כששאלו פעם את הפזמונאי יורם טהרלב ז"ל מה הסטטוס המשפחתי שלו, הוא ענה: "מבחינת משרד הפנים כל התשובות נכונות: אני נשוי, גרוש ואלמן גם יחד". ואכן, שלוש פעמים התייצב טהרלב מתחת לחופה: ב־1963 נשא לאישה את המשוררת כלת פרס ישראל נורית זרחי, שאותה הכיר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, והיה נשוי לה 14 שנה. שנה אחרי הגירושים נישא ללינדה, שנפטרה מסרטן אחרי 33 שנות נישואים, ולפני שבע שנים התחתן עם בתיה קינן (74), מי שהייתה דוברת בית הנשיא בתקופתו של עזר ויצמן, ולאחר מכן שימשה כנספחת התרבות של ישראל בטורקיה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קינן וטהרלב הכירו בבית העיתונאים בתל־אביב. הוא ראה אותה יושבת בבית הקפה שבמקום, ביקש מחבר משותף את הטלפון שלה, ומכאן הדרך לחופה שלישית הייתה קצרה. "אני צריך עזר כנגדי", הסביר טהרלב את הנישואים בעשור השמיני לחייו. "לדעתי אדם בלי אישה הוא לא אדם שלם, כי אדם זקוק להדרכה של אישה, בפרט אם היא חושבת אחרת".
בתיה, מה בער לכם להתחתן?
"זה היה חשוב ליורם, הוא היה אדם משפחתי. לא הייתה הצעה מסודרת והוא לא כרע ברך, דיברנו על זה והחלטנו לנסוע להתחתן בקפריסין, אפילו לא קנינו טבעת מראש. לפני הטקס נתתי לו טבעת שהבת שלי קנתה לי. כשחזרנו לארץ ראינו במוזיאון תל־אביב טבעת יפה וקנינו, ואז הוא קידש אותי שוב".
באיזה שלב בחייך היית כשהכרת אותו?
"שקלתי לעבור לגור בארצות־הברית, כי שתי הבנות שלי גרות שם. באותה תקופה ממש חזרתי מטורקיה אחרי שבע שנים ובדיוק אמא שלי נפטרה, ולמעשה לא היה שום דבר שיחזיק אותי פה. כבר חייתי שנים לבד מאז שהתגרשתי, אני אוהבת להיות לבד, אבל כשהוא צלצל הסתקרנתי".
העובדה שהוא היה אדם מפורסם השפיעה עלייך?
"תראי, הייתי דוברת בית הנשיא וכבר פגשתי אנשים מפורסמים. העובדה שהוא היה מפורסם אפילו קצת קלקלה, כי קצת לפני כן סיימתי לעבוד במשרד החוץ ויכולתי כבר לרדת מהעקבים ולהרשות לעצמי להתלבש כמו ג'יפה, ואז שוב הייתי צריכה להיות ייצוגית, כי כשהייתי הולכת עם יורם לבית קפה, למשל, אנשים היו מסתכלים עליי".
איך הייתה הפגישה הראשונה שלכם?
"קבענו ב'רולדין' בכיכר המדינה, ליד הבית שלי, וכבר בפגישה הראשונה היה ברור שזה זה".
מה היה ברור?
"הוא היה סקרן לגביי, וזה החמיא לי. חשבתי שניקח את זה לאט, אבל כעבור חצי שנה בערך הוא אמר 'אני לא בנוי לקשר מרחוק', ועבר מהרצליה אליי. אני אגיד לך את האמת? זו לא הייתה החלטה, הוא פשוט בא לישון איזה וויקאנד ונשאר. מזל שזה קרה, קיבלתי אותו לנורא מעט זמן, לפחות היינו בכל הזמן הזה ביחד. אני התאהבתי בו מהר, כמה שבועות אחרי שהכרנו כבר הייתי מאוהבת. אצלו זה קרה בהדרגה, הוא כל פעם גילה אותי עוד קצת. היינו קואליציה נחמדה ביחד".
מה אהבתם לעשות ביחד?
"לפתור תשבצי היגיון, שנכנסו לחיי יחד עם יורם. בשבת היינו עושים את זה יחד עם הילדים, ובכל פעם שהצלחתי לפתור משהו הוא היה גאה בי ומשוויץ שהוא לימד אותי. אהבתי להצטרף לנסיעות שלו להופעות בארצות־הברית, ביקרנו את הבנות שלי ביחד. בעיקר אהבנו לדבר אחד עם השני, הוא היה בחור חושב. ההרפתקה של החיים שלו הייתה לבדו מול הנייר שלפניו. כשאת חיה עם אדם יוצר את מסתכלת על זה כעל משהו אלוהי, הייתי נפעמת רק מלהסתכל עליו כשהוא כתב".
