אחמד וטוריל בושיקי חזרו מהקולנוע. הוא היה מלצר ממוצא מרוקאי, היא אשתו הנורווגית, בחודש השביעי להריונה, ושניהם - תושבי עיירת הנופש השלווה לילהאמר בנורווגיה. לרוע מזלו, סוכני מוסד סברו בטעות שהוא עלי חסן סלאמה - ראש ארגון "ספטמבר השחור", שהיה אחראי לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. הטעות הזאת הובילה לטרגדיה: בושיקי חוסל ב-21 ביולי 1973, מה שנודע בהמשך כ"פרשת לילהאמר" ונחשב לכישלון הגדול ביותר של המוסד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בימים אלה משודר בערוץ HOT8 ו-HOT VOD הסרט התיעודי, "המוסד וקללת לילהאמר" (סלוצקי הפקות), שיצרו נעם טפר (מחבר הספר "לילהאמר - תיק פתוח"), העיתונאי גידי מרון והבמאי עמנואל נקש. הסרט עוקב אחר המהלכים שהובילו לפיאסקו, חיסול בושיקי, ואחר גורלם של המעורבים בתכנון המבצע ובכישלונו. רוב השמות נודעו לציבור לאורך השנים, לבד מדמות אחת עלומה - זו שהעבירה את המידע שהתחיל את כדור השלג אשר הוביל לטעות הטראגית. "ד"ר אמינה דאוד אלמופתי הייתה המקור שהעביר למוסד את הפרטים", אומר נעם טפר. "מי שגייס אותה למוסד היה רפי סיטון". סיטון, שבסוף שנות ה-60 היה מפקד יחידת המודיעין 504, קיבל מידע מאדם ששירת בממשל בית-לחם על מישהי "שנראית מאוד מעניינת", ויצר איתה מפגש כביכול אקראי. "ראיתי אישה שנכנסת לכנסיית המולד בבית-לחם ומדי פעם יוצאת לעשן. אמרתי לה: 'זמנים מודרניים. נשים ערביות מעשנות סיגריה בציבור!', והתחלנו לגלגל שיחה", מספר רפי סיטון בסרט. כששאל לשמה והיא ענתה 'ד"ר אמינה אלמופתי', הגיב סיטון: "לראש הממשלה בירדן קוראים סעיד אל מופתי", והיא ענתה לו, לדבריו, שזהו אביה. "עשיתי לה כבוד", הוא אומר בסרט.
"המוסד וקללת לילהאמר"
(באדיבות HOT8)
על הייחוס הזה יש עוררין. לפי מקורות מסוימים אמינה אכן שייכת למשפחת אלמופתי - משפחה ירדנית ממוצא צ'רקסי - אך לא לראש הממשלה, אלא היא בתו של אחיו מוחמד, שנישא לאישה ממוצא אירופי.
אלמופתי נולדה בירדן ב-1939, ולמדה פסיכיאטריה באוניברסיטת וינה. בשיחות שהתפתחו בינה ובין סיטון ביטאה את איבתה לפלסטינים. היא רכשה את אמונו של סיטון וגויסה למוסד.
"כששוחחתי עם אנשי מוסד במהלך התחקיר לסרט שמעתי מהם שמעולם לא נתקלו בסוכנת כזו", מדגישה מיטל שבתאי, תחקירנית ועורכת ב"סלוצקי הפקות", שעשתה את התחקיר לקראת הסרט "המוסד וקללת לילהאמר". "המפעיל שלה סיפר לי שהיא עשתה הכול מטעמים אידיאולוגיים, כדי לעזור למדינת ישראל, ולא רצתה כסף על שירותיה. היו ממש צריכים להתעקש איתה, והיא אכן קיבלה תשלום רק לעתים רחוקות".
מיטל שבתאי, תחקירנית הסרט: "אמינה-רות פוטרה ועברה לעבוד במלון בים המלח. שכנים שלה ברמת אביב סיפרו לנו שבסופי שבוע היה חדר המדרגות מתמלא בריח התכשירים שרקחה"
בשלב מסוים נתקל בה רפי סיטון פעם נוספת. כשהושאל למוסד ושירת כראש שלוחה באירופה, הודיעו לו שאמור להגיע אליו סוכן, שהתגלה להפתעתו כסוכנת - אמינה, שאותה הכיר משכבר. ב־1972, בעידודו, היא החלה לעבוד במשרדי הליגה הערבית, התקבלה שם בסבר פנים יפות ומשם העבירה למפעיליה ידיעות.
