במשך 25 שנה, אחרי כל תוכנית אירוח שלה, נהגה אופרה ווינפרי לנהל שיחות עם הצופים ותמיד שאלה אותם מה הם הכי רוצים בחיים. "להיות מאושרים", הם אמרו לה, "פשוט להיות מאושרים". אבל כששאלה אותם מהו אושר, פתאום הם לא היו בטוחים. האם יש בכלל דרך לדעת את התשובה? שואלת ווינפרי בפתח ספרה החדש "החיים שתמיד רצית ואיך לבנות אותם במו ידיך" (שתורגם לעברית בהוצאת "תכלת"). את הספר כתבה עם חוקר האושר ד"ר ארתור צ' ברוקס, ולמרות שמו היומרני משהו, הוא מצליח לטוות חוטים עדינים סביב שאלת האושר. אז מובן שאין דרך אחת להשגת אושר, אבל השילוב בין חוקר האושר, שאומר שהתחיל בכלל לחקור את הנושא כדי לצאת מהעגמומיות הטבעית שלו, ובין אשת המדיה וגורו ה־Well-Being, נותן כמה כיווני חשיבה ופעולה טובים לכולנו, בימים רגילים ואולי במיוחד בתקופה המאתגרת שלנו היום.
קודם כול, בואו ננמיך ציפיות. אם סוד האושר המושלם היה קיים, כבר היינו מוצאים אותו. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להבין שאי-אפשר למצוא אושר מושלם, אבל כולנו יכולים להיות מאושרים יותר, ואחר כך יותר, ואחר כך עוד יותר.
ווינפרי וברוקס: "העובדה שהאושר המושלם אינו אפשרי אולי נשמעת מאכזבת, אבל בעצם מדובר בחדשות טובות מאוד. פירוש הדבר הוא שאפשר להפסיק לחפש אחת ולתמיד את העיר האבודה שלא קיימת. אפשר להפסיק לתהות מה לא בסדר בנו אם אנחנו לא מצליחים למצוא את האושר ולשמר אותו. אפשר גם להפסיק להאמין שהבעיות האישיות שלנו הן הסיבות לכך שאנחנו לא מאושרים. גם הנסיבות החיוביות ביותר לא יעניקו לנו את האושר העילאי שאנחנו מחפשים. אבל נסיבות שליליות לא צריכות למנוע מאיתנו להיות מאושרים יותר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ויש לזה עוד השלכה מרכזית: "להיות מאושרים זו לא הוויה אלא עשייה - לא דבר שמצפים לו, אלא שינוי בר השגה שפועלים לקראתו. אושר הוא מצב יחסי, משתנה ותלוי הקשר, והוא אינו יכול להסתכם ברצון להגיע לנירוונה קבועה ומושלמת".
האומללות שקיימת בחיינו אינה מכשול בדרך לאושר, אולי להפך. המחקר הפסיכולוגי העדכני מראה שרגשות חיוביים ושליליים הם בעצם בלתי נפרדים, ומכאן נובע שאושר הוא לא היעדר אומללות. אפשר לחוש רגשות חיוביים ושליליים בנפרד, אבל גם בו-זמנית או ברצף מהיר.
בניסוי מעניין שמצוטט בספר, אשר הוביל דניאל כהנמן, פרופ' אמריטוס לפסיכולוגיה ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון וחתן פרס נובל, התבקשו אנשים לסקור את ימיהם ולהעריך כמה רגש חיובי או שלילי הם מפיקים מכל פעילות, במקום לערבב את שני סוגי הרגשות ביחד. בהכללה, אנשים חוו יותר רגשות חיוביים מאשר שליליים, אבל זה היה תלוי מאוד בפעילות. מפגשים חברתיים למשל הניבו הרבה מאוד רגשות חיוביים ומעט מאוד רגשות שליליים. טיפול בילדים או עבודה עוררו רגשות מעורבים יותר. הפעילויות הכי שליליות והכי פחות חיוביות היו נסיעה לעבודה ובחזרה ושהייה במחיצת הבוס.
