בספטמבר האחרון קבעה סמדר שיר עם בעלה, פרופ׳ עמי סידי, דייט של אחר הצהריים בקופת חולים כדי לקבל את החיסון השלישי לקורונה. ברגע האחרון אחת מבנותיה הזעיקה אותה כבייביסיטר, וסידי הלך להתחסן בגפו. "באותו לילה חזרתי הביתה מותשת, ואז באחת בלילה התעוררתי כדי ללכת לשירותים. הורדתי את הרגל מהמיטה ונפלתי. עמי קפץ מהבום שהנפילה שלי השמיעה ובא לעזור לי לקום. הוא אמר לי, 'תעמדי', ולא הצלחתי. הוא ראה שהפה שלי עקום והזעיק מיד אמבולנס שפינה אותי לבית חולים שיבא. תוך שלוש דקות הייתי במיון".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אירוע מוחי?
"כן, מיד זיהו את זה כשהייתי על שולחן ה־MRI. גם היה לי אפטר שוק, עוד אירוע קטן נגרר, והרופאים ראו את זה במו עיניהם. עשו לי צנתור. דץ (משה דץ, אמ"ר), חברי הטוב, מספר שבבוקר, כשהוא הגיע לטיפול נמרץ, עמי אמר שמזל שחטפתי את זה לפני החיסון השלישי כי מתנגדי החיסונים היו אומרים שהוא גרם לשבץ. תזכרי איפה היינו לפני חצי שנה. כל מי שאמר 'תתחסנו', נחשד בציבור כמשת"פ של פייזר. אחרי שהצטלמתי עושה חיסון שני, קיבלתי הודעות נאצה. אפילו נפתלי בנט התקשר אליי וביקש לשתף את התמונה שלי".
הבנת מה קרה לך?
"בזמן אמת לא הבנתי. אחרי הצנתור, כששכבתי במחלקה, הבנתי שעברתי משהו. הייתי חלשה, כל מה שרציתי היה לחזור הביתה. לא נזקקתי לשיקום, נדרשתי לנוח בבית. ומיד ידעתי שאני לא אסתיר את מה שקרה לי, כי אני לא מאמינה בהסתרות. כשהגעתי למיון שמעתי מכל עבר, סמדר שיר. הספיק שאחות אחת אמרה, 'איפה העוגה?', וזה עבר בין האנשים. עשיתי משהו רע למישהו? גנבתי? שיקרתי? אנסתי קטין? כולה חטפתי שבץ".
שינית מאז משהו באורחות חייך?
"אני מנסה. שום דבר כבר לא מובן מאליו, באמת, לא כמו בקלישאות שכולם אומרים. אני באמת ובתמים מתכוונת לזה. יש לי תפילה בבוקר ותפילה בלילה, ואני מודה ומבקשת בריאות, ולפעמים אני מדליקה נרות בבוקר, וזה משהו חדש. גדלתי בחינוך דתי וכפו עליי להתפלל. היום זה צורך".
להפסיק לעשן לא הצלחת, למרות המלצת הרופאים.
"ביקרתי אצל כל הגומלים במדינה, דקרו אותי, כישפו אותי, ונאדה", היא נאנחת כשאנחנו עוברות למרפסת והיא מציתה עוד סיגריה דקיקה. "היה מישהו שהניח אבנים חמות על ראשי ומלמל תפילות. גם אני התפללתי, לצאת ממנו בלי כוויות".
בזמן שסמדר שיר (64), אם לשישה, סבתא לשמונה ואימפריה של 400 ספרים, קלטות והצגות ילדים, לצד משרה מלאה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות", ניסתה ללמוד איך להוריד את הרגל מהגז, היא חלתה בקורונה. "הקורונה הייתה הרבה יותר טראומטית", היא מודה. "באירוע המוחי לא הרגשתי כלום. את הקורונה חטפתי ביג טיים. הרגשתי שיש מאחורי העיניים מישהו שמנסה לדחוף החוצה את האישונים עם מברגים. זה הפחיד אותי ברמה הרגשית כי לא קראתי באף מסמך שיש תופעה כזו. היו גם כאבי פרקים ושרירים".