לכאורה, היא הייתה האדם הנכון במקום הנכון, אך הייתה בעיה: היא הייתה לא זהירה. כדי שלא להסתכן ולא לסכן אותה הוחלט לקיים איתה קשר בעיקר באמצעות הטלפון.
בתחילת יולי 1973 יצא סיטון לחופשת מולדת, והפעלתה של אמינה הועברה לאדם אחר. זמן קצר אחר כך הגיע ממנה דיווח טלפוני על שמועה ששמעה במשרד: עלי חסן סלאמה ייסע בטיסה מסוימת בתאריך מסוים מז'נבה לאוסלו. בשל טעות, לא הועברה כראוי תחילתו של המשפט "שמעתי במשרד ש...", הידיעה קיבלה דחיפות כאילו הייתה עובדה, ובעקבותיה החל המבצע הכושל לחיסולו של סלאמה.
למרות אותה פרשה היא המשיכה לשמש כסוכנת. לפני שסיים רפי סיטון את תפקידו במדינה האירופית, הוא הקפיד לכתוב על תיקה אזהרה, וציין שבגלל חוסר הזהירות שלה אין לשלוח אותה לפעילות מבצעית בארצות ערב. למרות זאת, ב-1975 היא נשלחה לביירות, במטרה לתצפת על האזור שממנו ניהלו אנשי "ספטמבר השחור" את פעילותם.
"לפי מה שהבנתי במהלך התחקיר לספר, אמינה נלכדה על ידי מנגנון הביטחון של הפת"ח ב־8 בספטמבר 1975", מספר נעם טפר. "מישהו הבחין בה כשעצרה את מכוניתה ותצפתה במתחם באמצעות משקפת זעירה. היא עברה עינויים קשים, פיזיים ונפשיים, ונגזר עליה מאסר של עשר שנים. כלאו אותה במערה בתנאים לא אנושיים, כולל אונס".
אבל שמרו עליה חיה.
"בעוד שעלי חסן סלאמה (שחוסל בהמשך, ב־1979, צ"ר) דרש להוציאה להורג, יאסר ערפאת הבין שיוכל להפיק תועלת מהחלפתה באנשיו והיא נותרה בחיים, אך במהלך מאסרה הממושך לא ראתה אור יום.
"בכלי התקשורת בלבנון דווח בהרחבה על 'מרגלת ישראלית', אבל הקשר שלה לפרשת לילהאמר לא נחשף".
והיא שוחררה בסופו של דבר.
"אחרי כארבע שנים, בעקבות מגעים בין ישראל לפת"ח באמצעות מתווכים, נעשו חילופי שבויים: אמינה אלמופתי הוחזרה לישראל תמורת שני מחבלים שישבו בכלא הישראלי - בברכתו של מנחם בגין, שהיה אז ראש הממשלה. עסקת החילופים התבצעה בפברואר 1980 בחסות הצלב האדום בלרנקה שבקפריסין".
עם הגיעה לישראל אושפזה אמינה אלמופתי בבית החולים "מאיר". היא עברה ניתוחים לשחזור הלסת המרוסקת, שיניה הוחלפו, הותאמה לה פאה לכיסוי שערה שהידלדל בשבי, והיא קיבלה זהות בדויה: ד"ר רות ניסנוב, כולל תאריך לידה חדש ומספר תעודת זהות כתושבת ישראל. אחרי שיקום ראשוני הועברה לקיבוץ מעגן-מיכאל.
"למה את שואלת על אמינה? אנחנו קראנו לה רותי", אומרת אטי יונתן (88), חברת הקיבוץ שהכירה אותה. "אני הייתי אז אחראית על מועדון הוותיקים בקיבוץ, ופנה אליי 'זרו' (אלוף מאיר זורע ז"ל, חבר הקיבוץ). הוא אמר: 'יש כאן אישה שצריכה קצת עזרה'".
אטי יונתן: "אני לא שאלתי שום דבר. מה שהיא סיפרה - סיפרה. הבנתי שמהדירה שלה בביירות היא יכלה לראות את הבתים של מפקדי המחבלים, עקבה אחריהם והעבירה דיווחים"
איך התרשמת ממנה?
"היא הייתה במצב נורא - כל הפנים שלה היו שבורות והיא עישנה כל הזמן. היא נראתה מבוגרת מגילה ב-20 שנה".
