נערה ששמה חו יו שיו נלקחה להיות פילגש של הקיסר הסיני, אי שם במאה ה-12. היא הייתה עזובה ובודדה, חייה בארמון היו איומים. כדי לכתוב מה עובר עליה בלי ששומרי הארמון יבינו, היא המציאה כתב סודי שנקרא נושו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
האם זו אגדה או אמת היסטורית? לא ידוע. מה שכן ידוע הוא שנשים סיניות שהתגוררו בדרום סין הכירו במשך מאות שנים את הנושו, כתב שרק נשים הבינו. כך הן הצליחו ליצור לעצמן מרחב משלהן, נטול גברים, שבו יכלו לדבר על עצב וכאב ולהפוך לשותפות גורל. באמצעות נושו הן כתבו זיכרונות אישיים, מכתבים זו לזו, וגם קישטו מניפות ויצרו עבודות רקמה. מאז עליית הקומוניזם הכתב היה כל כך סודי, שרק ב-1983 הוא התגלה במערב, וב-2017 הוכר על ידי ארגון אונסק"ו כאוצר לאומי סיני. כיום רק נשים יחידות שולטות בו - אחת מהן היא רוני דשא (34), דוקטורנטית להיסטוריה של סין באוניברסיטת תל-אביב ומומחית לנושו. "שפת הנושו היא לא רק כתב, בעיניי היא ממש תרבות שלמה", היא אומרת. "השפה הזאת היא קודם כול אחוות נשים, היא הייתה אמצעי ליצירת חברויות קרובות מאוד שנוצרו בילדות בין נשים שכתבו אחת לשנייה מכתבי שבועה בכתב שרק הן ידעו לקרוא. צריך לזכור שנשים בסין חיו חיים קשים מאוד, בטח לפני המהפכה הקומוניסטית בסוף שנות ה-40. הן גרו באזורים הרריים וביישובים מבודדים, וכשאישה התחתנה היא עברה לגור בבית בעלה וראתה את בני משפחתה אולי פעם בשנה. השפה הזאת עזרה לה להישאר בקשר עם כל מה שהיה מוכר לה".
איך השפה עברה בין הנשים?
"בנות צעירות לא הורשו ללכת לבית הספר, לא היה שום טעם ללמד אותן קרוא וכתוב, כי בסביבות גיל 17 הן התחתנו ועזבו - בתקופה ההיא ובאזור הזה בנות נחשבו לאורחות זמניות בבית. ילדות היו סגורות בבית ובילו שם את מרבית השעות בחברת עוד בנות, עד לנישואים, לרוב הן היו רוקמות ותופרות, מכינות את הנדוניה שלהן, ותמיד הייתה שם אישה מבוגרת שלימדה אותן את הכתב הזה.
"הנושו נוצר בתוך קהילה נשית מאוד חזקה ומאוחדת, ממקום של הזדהות ואחוות נשים. זאת בעצם שפה של כאב, הנשים האלו התייחסו להיבטים הכי כואבים וקשים בחיים שלהן, ופרקו את הצער. כשקוראים שירים שנכתבו בנושו הם כל כך מרגשים ונוגעים ללב, וגם אם לא עברת את מה שהן עברו, את ישר מתחברת ומזדהה. הן היו קוראות ביחד, בוכות וממשיכות הלאה, זה נתן להן כוח".
על מה הן בכו?
"על החיים שלהן ועל החיים שנכונו להן. רובן היו קשורות בכפות הרגליים מגיל מאוד צעיר כדי שהרגל לא תגדל, כי זה לא נשי. עם רגליים קשורות, כשהן בקושי יכלו ללכת, הן עבדו כל היום בבית ובשדה. המעמד שלהן היה הכי נמוך במשפחה, הן היו משרתות במובן מסוים, וכל זה לא במשפחה שהן גדלו בה, אלא במקום שהן היו בו זרות. הן היו תלויות במזל על איזו משפחה הן נפלו. הן היו צריכות למצוא קהילה נשית מחדש ועשו זאת בעזרת הנושו".
איך הגברים התייחסו לאחוות הנשים הסודית הזאת?
"היא לא הייתה כל כך סודית, הן לא הסתירו אותה, הגברים פשוט לא התעניינו בה. זה היה משהו של נשים, וכל עוד הארוחה הוגשה בזמן, לא הייתה להם בעיה שהנשים התעסקו בזה.
