו כדי שלא ימשיכו לבקש זאת ממך.