איך תקשרתן ביניכן?
"בגרמנית. נתנו לה חדר חמוד ליד האולפן, ובבקרים, לפני העבודה, הייתי באה לשתות איתה קפה שחור. בהמשך היום היא הצטרפה אליי למועדון ההורים. הייתה לה שם פינה עם מכונת תפירה ותמיד היו תחתונים ממחסן הבגדים שהיה צריך להחליף להם גומי. כשהתחילו להכיר אותה ואמרו לה 'שלום, רותי!', היא עשתה שלום עם הראש. עם מעט מאוד אנשים היא פיתחה שיחה.
"היא מאוד אהבה כלבים, והשגתי לה כלב לבן שהיא מאוד אהבה - ליטפה, נישקה, ישנה איתו במיטה ודיברה אליו גרמנית. היא גם ענדה צלב על הצוואר וסיפרה לי שאמא שלה הייתה שוויצרית ואביה היה ערבי. נהגנו לטייל בים ושם היא התחילה להיפתח אליי".
מה היא סיפרה לך?
"שבמשך ארבע שנים היא הייתה בבור מתחת לאדמה, עם עכברים וג'וקים שהפריעו לה לישון. גם כשחזרה היו לה סיוטים מזה. בהמשך סיפרה לי שהשומר שהביא לה אוכל היה איש צעיר ונחמד. יום אחד הוא שאל אותה: 'את באמת רופאה?', וכשענתה שכן, הוא אמר לה: 'בינינו, יש לי בקשה', וכשהיא שאלה אותו, 'מה אני, בבור, יכולה לעשות בשבילך?', הוא סיפר שאשתו לא יכולה ללדת. היא ציירה צמח שגדל בהרים עם עלים מיוחדים ואמרה שעליו לקטוף אותם ולהכין לאשתו משקה שהיא תשתה לפני השינה. זה עזר. אשתו נכנסה להיריון והוא אמר לרותי: 'תקבלי כל מה שתבקשי, חוץ ממפתח'. היא ביקשה חתול והוא הביא לה. ברגע שהחתול אכל את העכברים והג'וקים היא יכלה לישון".
שאלת אותה איך נתפסה?
"אני לא שאלתי שום דבר. מה שהיא סיפרה - סיפרה. הבנתי שלפני שנתפסה היא נשלחה לביירות ועבדה שם בבית חולים שבו טופלו נשות מפקדים מארגוני המחבלים. מהדירה שלה היא יכלה לראות את הבתים שלהם, עקבה אחריהם והעבירה דיווחים. אחרי שכמה מחבלים בכירים נהרגו במפתיע, הם התחילו לחקור, הלכו מבית לבית והגיעו אליה. חקרו ועינו אותה, אבל היא לא גילתה שום דבר. בסוף החליטו לקחת אותה כקלף מיקוח. הכניסו אותה לבור וכולם חשבו שהיא מתה. אחרי כמעט ארבע שנים אותו שומר, שבזכותה נולד לו בן, העביר מכתב ממנה לאחותה בירדן שהייתה נשואה לדיפלומט, ודרך האו"ם התחילו ללחוץ לשחרר אותה. בסוף היא הוחלפה בשני מחבלים והגיעה ארצה, וכך באה אלינו למעגן-מיכאל. אחרי שנה ומשהו היא קיבלה רכב מהמוסד ודירה ברמת אביב ועזבה. לפני זה היא אמרה לי, 'כל מה שהיה בינינו - אל תספרי. היום זה סוד, אבל יום אחד, כשאני כבר לא אהיה, יספרו את הסיפור שלי וידעו שאני גיבורה'".
נשארתן בקשר אחרי שהיא עזבה את הקיבוץ?
"היא הזמינה אותי פעמיים לדירה שלה, וזהו. היא היתה חברה כשהצטרכה אותי. ברגע שהיתה בסדר - אמרה 'תודה שעזרת לי', וזהו".
כשעברה לתל־אביב שובצה ד"ר רות ניסנוב - כזכור, פסיכיאטרית במקצועה - כרופאה במחלקת ההרדמה בשיבא. המחלקה נוהלה אז בידי ד"ר יונה אליאן, שהתפרסם לימים כמי שהרדים את אדולף אייכמן במהלך לכידתו והעברתו לישראל.