"עם עליית הקומוניזם לשלטון, בשנת 1949, הוצאה שפת הנושו אל מחוץ לחוק, כי זה היה כתב סתרים והם פחדו מזה, ולכן הם גם השמידו הרבה מהכתבים שנשארו. חוץ מזה, נשים כבר התחילו לצאת לבתי ספר ולמדו את הכתב הסיני הרגיל, מה שהן קוראות לו 'כתב הגברים', ולאט-לאט המסורת נעלמה".
שפת הנושו עומדת במרכז הסרט "מכתבים חבויים", שיפתח בחודש הבא את פסטיבל "אפוס" הבינלאומי ה-14 לסרטי אמנות ותרבות (הסרט יוקרן במוזיאון תל-אביב לאמנות וישודר ב-12.3 ב-yes וב-STINGTV). בפסטיבל ישתתפו עשרות סרטים מהארץ ומהעולם ותתקיים בו גם תחרות בין הסרטים הישראליים.
הסרט התיעודי שביימו שתי נשים סיניות, ויולט דו פונג וג'או צ'ינג, מעניק תמונה ביקורתית נדירה על החברה הסינית ועל מעמדן ומצוקתן של הנשים בתוכה, דרך סיפורן של שתי נשים צעירות בסין של היום. סי מו היא מוזיקאית העומדת להינשא ונקרעת בין הציפיות המסורתיות ובין הרצון להישאב לעולמו הקסום של הנושו. חו שין היא מדריכה במוזיאון הנושו, שהתגרשה מבעלה אחרי נישואים קשים ואלימים, ויוצאת לחקור את שפת הנושו בדרום המדינה. "בסך הכול היינו השפחות של הגברים", אומרת בסרט חה יאנסין, האישה האחרונה שעוד חיה היום, שנולדה ב-1939 וגדלה על מסורות הנושו. "לבעלי היו כמה אחים דומים אחד לשני, לא הבדלתי ביניהם כי אסור היה להסתכל להם בעיניים, זה היה לא מנומס. מדוע אנו הבנות היינו חייבות להסתיר את קסמנו הנשי? התעללו בנו והיינו צריכות למצוא דרך לבטא את עצמנו, תודה לאל שהיה לנו את הנושו. נשים רבות היו אומללות, הן בכו כשכתבו אחת לשנייה מה עובר עליהן, נועדנו לעבור את זה יחד".
מכתבים חבויים - טריילר
בסרט נראית גם סי מו בעת שהיא מגיעה להיפגש עם משפחת בעלה, שאיתה תצטרך להתגורר לאחר נישואיה. יש לה קריירה מרשימה כזמרת ותחושת שליחות בשימור שפת הנושו, אבל בשיחה שכאילו נלקחה מהמאה הקודמת, מודיע לה בעלה בנועם מצמרר שהיא צריכה להיפרד מהבמה ואף נותן לה תרופה סינית עתיקה ומכריח אותה לשתות אותה, "כדי להכין את הגוף שלך להיריון".
היא שואלת: "מה יקרה אם אקבל עבודה במשרה מלאה ואכנס להיריון זמן קצר אחרי?", והוא עונה - כאילו הם לא ב-2020 - "העבודה שלך משמעה הבית, עם כל ההטבות הנלוות. אמא שלי עבדה בשעות היום בחווה ועשתה את מטלות הבית בלילה". הם ממשיכים בדיאלוג מקומם:
- "אז לא אעשה שום דבר חוץ מזה? ומה עם הנושו?".
- "איך את יכולה להשוות, נושו זה תחביב. כמה כסף את יכולה לעשות מהנושו? אני יודע שאת נתונה בלחץ מאז שהכרת אותי, אבל עוד לא הפעלתי עלייך את מלוא הלחץ, תאמיני לי".
- "הלחצת אותי מספיק".
רוני דשא התאהבה בסין כשטיילה בה אחרי הצבא. היא גדלה בתל-אביב, כיום חיה עם בן זוגה בגבעתיים ואם לבת שנה. "נסעתי לסין במקרה, לא ידעתי שום דבר על המדינה", היא מספרת, "אבל איך שהגעתי התאהבתי באנשים, באוכל, בשפה. הייתי מרותקת בעיקר לסימניות (סימני הכתב, ד"ח) המיוחדות שלהם, שעות הייתי יושבת באוטובוסים וכל הזמן מבקשת מאנשים שקראו להסביר לי על הסימנייה שלהם".