לא נראה שהורדת הילוך בעבודה.
"אני כבר לא מעמיסה על עצמי משימות לעוד חצי שנה, שאחר כך אני שואלת את עצמי למה הסכמתי להן. מראש אני מפחיתה דברים שלא עושים לי פרפרים וניצוצות וברקים. וקרה עוד משהו. מאז שהחלמתי, אחד הדברים שסיגלתי לעצמי זה לחפש כל יום משהו שאני יכולה להגיד עליו, 'איזה כיף שבגילי אני עושה את זה בפעם הראשונה'".
מה יקרה לך היום בפעם הראשונה?
"חכי, עוד לא התחלתי את היום. בשבוע שעבר ראיינתי בדרום תל־אביב, וניסיתי להיכנס לחניה באזור צפוף הארד קור. אחרי פעמיים שלא הצלחתי, ניגש אליי בחור צעיר וחתיך, ואמר, 'סמדר, לעזור לך?'. אמרתי, 'כן, קח את האוטו ותחנה'. והוא אמר, 'לא, לא, אני רק אכוון אותך'. במקום לחשוב כמה זה מתסכל שבחור מסתכל עליי כמו זקנה בלה שצריכה עזרה, אמרתי, איזה כיף".
לכבוד יציאתו של ספרה החדש למבוגרים, "שירלי טמפל קופצת ככה" (ידיעות ספרים), אנחנו נפגשות בביתה שבסביון המשקיף אל שדות ירוקים. "יולי, הקטנה שלי, בת 19, נוסעת בבוקר לצבא, ואני כבר לא צריכה לקום בשש וחצי כדי להכין שש פיתות", היא אומרת. "אני מתעוררת עצמונית בשתיים בלילה, קוראת את 'ידיעות' באפליקציה וחוזרת לישון עד תשע. את יודעת איזה כיף זה?".
על השולחן במטבח מחכים לה בכל בוקר שני ספלי קפה שחור שמכין לה בעלה עמי (75), שיצא לגמלאות מניהול המחלקה האורולוגית בוולפסון ועדיין עובד כמנתח. "שתי כוסות הקפה האלה הן הרגל של 30 שנה בערך, עוד מהימים שהיו תינוקות בבית", היא צוחקת. "התרגלתי לשתות את הקפה הזה קר כי בעבר שתיתי אותו ב־11 בבוקר, כשהשכבתי את הבנות לתנומת צהריים".
תזכורת: סמדר שיר (שיינמן) נולדה וגדלה בתל־אביב, אחת משלושת ילדיהם של מורה לתנ"ך ומהנדס. בגיל שמונה כבר הייתה עיתונאית, תחת שם העט "שיר". לאורך השנים פרסמה מאות ספרי נוער, שישה רומנים למבוגרים (שבהם "כתם לידה" ו"רומן אמיתי". הספר החדש הוא השביעי), פזמונים שהפכו ללהיטים ("נפרדנו כך", "אין אהבה בעולם") ושירי ילדים אהובים. חמש בנותיה נולדו בזכות טיפולי פוריות. בנה הצטרף למשפחה בגיל 11 לאחר שאמו היחידנית נפטרה מסרטן. בעת האימוץ הייתה סמדר אם לארבע בנות ובעיצומו של תהליך פונדקאות בארצות־הברית, שם נולדה יולי, בתה הצעירה.