ד"ר רוזה (רוזיקה) שיבר, לשעבר רופאה מרדימה בכירה בשיבא, זוכרת את אלמופתי מאותה תקופה. "הזיכרון החזק שלי ממנה הוא בעיקר הסיגריות. אם ניתוח היה מתארך והיא לא יכלה לעשן, היא הייתה עצבנית ולפעמים החלפתי אותה כדי שתצא לעשן".
יצא לך לשוחח איתה?
"היא לא דיברה עברית טובה וכמעט לא דיברה בכלל. היא הייתה מאוד סגורה. כשאלתי אותה על משפחתה, היא אמרה שיש לה משפחה בשווייץ. כשניסיתי לדבר איתה על דברים אינטימיים היא הייתה עוברת לנושא אחר, אז ויתרתי. פעם הזמנתי אותה לארוחת שבת אצלנו, היא אהבה את האוכל וראיתי אותה מחייכת. פעם אחרת אני ושתי חברות מהמחלקה ביקרנו בביתה, ואז הגיע בנפרד זוג שהלך אחרי זמן קצר ולא נאמר לנו מי הם. אבל בסך הכול היא הייתה מוזרה ובודדה".
ידעתם על העבר שלה?
"הבנו שהיא הגיעה לבית החולים בפרוטקציה, היו שמועות שהייתה קשורה למוסד ושעברה עינויים קשים בלבנון, אבל לא דיברנו על זה. לעומת זאת, כולנו ראינו שהיא לא מקצועית בתור מרדימה. היא לא עבדה לבד בחדר - תמיד עם רופא מומחה - והיה צריך לשים לב טוב למה שהיא עושה, כדי למנוע תוצאות לא רצויות. היא עבדה במקצוע שלא התאים לה. ואז היא עזבה את תל השומר באופן פתאומי. פשוט נעלמה, ולא שמעתי ממנה מאז".
לאן נעלמה אלמופתי? התחקירנית מיטל שבתאי מספרת: "אחרי שד"ר אליאן עזב את התפקיד, אמינה-רות פוטרה ועברה לעבוד במלון בים המלח, לטפל בחולי פסוריאזיס. שכנים שלה ברמת אביב סיפרו לנו שבסופי שבוע היה חדר המדרגות מתמלא בריח התכשירים שרקחה. בהמשך היא קיבלה בית בחדרה ועברה לשם, אבל נראה שצברה כעסים על הממסד הישראלי".
ואז היא עברה לנצרת.
"בשנות ה-90 היא החליטה לפתוח בנצרת מרפאה לטיפול בבעיות עור ועברה לגור שם. היא התחברה למשפחה מוסלמית של מטופלת שהייתה נשואה לאימאם שישב בכלא על הסתה נגד ישראל.
"ב-1994, לאחר שישראל חתמה על שלום עם ירדן והגבול בין שתי המדינות נפתח, נסעה אמינה לבקר את משפחתה בעמאן. המשפחה לא קיבלה אותה בקלות, אבל בהמשך הקשר חודש והיא נסעה לביקורים.
"ב-2008 היא עשתה צוואה אצל עורך דין, וציוותה את כל רכושה בישראל למשפחת האימאם. בהמשך חזרה לעמאן ובסוף 2008 נפטרה בגיל 69 ונקברה בירדן".
סיפור חייה של ד"ר אמינה אלמופתי מעלה הרהורים עצובים. לכל הדעות, היא הייתה מרגלת־על שתרמה רבות למדינת ישראל, אבל כשחזרה ארצה אחרי השבי בלבנון, מיוסרת וכאובה, לא מצאה את עצמה כאן, הייתה מתוסכלת וכעוסה על המוסד הישראלי שזנח אותה לתחושתה, ומצאה את מקומה דווקא בצד השני של המתרס.
"מתברר שלא מספיק לתת זהות וכסף כפיצוי על שירות כזה. צריך היה לאמץ ולחבק אותה", מסכמת מיטל שבתאי.
נעם טפר, האם אתה חושב שגם על אמינה אלמופתי נפלה "קללת לילהאמר"?
"ברור לי שהיו טעויות בליווי שלה כשחזרה ארצה, החל בשיבוצה כרופאה מרדימה, משהו שלא התאים לה, ואני מניח שגם בקשר הרצוף איתה. נראה שהבדידות הייתה המניע שלה להתחבר למשפחה הערבית שהייתה מבחינתה משפחה לכל דבר. עקרונית אני לא מאמין בקללות, אבל כן, אני חושב שהקללה רבצה גם עליה".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