איך הייתה החתונה?
"היה טקס נחמד, אבל הוא היה רשמי מאוד וזה לא מצא חן בעיני יורם, אז הוא הפסיק את הטקס באמצע ועבר לטקסט היהודי, 'הרי את מקודשת לי' וכל מה שאומרים. עשה את זה רומנטי".
הוא היה אדם רומנטי?
"בכלל לא, הוא גם לא כתב שירים רומנטיים. שימי לב ששירי האהבה שלו הם היתוליים, והרבה מהם מהצד של הנשים: 'חשמל זורם בכפות ידיך', 'הוא לא כל כך חכם אני יודעת', 'פשוט שריונר'. השירים מעידים על כמה הוא היה ביישן בתחום הזה. דווקא מיום האהבה, שהוא יום מסחרי לכל הדעות, הוא תמיד עשה עניין, קנה מתנה וכתב משהו נחמד. ביום האהבה הראשון שלנו הוא כתב לי שורה מתוך שיר שלו, 'עם הסתיו חזרו הציפורים'.
"זה שיר אהבה של זוג ציפורים, 'הוא בנה לה קן מעשבים, והיא ליקטה זרעים מתוך הרגבים, הוא שרק לה שיר של אהבה, והיא נתנה לו שי: נוצה מתוך זנבה'. הוא כתב לי שורה מהשיר: 'נשקו הם זה לזו מקור אלי מקור, אוהב אותך, בעלך', וככה זה נהיה השיר שלנו, למרות שהם נפרדים שם בסוף - הוא שב אל המדבר והיא אל ההרים".
איזה שיר שלו את הכי אוהבת?
"'בשביל אל הבריכות' ששרה חוה אלברשטיין (והלחינה אלונה טוראל, ד"ח). אהבתי את השיר הזה עוד לפני שהכרתי את יורם. דליה רביקוביץ אמרה פעם שזאת הבלדה הכי יפה שנכתבה בשפה העברית, ואני מסכימה איתה".
ואיזה שיר שלו הוא הכי אהב?
"הוא אהב יותר את 'השירים היחידניים', ככה הוא קרא להם, שירים שאין כדוגמתם, למשל 'גבעת התחמושת', 'יואל משה סלומון', או 'ברחובנו הצר גר נגר אחד מוזר'. אלו שירים שאין להם אח ורע".
איך את מתייחסת לפרשנות הארוטית לשירים כמו "אתה לי ארץ" או "עוד לא תמו כל פלאייך"?
"השיר 'אתה לי ארץ' הוא בפירוש שיר ארוטי, מקסים בעיניי ששיר יכול להיות תפילה לארץ מולדת, וברובד אחר להיות שיר על אהבה לא מושגת, מין הר נבו פרטי, 'אתה לי ארץ אבודה לנצח'. לגבי 'עוד לא תמו', לא הייתי חושבת על משמעות ארוטית אם לא היית שואלת. למיטב הבנתי יורם לא התייחס אליו כאל שיר ארוטי".
אפשר לכתוב היום שיר כמו "אינך יכולה", עם שורות כמו "אינך יכולה ככה סתם ללכת... אפילו אם תגידי לך לך מעליי"?
"יש שירים שהיום לא נראים טוב, אבל צריך לזכור שלפני 50 שנה היו ימים אחרים. הוא חשב שזה שיר פופ קליל ולא מתיימר, ואגב, זה השיר הכי מושמע שלו. שימי לב שבסוף הוא נותן לה ללכת".
"ואם תבקשי מעליי לברוח, אתן לך בלחי נשיקה אחרונה", זה נחשב נותן לה ללכת?
"אני לא מנסה להצדיק ולתרץ, יש שירים שבאמת לא עומדים במבחן הזמן, אבל לי מפריע יותר שהרבה שירים שלו על אהבת המולדת משמשים רקע לדברים איומים שאנשים עושים בשטחים לערבים. הם לוקחים את אהבת הארץ של יורם למקום לא טוב, ויורם מאוד התנגד לזה".
בערוב ימיו טהרלב חרש את הארץ במופעי סטנד־אפ, ובתיה הייתה שם תמיד לצידו. "בהתחלה הלכתי איתו מסקרנות, אחר כך המשכתי ללכת איתו כי הוא ביקש, הוא כבר היה צריך אותי שם", היא מספרת. "התחלתי לנהל את הפייסבוק שלו, היו לו 5,000 חברים ואחרי שלקחתי את זה על עצמי הגענו ל־52,000. פרסמנו סרטונים מהמופע, ופתאום כולם ראו כמה שהוא מצחיק, אנשים יצאו מההופעות בוכים מצחוק".