כשחזרה לארץ עשתה תואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה וספרות, "ותוך כדי הלימודים סין ניקרה לי בראש כל הזמן. החלטתי להמשיך ללימודי מזרח אסיה, ועם הזמן שקעתי לגמרי בעניין הסיני. נסעתי המון לסין, כל פעם לחודש-חודשיים, ונמשכתי בעיקר לערים קטנות ולאזורים הכפריים. הכול היה אחר כל כך: הריחות, האוכל. האנשים שם כל כך חמים, נחמדים ומסבירי פנים, לא משנה איפה הייתי, תמיד מצאתי אנשים להתחבר אליהם. תמיד ידעתי שגם אם אני מטיילת לבד, איזושהי משפחה בסוף תאמץ אותי".
התארחת אצל משפחות שאת לא מכירה?
"הרבה פעמים. פעם טיילתי עם חברה בהמלצה של בחור סיני ששלח אותנו לכפר ילדותו. לא ידענו על המקום הזה כלום והתברר שאין שם מלונות או מקומות אירוח. איך שנחתנו ניגש אלינו בחור בגילנו והתחיל לשאול אותנו שאלות, הוא היה מרותק לזה שאנחנו נמצאות שם, כי הם לא רואים הרבה מערביים. מפה לשם מצאנו את עצמנו מבלות עם החבורה שלו שבועיים, גרנו אצלם ונוצר קשר שנמשך עד היום, הם אפילו באו לבקר אותי בארץ".
מתי שמעת לראשונה על הנושו?
"בתחילת התואר השני המנחה שלי נתנה לי את הספר 'סיפור כתוב במניפה', סיפור בדיוני על חברות של שתי נשים מאז הילדות, שתקשרו ביניהן בשפת הנושו. כל כך התרגשתי מהספר, הרגשתי שאני חייבת ללמוד על זה עוד ושאני רוצה להיות שם, במקום שבו השפה נוצרה. שמעתי מפרופסורית טייוואנית מומחית לנושו על חה יאנסין, האישה האחרונה שעדיין בקיאה בשפה, שגם משתתפת בסרט. היא גרה בג'יאנג יונג, שם נולדה שפת הנושו, והחלטתי לנסוע אליה. לא הייתה לי תוכנית סדורה בראש, פשוט נסעתי. אני זוכרת שירדתי מהאוטובוס ולא ידעתי איפה אני הולכת לישון בלילה".
חששת?
"אני לא כל כך דואגת כשאני בסין, באזורים הכפריים והעניים יש את האנשים הכי חמים בעולם, הם ייתנו לך מהצלחת שלהם וזו תחושה נהדרת. בסופו של דבר פגשתי משפחה שאימצה אותי וגרתי אצלם רוב התקופה שהייתי שם. אלה דברים שלא יכולים לקרות בעולם המערבי, וגם לא בערים הגדולות בסין".
בסוף פגשת אותה?
"לקח לי זמן, אבל בסופו של דבר הצלחתי לפגוש אותה. זה לא היה קל, שאלתי עליה בכל מקום, אבל המקומיות רצו לגונן עליה ולא עזרו לי, הן חשבו שאעיק עליה. בסוף הן ראו שאני לא מתכוונת לוותר והובילו אותי אליה. היא בת 80 ומשהו והיא הכי שמחה לקבל אותי, היא אפילו הזמינה אותי לגור אצלה בבית כמה ימים. כשראיתי אותה התחלתי לבכות מרוב התרגשות, לא האמנתי שאני עומדת מול האישה האחרונה שגדלה על המסורת הזו, והיא באמת אישה מרגשת ומרשימה".
את מתגעגעת לסין?
"מאוד, היו שנים שהייתי נוסעת הרבה, אני דוברת את השפה ומרגישה שם בבית. מאז הקורונה לא נסעתי בכלל, אני מתגעגעת מאוד".
למרות המשטר הטוטליטרי?
"כמו שהממשלה פה לא ממש משקפת את הדעות שלי, כך גם בסין יש הרבה אנשים שלא אוהבים את השלטון שלהם. לא הייתי מעוניינת לחיות שם תחת דיקטטורה, אבל לבקר שם, בוודאי שאמשיך".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
