לפני כמה חודשים התחילה אושרי אלמוג-גבאי (45), נשואה ואם לשנים מקיבוץ הזורע, טיפול רגשי באמצעות מסע בקיאק. "הייתי קואוצ'רית ולפני כן ביולוגית, והגעתי למשבר שקשור לקריירה ולעצמי. הבנתי שאני צריכה טיפול, אבל ידעתי שאין סיכוי שאני נכנסת לחדר סגור ומדברת את עצמי למוות. אחרי חיפושים הגעתי לגלית הראל, מנחה טיפולים קבוצתיים ופרטניים בשיט בקיאק, ומצא חן בעיניי הרעיון של טיפול בתנועה בטבע".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בזכות המפגשים על המים היא הגיעה לתובנות רבות: "בכל פעם יש איזו שאלת מסע ותוך כדי הטיול אני מגלה בטבע סמל או משל שנותנים לי תשובות. הטבע עצמו מאפשר את זה. כשאת בתוך הפחד או המשבר קשה להיפתח לרעיונות חדשים ולהיות יצירתית. כשאת בטבע, ובטח במים, הדברים זורמים יותר".
תסבירי מהי שאלת מסע.
"לפני כל טיול גלית שואלת את המטופלות מהי שאלת המסע שלהן. הן עונות או כותבות על פתק ואז מתחילות לראות מה הטבע שולח להן. למשל, איך אני מביאה רוגע ושלווה לחיי? האם זה עיתוי מתאים לעזוב מקום עבודה שלא טוב לי בו ולצאת אל הלא נודע? האם הקשר הזוגי בחיי טוב לי? האם אני מוכנה לזוגיות חדשה? וכו"'.
שתפי בחוויה אישית שאת עברת.
"הגענו למקום מלוכלך מאוד והחלטנו לנקות את המים. הייתה שם איזו שקית מרשמלו מאוד חמקנית. ניסיתי להתכופף אליה בחדות וכמעט התהפכנו עם הקיאק. אבל אז, כשעשינו תנועות שיוט קלות, הצלחנו להגיע אליה. זה התחבר לי לרעיון שלפעמים לא צריך להתנפל על דברים, וגם צעדים קטנים יכולים לקדם אותי אל המטרה".
"הטבע הוא כמו קנבס גדול", מוסיפה גלית הראל. "אנחנו יכולים ליצור איתו, להשליך עליו, להביע באמצעותו וכך להתמודד עם שאלות המסע שלנו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הראל, מנחה כאמור טיפולי טיולים ושיט בקיאק, היא בהשכלתה מטפלת בתנועה ובאמנויות, שבשנים האחרונות החלה בטיפולים קבוצתיים ופרטניים והגיעה לתחום לאחר שהרגישה שהיא עצמה זקוקה לתרפיה. "המקום שהכי ממלא אותי הוא הטבע", היא אומרת. "אני מרגישה שהוא מטעין אותי באנרגיה וגם מאפשר לי הארקה, אני כאילו פורקת מתחים ועומסים. השיט באופן ספציפי גם מחבר את האדם לעוצמות שלו וגם מפעיל את הגוף. בהשוואה לשיחה שמתנהלת בקליניקה של פסיכולוג, בזמן טיול אנחנו פועלים ועובדים עם המוטיבים שהטבע מזמן. תצורות נוף, בעלי חיים, אפילו אנשים שפוגשים באקראי. כל אלה משמשים מוטיבים שעשויים לספק תשובות לשאלות והתמודדויות אישיות.
"באחד מטיפולי הטיול שעשיתי בחורף האחרון במהלך סופת 'ברברה', למשל, הגענו לשמורת מגידו. צעדנו ברוח העזה אל הניקבה וכשנכנסנו אליה, לצלילי הגשם שירד בחוץ, הצלחנו לקבל כיוון מחשבה חדש. היה משהו יפה מאוד בהקבלה בין הסערה החיצונית לסערה הפנימית. לפעמים צריך לרדת למעמקים כדי לחלץ את עצמנו מתוך דפוסים שלא משרתים אותנו, והחוויה של היציאה מהניקבה אל האור שבחוץ המחישה את הרעיון הזה".