טהרלב נפטר מסרטן בחודש שעבר, שבועיים לפני יום הולדתו ה־84, והותיר אחריו ארבעה ילדים, תשעה נכדים, שני נינים ומעל אלף שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל, כשם אלבום המחווה שהוקלט לכבודו לפני שנה בעיבודים חדשים, על ידי זמרים שרובם עוד לא נולדו כשהשירים נכתבו.
פתק שכתב יורם טהרלב לבתיה קינן ביום האהבה, פברואר 2021: "לבתיה, אהובתי, שותפתי, חומת המגן שלי, מורתי, תלמידת חכמים בזכות עצמה. חיבוק גדול ביום האהבה! אוהב אותך, יורם"
בשנים האחרונות לא כתב פזמונים והתמקד בכתיבת ספרים שעוסקים בארון הקודש היהודי מנקודת מבט חילונית, שעליהם שקד מדי יום בבית הקפה של בית סוקולוב: "שמחת תורה", פרשנות הומוריסטית לפרשות השבוע, שיצא ב־2014; "על ברכי אבות", פרשנות רעננה ומקורית לפרקי אבות, שיצא ב־2016; ו"יורם טהרלב משוחח על משלי", פירוש ופענוח סודות ספר משלי, שטרם יצא ולמרבה הצער הוא לא יזכה לראותו.
בתיה, שמונתה על ידו להיות מנהלת עזבונו הרוחני העשיר, ספדה לו על קברו: "אי־אפשר לא לאהוב את יורם וכולכם כאן מכירים ואוהבים אותו הרבה יותר שנים ממני. אני רוצה להודות לנורית זרחי ולשתי בנותיה רוני ואראלה, ולדניאל ומיכל, הילדים של לינדה ז"ל, שהכנסתם אותי לביתכם וללבכם, והודיתם לי על הדברים הכי פשוטים שעשיתי למען יורם. הייתה זאת זכות גדולה להיות חלק מהפרויקט שלכם, תודה רבה".
בלוויה הודית לגרושתו ולילדיו, זה לא מובן מאליו.
"כי הם המשפחה שלי. עם נורית היו לי מההתחלה יחסים טובים, היא מאוד ריככה את הכניסה שלי למשפחה, היא הייתה מקסימה אליי והקלה עליי. אראלה דיברה כמו מלאכית בלוויה, היא אמרה עליי משהו מאוד יפה, ומרוב הלם אפילו לא שמתי לב. רק אחר כך אבשלום קור, חבר טוב של יורם, סיפר לי שהיא אמרה 'אבא שלי היה כל כך מוכשר, שבגיל 70 הוא הצליח למצוא אהבה, את בתיה הנהדרת'. בזמן אמת לא קלטתי את זה בכלל'".
נראה שבאמת כולם אהבו את יורם. מה היה סוד קסמו?
"המתיקות שלו. הוא היה איש מתוק להפליא, ולהגיד על אדם זקן שהוא מתוק זה לא כל כך נהוג. כמובן גם השנינות, החוכמה, העומק והידענות, והוא גם היה מאוד מצחיק. הוא הצחיק אותי בלי סוף, לקח לי שנים להבין כמה ההומור חשוב לו. הוא היה מוכן שיצחקו גם על חשבונו, כל עוד הבדיחה טובה. פעם היינו אצל חברים והתעורר שם ויכוחון פוליטי, יורם ואני לא היינו באותו צד בוויכוח ואני קצת הסתלבטתי עליו וכולם התפוצצו מצחוק. מאוחר יותר הרגשתי ממש רע עם זה, כשהגענו הביתה אמרתי שאולי הגזמתי קצת, והוא ענה: 'על מה את מדברת? עשית שם ממש סטנד־אפ, הם צחקו מהבדיחה שלך עד סוף הערב'. הוא היה גאה בי שעשיתי בדיחה כל כך מוצלחת, בכלל לא היה אכפת לו שהיא הייתה על חשבונו. הוא היה נטול אגו ונדיב לב".
החזקתם באותן השקפות פוליטיות?
"כמעט. אני אדם קצת יותר פוליטי ממנו וקצת יותר שמאל ממנו. היו קצת ויכוחים בינינו, כי שיחות על פוליטיקה זה מה שהכי מדליק אותי".
כמה זמן היה לך להתכונן לפרידה ממנו?