"לאמונה שאפשר לשפר את המצב, לא קוראים אופטימיות אלא תקווה. אופטימיות היא האמונה שהכל יהיה בסדר, ואילו התקווה אומרת שתמיד אפשר לפעול לשיפור המצב"
ווינפרי וברוקס: "המשמעות של הנתונים האלה היא שאפשר לחוות אושר רב ואומללות רבה בו-זמנית, ולהפך. הם לא תלויים זה בזה. אם תאמינו שצריך להיפטר מכל האומללות כדי להתחיל להיות מאושרים יותר, תתעכבו לשווא, בגלל רגשות שליליים נורמליים לחלוטין שנלווים לחיי היומיום, ותחמיצו את ההבנה של מה שהופך אתכם למי שאתם.
מעבר לכך, "ללא אומללות לא היינו שורדים, לומדים או הוגים רעיונות טובים. גם אם יכולנו להיפטר מהאומללות, זאת הייתה טעות איומה. הסוד לחיים טובים יותר הוא להשלים עם האומללות (כדי ללמוד ולצמוח ממנה) ולנצל את הרגשות הנובעים מכך".
לא תמיד הרגש הראשון שעולה בנו בסיטואציות מסוימות הוא זה שכדאי לדבוק בו, ויש לנו יכולת לבחור ברגש מתאים יותר שיועיל ויקדם אותנו באמת. כך למשל, במקום לנסות לעורר אופטימיות כשתחושת פסימיות משתלטת עלינו, כדאי לנסות להמיר אותה דווקא בתחושה של תקווה. בזמן מגפת הקורונה, למשל, אלה שסבלו במיוחד היו האופטימיסטים, שחזרו בכל הזדמנות לשגרה והתאכזבו בכל פעם שהמגפה התארכה. בין האנשים שצלחו את התקופה בצורה הטובה יותר היו דווקא הפסימיסטים הגדולים ביותר, שלא התייחסו כל כך לנסיבות החיצוניות, אלא לדברים שיכלו לעשות כדי להחזיק מעמד.
"לאמונה שאפשר לשפר את המצב בלי לעוות את המציאות לא קוראים אופטימיות אלא תקווה", כותבים מחברי הספר. "אופטימיות היא האמונה שהכול יהיה בסדר; בתקווה, לעומת זאת, אין הנחת יסוד כזאת והיא מושתתת על האמונה שתמיד אפשר לפעול לשיפור המצב. אפשר להיות פסימיסט מלא תקווה שרואה שחורות אבל משוכנע באפשרות לשפר את מצבו האישי ואת מצבם של האחרים, ואפשר להיות אופטימיסט חסר תקנה ולהניח שהכול יהיה בסדר אבל לחוש חוסר אונים.
"תקווה מעניקה תחושת מסוגלות ומוטיבציה. מחקרים בשנים האחרונות מגלים את כוחה של התקווה. באחד המחקרים גילו חוקרים מכמה אוניברסיטאות אמריקאיות, שעובדים שמצליחים לחוש תקווה רבה מצליחים בעבודתם ב-28% יותר מחבריהם, ונהנים מבריאות טובה ומרווחה אישית ב-44% יותר. מחקר בריטי שנערך בקרב סטודנטים בשתי אוניברסיטאות גילה שתקווה מנבאת הישגים אקדמיים בצורה טובה יותר מאינטליגנציה, אישיות או אפילו הישגים קודמים", הם אומרים.
- תרגיל מומלץ לחיזוק תקווה: דמיינו עתיד טוב יותר לפרטי פרטים; דמיינו שאתם עצמכם תורמים לשיפור העתיד באופן פעיל; קחו את חזון השיפור ואת האמביציה הצנועה לקחת בו חלק, ופעלו בהתאם. ממשו את הרעיון ברמה המעשית.
בתרבות העכשווית אמפתיה נתפסת כסגולה רצויה, אבל ווינפרי וברוקס סבורים כי היא זוכה להערכה מוגזמת. האמפתיה, לדברי מחברי הספר, אכן יכולה להקל את סבלו של האחר, אבל ההקלה גובה מחיר מהאדם המביע אותה ועלולה לפגוע גם באחרים. כדי שיהיו לה יתרונות בלבד והיא תיהפך לסוג של "קפאין רגשי" שמסייע, צריך להוסיף לה התנהגויות משלימות שיהפכו אותה לחמלה, וגם כאן המעשיות היא סוד העניין.