"כשאת הולכת בשטח פתוח ומרגישה בטוחה, את מגלה דברים ומוצאת את עצמך מדברת", מסכמת ד"ר ענבר הרטמן מניר־צבי את החוויה שהיא עוברת בשנים האחרונות במסגרת מסעות נשים של טיפול באמצעות טיול, בהנחיית רוית גולן בן זאב. מסע מעצים בטבע הופך בליווי איש מקצוע גם למסע פנימי. ד"ר הרטמן (47), נוירולוגית ילדים, נשואה ואם לשלושה, מסבירה שמה שהיא עוברת במסעות האלה הוא משהו שקורה דרך הרגליים ולא דרך הראש או הפה. "לפעמים קורים שם דברים משמעותיים בלי לדבר ובלי לנתח. המשפט שעולה לי בראש הוא 'בגוף אני מבינה', כשם הספר של דויד גרוסמן. החוויה דרך הגוף מקבילה לתהליך פנימי ונפשי".
למסעות האלה הגיעה ד"ר הרטמן דרך בתה, שהשתתפה בעבר בטיולים שהדריכה גולן בן זאב לילדים, במסגרת פרויקט "ריצַטיול" שיזמה בכובעה כמורה לחינוך גופני.
גולן בן זאב מסבירה שהרעיון היה להוציא את הילדים מהכיתות ולהעביר אותם מסעות מעצימים, כמו שהיא עצמה חוותה בילדותה בדימונה. "בבית הספר היסודי, כשיצאנו ללמוד מדעים במדבר, אהבתי מאוד להיות במרחבים הפתוחים של הטבע", מספרת גולן בן זאב. "עם השנים זה נשכח, אבל זה חזר אליי כשהתחלתי לרוץ מרחקים ארוכים ויצאתי מאזור הנוחות, אל המקום שמאתגר אותך מעבר למה שנראה אפשרי, שעות על גבי שעות בתנועה. פתאום קרה לי משהו שאנחנו קוראים לו flow. תחושה שאת חסרת זמן, שאת במקום הנכון, תחושה של נשימה עמוקה ושל אושר. התגברות על אתגר גדול מחוללת משהו שיוצר גילוי פנימי. זה קורה גם במסעות. לא רק משתתפות המסע, גם אני מרגישה בכל פעם שאני מרחיבה את הגבולות ומעלה את האתגרים, ותוך כדי לומדת משהו על עצמי. במהלך השנים של גידול הילדים והעבודה הרגשתי שהמסעות שעשיתי נתנו לי עוגן וחוסן בחיים, וזה מה שאני מנסה ליצור בקבוצות שאני מוציאה".
בשנים האחרונות היא הרחיבה את הקונספט וכיום היא מנחה גם מסעות הורה־ילד ומסעות לבנות בגיל ההתבגרות. "גם בחדר הכושר אנחנו מציבים לעצמנו אתגר", אומרת גולן בן זאב. "אבל במסע בטבע, מעבר למאמץ הפיזי שאנחנו נדרשים לו, יש הרבה דברים שאינם בשליטתנו, החל בתנאים שלא תלויים בנו, כמו מזג האוויר או תוואי השטח, וכלה בזהות הנשים האחרות שמגיעות למסע. למסעות מגיעות נשים שונות, וכל אחת יכולה ללמוד משהו על עצמה מהדינמיקה שנוצרת. תמיד יש אישה אחת שמרשה לעצמה להיפתח יותר ויש מקומות של הזדהות שיוצרים גלים ושיתופים. בסופו של דבר, אנחנו מתמודדות עם אותם דברים פחות או יותר".
ד"ר הרטמן החליטה לצאת לטיולים בגלל האתגר הפיזי, אבל המשיכה כשגילתה שהם נותנים לה גם מענה רגשי. "עברתי עם עצמי דברים במהלך הטיולים", היא מספרת. "קיבלתי הסתכלות אחרת על דברים שכבר ידעתי. במסעות אני מאפשרת לעצמי להיות מובלת. אני לא צריכה להיות אחראית על כלום, יכולה לבחור להיות לבד ולא לספר לכל אחת את כל סיפור חיי, אלא יותר להקשיב. במהלך המסעות יש זמן של ביחד ויש זמן של לבד, ובשני המקרים קורים תהליכים. מצד אחד, לפעמים בזמן מאמץ את לא רוצה לדבר עם אף אחד ואת שקועה בעצמך. מצד שני, זה מרחב בטוח מאוד. את עם עצמך, בלי ילדים ולא בעבודה, את מכירה נשים מעולמות אחרים, וקרה שמצאתי את עצמי מדברת על דברים שיכול לקחת שנים לספר לפסיכולוגית”.
כלומר, לקבוצה בתוך המסע יש כוח?
"קבוצה של נשים זה משהו אחר. זה צחוקים ושיחות נפש, וכל פעם הרוח מתפתחת לכיוון אחר כי באות נשים שונות.