הבית המרווח שלה עמוס בצעצועים של שמונת נכדיה, בלונים במרפסת מיום ההולדת של הנכדה הקטנה, אופניים במטבח. שיר אוהבת לומר שעם כל הכבוד לקריירה שלה בעיתונות ובכתיבה, היא גם סבתא במשרה מלאה, שמחכה בכל מוצ"ש לתוכנית העבודה שלה עם הנכדים. "הילדים נותנים לי במוצאי שבת את לו"ז המשמרות, ואני קובעת ראיונות לפני האיסוף מהגן. לפעמים אני גם אומרת, תש כוחי. הרגליים רוצות לרוץ כמו בגיל 20 ומשהו עוצר בעדן".
פעם שום דבר לא עצר אותך.
"נזכרתי השבוע איך אחרי הלידה של כרמל, מי שהיה אז הבוס שלי שאל אותי בלי למצמץ עוד כמה ילדים אני מתכננת, ובתור תשובה קמתי ושמתי את המפתחות על השולחן. בדיוק קנינו אז בית בארץ אחרי כמעט עשור בארצות־הברית והייתה לנו משכנתה. זה היה צעד של התאבדות מבחינה כלכלית, אבל אמרתי, הילדים שלי הם לא פנצ'רים עבורי, ואף אחד לא ישאל אותי שאלה כזו.
"יום האישה בשבילי הוא עוד יום חביב שבו את מגלה שהכלים הרחוצים לא קופצים בכוחות עצמם מתוך המדיח, והכביסה שיצאה מהחבל לא מתקפלת בכוחות עצמה, והגמדים לא הגיעו. גם כשהייתי אמא צעירה ועיתונאית ברמה של לילות בדסק, תמיד הייתי גם וגם. הדור שלנו הוביל את המהפכה"
"כשסיקרתי את הביקור של בני הזוג נתניהו בבית הלבן לאחר בחירתו של ברק אובמה, קיבלתי טלפון מיולי, הבת שלי, בדיוק כשישבנו בחדר הסגלגל, ואמרתי לכולם 'סליחה רגע, יש לי שיחה חשובה'", היא נזכרת.
ועכשיו הפכת את הסבתאות למשרה מלאה.
"זה צורך שלי להתחבר. אני סבתא שיוצאת לקטיף קלמנטינות ולגן חיות, כי אני יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד בבוקר ולהשלים את זה בלילה. היום, אגב, ברבע לשלוש אני יוצאת לדרך לאסוף נכדים. אתמול נכנס משהו לא צפוי וכתבתי כל הלילה, אז לא אספתי נכדים, אבל היו לי נקודות זכות, כי לילה קודם ישנתי אצל הנכדות שלי, שי־לי ונאיה, הבנות של בתי ירדן, כשההורים נסעו ללילה מחוץ לעיר".
החודש צוין בעולם יום האישה הבינלאומי. יש לו משמעות עבורך?
"ידעת שיש גם יום התלתלים? מזל שיש רק 365 ימים בשנה (מגחכת). יום האישה בשבילי הוא עוד יום חביב שבו את מגלה שהכלים הרחוצים לא קופצים בכוחות עצמם מתוך המדיח, והכביסה שיצאה מהחבל לא מתקפלת בכוחות עצמה, והגמדים לא הגיעו, אם עדיין חיכית להם. גם כשהייתי אמא צעירה ועיתונאית ברמה של לילות בדסק, תמיד הייתי גם וגם. הדור שלנו הוביל את המהפכה. אמא שלי הלכה לעבודה במשך 50 שנה כי צריך פרנסה. אני לא עובדת בשביל הכסף. אני שייכת לדור הנשים שרצו לעבוד. יכולתי לחיות יפה מאוד כאשת פרופסור ולא להגיע למצב שאני משלמת כמעט 60% מהמשכורת שלי למס הכנסה".
לא תמיד היה לך קל לשלב בין בית לקריירה תובענית.