"חמלה היא היכולת לזהות סבל, להבין אותו ולחוש אמפתיה כלפי הסובל, אבל גם לשאת את הרגשות הלא נעימים של הסובל ושלנו, וגם - וזה הצד הקריטי - לפעול להקלת הסבל. אם תלמדו להביט באי-הנוחות של הזולת בצורה אנליטית ותעניקו לו עזרה, תוכלו להפוך את הנטל להזדמנות עבור שניכם להרגיש טוב יותר. לא לכולנו קל להביע חמלה, ומחקרים הראו שלחמלה יש בסיס גנטי מסוים ושאנו נמשכים לאנשים שניחנו בתכונה הזאת. אבל יש ראיות רבות לכך שאפשר גם לרכוש את יכולת החמלה. המפתח הוא להשתמש במודעות כדי להתמודד עם הרגשות.
"כדי להיות חומלים יותר (ומאושרים יותר) יש לעבוד קודם כול על הקשיחות שלכם. להתקשח מול כאב של אחרים אין פירושו להרגיש פחות, אלא ללמוד להרגיש את הכאב באופן שלא ימנע מכם לפעול. כך למשל, רופאים אמפתיים מקילים את הכאב בעזרת אמפתיה, ורופאים חומלים יכולים גם לנתח מטופל בשלווה".
ועוד עצה חשובה: כדאי להעדיף חמלה על פני אמפתיה גם ביחס לעצמנו ולא רק ביחס לאחרים. אמפתיה עצמית מתחילה בהרגשת הכאב האישי, אבל מסתיימת לפני נקיטת הצעד הקשה הנדרש כדי לפתור אותו. חמלה עצמית פירושה לנקוט את הצעד הדרוש והקשה, כמו ניתוח ברך או התעמתות עם בעיה במערכת היחסים, בלי קשר לרגשות.
מחקרי אושר שונים מגלים עד כמה ההתמקדות באחרים תורמת לאושר האישי שלנו יותר מאשר התמקדות בעצמנו. מחקר משנת 2020, של פסיכולוגים מאוניברסיטאות נורת'ווסטרן וקלן, מצא שאלה שדאגו לאחרים באופן פעיל חשו סיפוק ורווחה גבוהים יותר מאלה שחשבו טובות על אחרים או עשו משהו טוב לעצמם. הם גם היו היחידים שהרגישו שיש להם תכלית, שליטה בחיים וחשו גם פחות כעס ובידוד חברתי.
"התמקדות בעצמנו היא הנטייה הנורמלית ביותר בעולם, אבל היא לא עוזרת לנו להיות מאושרים יותר. לא פשוט לפעול נגד הנטייה הטבעית, אבל אם מצליחים, זוכים להפוגה מבורכת מהסיטקום שאנחנו מככבים בו. בעזרת הידע והתרגול, מיקוד חיצוני מעניק תגמולים רבים ומסב אושר רב".
- איך מתאמנים בזה? צמצמו השתקפויות עצמיות שלכם, בין אם בהפחתת המראות בבית ובין אם בהפחתת צילומי הסלפי שלכם; נסו לבחון את סביבתכם בלי שיפוטיות אלא בצורה עובדתית יותר (למשל, החליפו את "הקפה הזה מחריד" ב"הקפה הזה מריר"); הקדישו זמן רב יותר לתחושת ה-awe, אותה תחושת התפעלות מהדברים המפעימים באמת.
למידה של ניהול הרגשות יכולה לעזור לנו ליצור חיים מאושרים יותר, תוך עמידה באתגרים בסביבות החשובות לנו ביותר. לפי סקר של מרכז המחקר האמריקאי "פיו" משנת 2021 המובא בספר, נמצא כי רוב האנשים בארצות-הברית וב-14 מתוך 17 מדינות מתפתחות רואים במשפחה את מקור המשמעות העיקרי בחייהם. מצד שני, האתגרים הרבים הכרוכים בשמירת קשרי המשפחה מחייבים עבודה מתמדת.