"לא הרבה, ימים ספורים. לא ידענו שזה יהיה כל כך מהר, ולפי מה שאנחנו מבינים גם הוא לא ידע. היו לו כאבים עזים ועזרנו לו להתגבר ככל שיכולנו. הילדים והנכדים היו כל הזמן סביבו, חיבקו אותו, השמיעו לו את השירים שלו, הבנות הגדולות שרו לו את שירי הערש שהוא שר להן כשהן היו ילדות וזה מאוד ריגש אותו".
מה עבר עלייך בחודש באחרון?
"עצב גדול. אני עוד מבולבלת, זה בא די בהפתעה, קשה להתרגל לידיעה שהוא איננו. הבקרים הכי קשים לי. כשאני מתעוררת בבוקר לוקח לי שנייה לקלוט מה קרה לי, וזה נורא".
איך הוא היה רוצה שיזכרו אותו?
"הוא היה רוצה שיזכרו את הקשת הרחבה של היצירה שלו, לא רק את השירים. שיהיה כבוד לעבודה שלו ב־25 השנים האחרונות, למאמץ שהוא השקיע בספרים בנושא היהדות".
בתיה קינן־טהרלב, אם לשתי בנות (50 ו־45) החיות בארצות־הברית וסבתא לארבעה נכדים, נולדה בפולין בשם איזבלה. בגיל תשע עלתה עם הוריה ואחותה הצעירה היישר לבאר־שבע. היא שירתה בנח"ל, שם הכירה את בעלה הראשון ונישאה לו מיד עם שחרורה מצה"ל, אבל הנישואים נגמרו אחרי שבע שנים.
"התחתנתי מאהבה גדולה", היא אומרת, "הוא באמת בחור מקסים ואצילי, אבל היינו צעירים מדי כשהתחתנו. כל כך השתדלנו להחזיק את הנישואים האלה, למרות שהיו לנו שנים מאוד עצובות. בסוף אמרתי לו 'תשמע, עם המאמץ שאנחנו משקיעים בשביל לא להתפוצץ אחד על השני אתה יכול לעשות עשר נשים מאושרות'. באתי מבית עם הורים שאהבו אחד את השני אהבת נפש, והייתי עבורם הקורקבן של העולם. גדלתי עם התפיסה שמגיעה לי אהבה, ואם היה פחות מנפלא, זה לא הספיק לי. לא התחתנתי מאז, כי לא חיפשתי בעל, כל עוד הבנות שלי היו קטנות לא היה מצב להכניס גבר הביתה. אם להיות כנה, לא חשבתי שאוכל גם לרצות גבר וגם לנהל קריירה".
היא למדה מדע המדינה, יחסים בינלאומיים ותקשורת באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל־אביב, וכשסיימה הפכה לדוברת של פוליטיקאים שונים, בין השאר הייתה דוברת שר החקלאות יעקב צור ז"ל ואז עברה להיות דוברת בית הנשיא עזר ויצמן ("המליצו עליי והוא ביקש לפגוש אותי"), ועבדה שם כשבע שנים. דברור נשיא כמו ויצמן לא תמיד היה לה קל. למשל, כשאמר לאליס מילר שרצתה להגיע לקורס טיס: "מיידלע, ראית פעם גבר סורג גרביים?" או כשבמהלך ביקור במעון לנשים מוכות, הוא אמר לחוסות: "גם לי היו ויכוחים עם ראומה אשתי, אבל מעולם לא עלה בדעתי לתת לה פליק או משהו".
"עזר היה איש שקבע אופנות, אבל המציאות זזה והוא נשאר באותו מקום", היא מסבירה. "הוא חשב שמצחיק להגיד מיידלע, אבל זה לא היה אלגנטי וזה לא התקבל טוב ואני הייתי שם כדי לנהל בכל פעם מחדש את המשבר".
איזה משבר היה לך הכי קשה לנהל?
"המשבר הכי מאתגר היה כשהוא ביקר בבית הספר הריאלי ואמר שדוד המלך היה 'פייגלע לא קטן'. הוא כמובן חטף מהדתיים, אבל החלק הקשה באמת היה מה שהוא חטף מהקהילה הלהט"בית. הוא לא התכוון לפגוע ולא ידע בכמה אנשים הוא פגע. התחלנו לקבל מכתבים מאנשי הקהילה, כולל מטייסים קרביים שאמרו שהם הומואים ושהם מאוד נפגעו ממנו".
איך יצאתם מזה?
"לצאת מזה טוב אי־אפשר היה, כי הדברים נאמרו, אבל אפשר היה לרכך. הזמנו לבית הנשיא משפחות נהדרות של הומואים, הורים וילדים, הוא התנצל והצטלם איתם, ואיכשהו הצלחתי להפוך את זה לאיזשהו שיעור גם לאנשים אחרים שחשבו כמוהו".