"היו שנים שצנחתי למיטה בשמונה וחצי בערב יחד עם הילדים, כיוונתי שעון לשתיים בלילה ודשדשתי לחדר העבודה, כתבתי עד חמש בבוקר, ראיתי את הזריחה וחזרתי לישון עד שבע. היום כיתת יורים לא תוציא אותי משנת הלילה. בתי הבכורה הייתה בת 15 חודשים כשנולדו התאומות, וכל לילה קמתי לפחות שבע פעמים.
"אצל בעלי ה'פריווילגיה' הייתה שכשהוא נכנס לחדר הניתוח, העולם נעצר. כשהילדים היו קטנים, הוא היה מצלצל בערב אחרי ניתוח של שמונה שעות, והייתי מספרת, 'כן, התפוצץ צינור, ובאו לתקן', בלשון עבר".
היו שנים שהתביישת להגיד שאת גרה בסביון.
"בגלל שנאת העשירים שיש בארץ. לפני 15 שנה קנינו את הבית הזה, לראשונה יש לי חדר עבודה בקומה השנייה, קודם כתבתי במטבח. לא נולדתי עם כפית של זהב בפה. בעלי עבד בפרך, אני עבדתי בפרך. לא זכינו בלוטו ולא תמכו בנו. כל דבר עשינו ב־20 אצבעותינו, כולל היכולת לתמוך בילדים כלכלית. מור, אחת מבנותיי, למדה תואר שני בהרווארד, ולקח לנו שנים להחזיר את ההלוואות, ועשיתי את זה בשמחה.
"תראי, את הבלטה הזו במרפסת קניתי מ'איפה העוגה?' ואת זו מסדרת הספרים 'גאליס'. הייתה תקופה שניסו לרתום אותי לפרויקט של הקמת תיכון בסביון, ואני התנגדתי לזה בתוקף. רציתי שהבת שלי תלמד בתיכון מקיף יהוד ולא תגדל בבועה ותחשוב שלכל אחד יש בריכה בבית. עמי ואני בהחלט מכלכלים את החיים שלנו בצנעה. אין אצלנו סתם לבזבז. אני נוסעת על ג'יפ בן 11. אז מה, מה קרה?".
למה את מייחסת את ההצלחה הכלכלית הכי גדולה שלך?
"לנפילה הכלכלית הכי גדולה בחיי, כי ממנה למדתי. במשך תשע שנות חיי במיניאפוליס, כשגרנו שם בגלל תת־התמחות של עמי, רקמתי את הפרויקט של 'חיבוקי'. הסתובבתי לבד ברחובות שטופי השלג ורציתי שמישהו יחבק אותי. כשהבת הבכורה התחילה ללכת לגנון, היא ביקשה כל בוקר חיבוקי. כשחזרנו ארצה הפרויקט קרם עור וגידים עם משה דץ שהלחין את השירים ועם יעל אבקסיס שהובילה. חברה אנגלית, פאפט פקטורי, עיצבה לי את הבובה של חיבוקי. ואז איבדתי את התחתונים כי תוך דקה זייפו את הבובות ועצרתי הכול. עד היום זה ענן שחור בחיי".
איך כתבת 400 ספרים עם המולת ילדים בבית? אני לא מצליחה לכתוב רשימה למכולת כשמפריעים לי.
"למה עד גיל 40 כתבתי רק ספרי ילדים ונוער ולא רומנים למבוגרים? כי זה בדיוק היה האורך של הסרטים המצוירים בטלוויזיה. לא ניצלתי את הזמן הזה למנוחה או להשלים עבודות במטבח. ישבתי לכתוב. ידעתי שהצלחות בכיור לא יברחו לשום מקום".