"קרה שבאתי עם חברה לטיול, ואז, בעקבות הטיול, נוצר ממד חדש בקשר בינינו. קרה שבאתי לבד וגם זה מעניין, כי כל אחת שמגיעה מביאה איתה את המטען שלה ואת מה שקרה לה היום. כשהמשתתפות לא קבועות זה נחמד, זה כמו ביצת הפתעה. את לא יודעת מה תקבלי".
איך מסתדרים עם ההיעדרות מהבית והעבודה?
"זה חלק מהעניין. אנחנו כל הזמן מג'נגלות בין העבודה למשפחה, ויש תקופות שבהן אני מרגישה שאני לא נחמדה לאף אחד ואין לי זמן לעצמי. הטיולים האלה נותנים לי זמן לעצמי, והילדים שלי מבינים שגם לאמא יש את המקום שלה וזה בסדר".
המסעות הנשיים שגולן בן זאב מובילה לא מתקיימים בפורמט קבוע. לעתים אלה טיולי שקיעה או זריחה, לעתים הם כוללים שינה בשטח. "התהליך מתחיל עוד לפני שהמסע יוצא לדרך", אומרת גולן בן זאב, "אפילו בנסיעה לנקודת המפגש. שמתי לב שנשים לעתים חוששות להגיע לנקודה שאין לה כתובת ברורה עם רחוב ומספר בית. זה משהו בווייז הפנימי, ביכולת לתת לעצמי לצאת אל הלא ידוע, לוותר על השליטה, לשים את עצמך בהרים, להשאיר בבית את הילדים ואת טרדות היום ולהקדיש זמן לעצמך".
גם הילה אלון (47), צורפת ממזכרת־בתיה, נשואה ואם לשלושה, ראתה במסעות של גולן בן זאב הזדמנות לחוות אזורים שטרם פגשה, בעצמה ובטבע. "אני אישה שחיה את האומץ ואת הפחד באותה מידה, ורציתי לחזק את הצד של האומץ", היא מספרת. "הפחד הכי גדול שלי הוא פחד גבהים ופחד ממים פתוחים, ועם הזמן הניצוץ של הביטחון להתגבר על הפחדים האלה הלך והתגבר".
מהיכולת לשבור את הפחדים האלה נולדה, לדברי אלון, יכולת לשבור גם פחדים בנוגע לחיים האישיים ולמישור המקצועי. "כל טיול בטבע מוליד תובנות גדולות. הטבע נותן לך הזדמנות לפגוש את עצמך בנקודות קיצון, והעוצמה שמרגישים בטיול כזה, למשל אחרי שמצליחים לטפס על רכס הר גבוה, עשויה לחזק מול מכשולים גם בחיים עצמם. את רואה מולך סלע מטורף ואת חושבת שאין מצב שתצלחי אותו, ולאט־לאט את מפרקת את הפחד ועושה את זה. בתהליך הזה את מבינה שאת יכולה לפרוץ גבולות ולהגשים מטרות שנראות לך גדולות מאוד גם בחיי השגרה".
באילו תחומים בחיים את רואה את השינוי שחל בך?
"היום אני שוחה בים, למרות שהיה לי פחד ממים. לא מזמן יצאתי לטרק רק עם הבנות שלי למרות הפחד הגדול ללכת לאיבוד. למדתי גם לסמוך יותר על הילדים שלי ולא לחיות את הפחדים שלי דרכם. יש איזה קסם במסעות האלה שמשפיע מעבר ליום הטיול עצמו".
הרעיון שמסע או הרפתקה יכולים להיות תהליך טיפולי התפתח בעשורים האחרונים. בבית הספר לתיירות ולפנאי אתגרי, המרכז האקדמי לוינסקי וינגייט, למשל, יש קורס ותיק להכשרת מדריכים באמצעות מסע, טבע ואתגר. לדברי גילה זוהר, מנהלת המרכז, לגישת טיפול זו יש כמה שותפים לטיפול - הטבע, הפעילות האתגרית והקבוצה.
"טיפול באמצעות הרפתקה מסייע לחיזוק תחושת המסוגלות, להגברת המודעות העצמית, לשינוי דפוסי ההתנהגות, לשיפור היחסים, ליצירת תקשורת יעילה, להעצמת החוסן הנפשי ועוד", אומרת זוהר. "מסע הוא מונח דו־משמעי, גם בדרך עצמה וגם במישור הנפשי. פעילות מאתגרת מוציאה אנשים מאזור הנוחות ומצריכה התמודדות עם קושי ועם משהו שאנחנו פחות מורגלים בו. לא פעם אנשים במסעות כאלה מדברים על דברים שמעולם לא דיברו עליהם. הטבע מרפא, וכשהוא הרקע לטיפול, נוצר איזשהו ריסטרט".
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"