איך התמודדת כדוברת עם הגילוי שהוא קיבל מתנות מאדוארד סרוסי, מה שבסופו של דבר הביא להתפטרותו?
"אי־אפשר היה להמשיך לדברר את הפעילות השוטפת של בית הנשיא וגם לנהל משבר בסדר גודל כזה, אז הבאנו את מנחם שיזף ז"ל, שהיה חבר טוב שלי, כיועץ מיוחד. הציבור כעס עליו מאוד. הוא היה נשיא מאוד אהוב וזה שבר את הלב. לצערי עזר לא טיפל בזה טוב, הוא כבר היה אדם חולה. אם הוא היה בכוחותיו, הוא היה עובר את המשבר הזה ונשאר נשיא".
למה לא נשארת דוברת בית הנשיא כשמשה קצב נבחר לנשיא אחריו?
"לא רציתי לעבוד עם קצב. ביום שהוא נכנס לתפקידו אמרתי לו 'אני נותנת לך חודש למצוא מישהו, כי הדעות שלך הן לא הדעות שלי ויהיה לי קשה מאוד לדברר אותך'. הוא הצטער שהתפטרתי, אפילו נעלב, כי הוא ראה איזו תקשורת טובה עזר קיבל בתקופתי, אבל זה היה בזכות עזר, לא בזכותי".
את מתגעגעת לעזר ויצמן?
"כן, כמובן. אני מתגעגעת גם לתקופה וגם אליו, היו לנו שיחות מרתקות על ספרים, הוא היה אדם מאוד נאור, קרא בעיקר ביוגרפיות וכל בוקר הוא היה מספר לי מה הוא קרא בלילה".
ארבע שנים אחרי שסיימה את תפקידה בבית הנשיא, מונתה לתפקיד נספחת התרבות בשגרירות הישראלית בטורקיה, וחיה באיסטנבול שבע שנים. "זה היה תפקיד כיפי ומרתק רוב הזמן, אבל לקראת הסוף היחסים בין ישראל לטורקיה כל כך התקררו שזה כבר נהיה מאוד קשה. אחרי תקרית המרמרה, למשל, לא יצאתי שבועיים מהבית והלכתי לסופר רק עם ליווי".
מה תכלס עושה נספחת תרבות?
"היום כבר לא קוראים לזה נספח תרבות, אלא דיפלומטיה ציבורית, שזה בדיוק זה. בתקופה שאני הייתי שם הטורקים לא כל כך ידעו לעבוד עם שגרירויות אחרות, אבל בגלל שאני באתי מהפוליטיקה, ידעתי לעשות אירועים חווייתיים והוליסטיים. למשל, עשיתי אירוע לכבוד 120 שנה להולדתו של הרצל והבאתי את הקונסול האוסטרי ותזמורת מאוסטריה. בחוץ היו 150 שוטרים כי כבר התחילה תקופה מתוחה. הגעתי בסופו של ירח הדבש בינינו ובין טורקיה, אבל הטורקים ידעו מי אני וידעו שאני מהטובים, כלומר מהשמאל, בזכות העבודה עם עזר, אז קיבלו אותי מאוד יפה. בגדול, אין כמו הכנסת האורחים הטורקית. ביום שסיימתי את תפקידי שם, כמה שעות אחרי שהגעתי הביתה, ארדואן גירש את השגריר הישראלי מטורקיה".
אם מדברים על פוליטיקה, אי־אפשר שלא לשאול על פרס ישראל. יורם לא זכה בפרס שהיה ראוי לו. את כועסת על זה?
"אני לא כועסת כי זכו אנשים ראויים ואין לי מה להגיד נגד בחירתם. לא היה אף אחד שקיבל ולא היה ראוי לקבל. זה הולך לפי קטגוריות, קטגוריית הזמר העברי מקבלת את הפרס פעם בשבע שנים, ואם אני מצטערת על משהו, זה על כך שכבר 20 ומשהו שנים אנשים שכותבים מילים לא קיבלו. קיבלו מלחינים וזמרים, זה מעביר מסר שהמילה הכתובה לא חשובה".
כמה הוא היה ממורמר מזה?
"הוא ממש לא היה ממורמר, ולאנשים שהתמרמרו הוא ענה 'מה, אני מדען? אני לא צריך את הפרס, אני מספיק מפורסם גם ככה'. מה שהכאיב לו יותר היה שכל הזמן שאלו אותו 'נו, מתי תקבל את הפרס?'. הוא היה אדם דגול גם בלי פרס ישראל. היה כיף לגעת בגדולתו, ועל זה אני אסירת תודה".