היום היא כבר מצליחה למצוא זמן גם לדברים אחרים. בימי שישי היא חלק מפרלמנט שמח שכולל, בין היתר, את חני נחמיאס, חנה גרטלר, רזיאלה גרשון, אלון אופיר, משה דץ ומוניק בן מלך. "בקיץ הם באים אליי לבריכה. כשאת בת 20, חברויות זה כדי לכייף. בגיל 60 חבר אמיתי זה חלק ממך. לא מזמן מוניק ואני לקחנו את דץ לחגוג לו יום הולדת, ואחרי הסנגרייה לחשתי לו באוזן שאין לי חיים בלעדיו, ודץ התרגש ואמר, 'תכתבי על זה שיר'. הוא אפילו קונה לי בגדים כי נמאס לו לראות אותי עם אותה חולצה. 'אין לך זמן? אז תלבשי את מה שאני אקנה לך'. אנחנו מתכננים להזדקן ביחד, שלושתנו, במתחם משותף".
ב"שירלי טמפל רוקדת ככה", ספרה החדש, שיר מגוללת את סיפורה של משפחת עולים מבולגריה שהתיישבה ביפו בשנות ה־50, דרך עיניה של הבת הצעירה, שריקה לוי. העלילה המסחררת נעה בין עבר להווה, כשהגיבורה הראשית מתיישבת מול חמוטל, צעירה שחולמת להיות סופרת, ומשחזרת מולה את הביוגרפיה המשפחתית, עד שמתגלים הסודות: לאן נעלם אביה של שריקה, מי הייתה המאהבת הסודית שלו, מה עשו לה הבנות בפנימייה הדתית ומדוע בתה היחידה מתנכרת לה.
יוצאי בולגריה מתוארים בספר כאנשים חמים וצבעוניים, וזו המחווה שלה לבעלה עמי, בולגרי שגדל ביהודה הימית ביפו. "החלטתי להקדיש שש שנים מחיי לחקר העדה הבולגרית כי התלהבתי מהעובדה שיש להם גאוות יחידה", היא אומרת. "מעולם לא שמעתי מישהו אומר, 'אני פולני', בגאווה. אני כותבת בתודות בסוף הספר, שהעדה הבולגרית קיבלה אותי בשמחה בלי אודישנים".
מה הבנת על זוגיות ועל חיי נישואים אחרי 40 שנה?
"הבנתי שלא חובה - לא חובה להתחתן, לא חובה לשמר את המסגרת המשפחתית בכוח, בטח שלא 'בשביל הילדים'. לעומת זאת, חובה על כל צד לשאול את עצמו, לפחות פעם בחודש, אם מה שהתאים לו לפני 40 שנה באמת עוד תקף ואם הוא רוצה. כשמבינים שזו לא חובה, באים באהבה. תמיד מהדהד לי שמחר בבוקר זה יכול להיגמר מרצוננו או לא.
"יש לי חברות בגילי שאומרות, 'אני חייבת מאהב כדי להתרענן'. רוצה להתרגש? תעשי מסאז'. אל תפגעי באישה אחרת. כל הפמיניסטיות יעוטו עליי, אבל היחס שלי היום אל נשים הוא 'כבדו וחשדהו'"
"התובנה היותר עמוקה שיש לי מתייחסת דווקא להורות. כשגרנו במיניאפוליס הייתי מתחננת, 'תשתדל לבוא הביתה בשש לעזור לי עם ארוחת הערב והמקלחות', כי זו עם כינים וזו עם סטרידו וזו עם אבעבועות רוח. השיטה בארצות־הברית הייתה אז לקבוע ישיבות בכוונה בחמש, כדי שהגברים יחזרו הביתה בשבע בערב, כשהילדים תכף במיטות. כשנולדה יולי, הקטנה, אמרתי, 'הכול עליי, אל תדאג'. כשבאתי בגישה הזו, הוא נפתח והתרכך והיה שר לה שירי ערש. באהבה אין מה ללחוץ".
לאבא של שריקה, גיבורת ספרך, יש מאהבת, ובעקבות נטישתו הבית מתפרק. מה רצית לומר?