5 צפייה בגלריה
משפחות מורכבות מאנשים שחוברו יחדיו והסכסוכים בהן הם דבר בלתי נמנע
(צילום: Shutterstock)
"משפחות 'מאושרות' קיימות רק בראשיהם של תסריטאים של תוכניות טלוויזיה שנועדו לתת לצופים הרגשה טובה. הן לא קיימות בטבע. במציאות, משפחות מורכבות מאנשים שחוברו יחדיו והסכסוכים בהן הם דבר בלתי נמנע. האתגרים הרבים שם הם הזדמנויות ללמידה ולצמיחה", כותבים מחברי הספר.
- אל תימנעו מקונפליקטים במשפחה, אלא נהלו אותם באופן מטא-קוגניטיבי, כלומר נסו לצמצם את הרגשות השליליים ולהמיר אותם בחיוביים. כמו כן הקפידו לדבר על הנושאים הרגישים, בין אם בפורום משפחתי כולל ובין אם בדו־שיח עם בן משפחה אחד.
- עודדו דווקא את הניגודים שבזוגיות ובמשפחה. ערכים בסיסיים דומים מועילים, אבל לעודף דמיון יש מחיר גבוה. מה שנחוץ באמת הוא ניגודים שישלימו זה את זה למציאות כוללת נכונה יותר.
- טפלו בווירוס השליליות. שליליות כרונית עלולה להפוך לחלק מהתרבות המשפחתית באמצעות הדבקה רגשית. כדאי לפרוץ את מעגל השליליות באמצעות פעילות מהנה.
- התאמנו על אמירת סליחה: כמעט כל סכסוך לא פתור מסתכם בטינה, והנשק הסודי נגדה הוא בקשת סליחה, שיכולה להיות מובעת באופן ישיר או עקיף.
- התעקשו על הקשר. אל תוותרו על בני המשפחה גם אם מתעורר קושי במערכת היחסים, כי במובן המיסטי הם בעצם "אתם". בן/בת הזוג, הילדים, ההורים, האחים - כולם נותנים לכם זוויות ראייה שמספקות הזדמנות להכיר את עצמכם באמת ולהתפתח.
אחת ההמלצות המרכזיות של ווינפרי וברוקס להעלאת רמת האושר היא לתעד את מה שעובר עלינו באופן שוטף באמצעות ניהול יומן רגשות.
לדבריהם, ניהול יומן רגשות הוא דרך טובה להשיג מטא-קוגניציה (חשיבה ברמה גבוהה המאפשרת לנו להביט על עצמנו מהצד. נש"ר), כי היא מאלצת אותנו לתרגם את הרגשות המפוזרים למחשבות ממוקדות. פעולה זו מחייבת השתתפות של קליפת המוח הקדם-מצחית, וזה מוביל לוויסות רגשות ולתחושת שליטה.
ביומן הרגשות אפשר לכתוב על חוויות כאובות במיוחד מיד לאחר שהן קורות, אך כדאי להשאיר מתחת לכל חוויה שתי שורות ריקות. כעבור חודש מומלץ לחזור ליומן ולכתוב בשורה הריקה הראשונה מה למדתם מהחוויה הרעה בפרק הזמן שחלף. כעבור שישה חודשים מלאו את השורה השנייה בדברים טובים שנבעו ממנה.
למשל, נניח שלא קיבלתם את הקידום שציפיתם לו בעבודה. אתם מאוכזבים ופגועים ורוצים להוציא קיטור או לשכוח מזה. לפני שתעשו זאת, כתבו ביומן "לא קיבלתי קידום" והוסיפו תאריך. בעוד חודש חזרו אל המשפט הזה ותעדו משהו חיובי שקרה בעקבות האירוע, למשל "התגברתי על האכזבה בתוך חמישה ימים". כעבור שישה חודשים חזרו וכתבו משהו מיטיב, כמו "התחלתי לחפש עבודה ומצאתי משהו שאני אוהב הרבה יותר".
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"