"כל אחד מהגיבורים שלי מתמודד עם המציאות בדרך שונה. האמא בהכחשה, אבא הלך ויחזור, ואני לא מסוגלת לסבול את קלות הדעת שבה חלק מהאנשים, צעירים כמבוגרים, מתייחסים לרומנים מחוץ לנישואים. זה משהו שהורג. הרבה שנים האשמתי את הגברים שהם לא חומלים על נשותיהם. היום, ממרום שנותיי, אני מאשימה גם חלק מהנשים שנכנסו לתוך הלופ של 'אני חייבת מאהב'. יש לי חברות בגילי שאומרות, 'אני חייבת מאהב כדי להתרענן'. רוצה להתרגש? תעשי מסאז'. אל תפגעי באישה אחרת. כל הפמיניסטיות יעוטו עליי, אבל היחס שלי היום אל נשים הוא 'כבדו וחשדהו'".
בסוף פגישתנו סמדר שיר מקבלת טלפון מהביטוח הלאומי, בעניין אמא שלה. "היא אישה צלולה בת 90, תתקשרו אליה", היא מתרגזת, "היא מתפקדת בכוחות עצמה. פעם הבאתי לה עובדת זרה, אחרי יומיים היא פיטרה אותה. לפעמים אני שואלת בתחינה, למה היא לא הולכת בעקבות חברותיה ונכנסת לדיור מוגן מפואר עם תוכניות העשרה, במקום לשבת בביתה לבד, כשהיא מכניסת השבת עד צאת השבת יושבת בלי טלוויזיה בבדידות איומה, והיא אומרת, 'אבא הביא אותי לדירה הזו, מכאן אני אלך לאבא'".
אבא שלך עדיין נוכח מאוד בחייכן.
"כששואלים מאיפה באה הכתיבה, ברור שלאמא שלי יש השפעה עצומה כי היא מורה בנשמתה, אבל היצירתיות באה מאבא. הוא היה גאון שהמציא מכונות חקלאיות לבתי אריזה, ושנים אחרי פטירתו עוד צלצלו לאמא לשאול מי יכול לתקן. אחי שוקי, עם דוקטורט בהנדסה, טוען שעד היום הוא לא מצליח להבין מה אבא עשה. אצלו הכול היה בראש. לא בפתקים. ועם הראש הזה הוא נקבר. הוא נפטר בגיל 51 באופן פתאומי כשגרתי בארצות־הברית. בספר 'עד סוף הים' אזרתי אומץ לראשונה לכתוב עליו והלכתי לקולנוע רב־חן בתל־אביב, שם הוא נפטר על המדרגות מהתקף לב. הלכתי ברגל משם לשח"ל כדי להבין איזו דרך עבר האמבולנס, ולמה לא הצליחו להציל אותו.
"מגיל 50 פחדתי שאני עלולה לא להגיע לגיל 51. כשהגעתי לגיל 60, הבנתי שבורא עולם נתן לי כמה שנים אחרי אבא. לא הבנתי באיזו זכות אני חיה יותר ממנו. עד היום כשאני נוסעת ורואה מכונית בצבע ירוק צפרדע כמו שהייתה לו, אני בולמת. הנה אבא. כשהגעתי בלילה של השבץ לבית החולים, ראיתי את אבא מולי. מדי פעם יש לי הרגשה שהוא מסמן לי, ואני אומרת לו, עוד קצת. בלילה של השבץ אמרתי לו, רק תן לי לגמור את 'שירלי טמפל'".
את חוששת שיקרה לך משהו, והטקסטים שלך יתפרסמו בלי אישורך?
"מה שמאיר שלו אמר בריאיון לדנה ויס השפיע עליי: 'כשאדם מת ומוציאים לאור טקסטים גנוזים, אתה מגלה שהם לא טובים'. מאז האירוע המוחי יש קבצים שאני כותבת עליהם: לעולם לא להראות אותם לעין אחרת. כי הכתיבה היא הדרך שלי לרפא את עצמי. לא הכול צריך להתפרסם".
