"בעלי עומד להיכנס לכלא", כתבה מישהי בפוסט אנונימי בקבוצת נשים בפייסבוק. "הוא לא אוכל, הוא לא ישן, הוא עצבני כל הזמן. אנחנו לא יודעים מה להגיד לילדים שלנו. יש פה מישהי שעברה משהו דומה? יש עם מי להתייעץ?". אורלי חלפון (62), עובדת סוציאלית במקצועה, שמלווה אסירים לקראת כניסה לכלא, כמעט נושמת לרווחה כשהיא רואה פוסטים כאלה. "לא משמחה, חלילה", היא מבהירה, "אף אחד לא רוצה להיכנס לכלא, זה לא אירוע משמח לאף משפחה. אבל לפחות יש אנשים שיודעים לבקש עזרה. הם אולי עוד לא יודעים שהם צריכים דווקא אותי, אבל הם יודעים שהם צריכים מישהו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חלפון, שלפני שנתיים פרשה בדרגת רב כלאי משירות בתי הסוהר אחרי כ־20 שנה, מציעה שירות ייחודי. אם עברת עבירת מרמה או אלימות, הורשעת בבית משפט ואתה מצפה כעת למאסר, חלפון תשמח לשמוע ממך אחרי שסיימת לדבר עם עורכי הדין. בשנתיים שהיא נמצאת בשוק הפרטי היא מלווה בקליניקה שלה אנשים ללא עבר עברייני לקראת כניסה לבתי הסוהר. היא מספרת להם איך הכלא נראה מבפנים, איך נראה סדר היום, ואיך שומרים על השפיות כשעוברים מתפקיד של מנכ"ל בכיר במשק לאסיר שצריך לעמוד בספירה כל יום.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מה את בעצם עושה?
"אני מומחית בהתמכרויות, באלימות במשפחה ובמרמה, ואלה רוב העבירות שנכנסים עליהן לכלא. אני עושה את ההכנה הנפשית, בונה חוסן נפשי. מנסה להבין איך אתה ישן, מה קורה איתך, עוזרת לבנות את הערך שלך מחדש רגע לפני כניסה למוסד טוטליטרי. אני מספקת מידע על כל מה שמצפה לך: איך נראה היום הראשון, האנשים, מה קורה בחדרים, מה מצופה לך מבחינת החינוך בכלא, הנהלים. אני מנסה להפוך את העולם הלא ודאי לכמה שיותר ודאי בפירוט גדול. את הרי מגיעה למקום שנראה לך זר. אני תמיד אומרת לאסירים שלי: 'גם כשאתם מגיעים למלון חמישה כוכבים, אתם לא מוצאים את עצמכם וכולם נראים לכם זרים. ביום השני אתם יודעים איפה הבריכה, איפה חדר האוכל וכו''. זה נורא מצחיק אותם, אבל זה עוזר להם להבין. כמו שהמלון הוא מקום זר, כך גם הכלא. אנחנו מכינים תוכנית לזמן המאסר ולאחריו. לומדים לקבל כעובדה את זה שאתה הולך להיות אסיר, להבין שתחושת הערך העצמי שלך הולכת להשתנות. יש שינוי שצריך לעשות בחשיבה".
איזה שינוי למשל?
"היה לי אדם שנתן למישהו אחר מכות ברמזור, דחף אותו, איים עליו, הרביץ לו. בהתחלה הוא לא הצליח לראות אותו כקורבן. מבחינתו הוא היה מישהו שעיצבן אותו בזמן שהחברה שלו ישבה לידו באוטו. עוד לפני שהוא נכנס עשיתי לו שליטה בכעסים בתהליך הטיפולי. למה? כדי שכשהוא ייכנס לבית הסוהר, השפה כבר תהיה מוכרת, שהוא ישתלב ויפיק ערך מהתהליך הטיפולי ושהמוטיבציה של שב"ס להכניס אותו לתהליך טיפולי תהיה גבוהה כי כולם ירוויחו מזה יותר - גם הכלא וגם האסיר. בסביבה טיפולית הוא ישפר את עצמו ויהיה לו יותר סיכוי להשתנות ולהשתחרר מוקדם".
חלפון, נשואה לארז, אמא לשלושה וסבתא לארבעה, מתגוררת ברמת־ישי ומעידה על עצמה "תמיד עבדתי עם אנשים בשוליים. אני מכירה את העולם הזה לפני שמגיעים לכלא, בכלא עצמו וגם אחרי". בתחילת הקריירה שלה הייתה עובדת סוציאלית ביחידה לטיפול והתמכרויות באלכוהול, סמים והימורים בעיריית יקנעם, שם עבדה במשך עשור. ב־2001 הצטרפה לשירות בתי הסוהר. "עבודה עם עבריינים תמיד עניינה אותי", היא מספרת "ראיתי איפה זה מתחיל ואיזה מקום תופסת המשפחה, השכונה, הרכב האישיות. הבנתי מאיפה זה בא. וגם, בעירייה הרווחתי שכר נמוך כעובדת סוציאלית. ברגע שנכנסתי לשירות בתי הסוהר, שילשתי את השכר שלי, וזה היה משמעותי".
יש עוד דרכים להגדיל את השכר. למה דווקא כלא?
"אף אחד לא הולך לבית הסוהר כדי להרוויח. הגעתי דרך מישהי שהכרתי מעבודתי עם המכורים, שהציעה לי תפקיד של מנהלת מחלקת גמילה מאלכוהול וסמים בכלא חרמון. לקחתי חל"ת של שנה מהעבודה שלי ואמרתי, 'אני מנסה את העולם הזה'. זה עניין אותי. אסירים לא מפחידים אותי, אף פעם לא היה לי קשה איתם, יכולתי להכיל אותם, להבין את האדם שמולי ואיפה הוא נמצא, להניע אנשים מנקודה א' לנקודה ב'. כמנהלת מחלקה את גם האבא וגם האמא. את צריכה להיות אחראית על הסדר והמשמעת, אבל גם להכיל אותם ולבנות להם תהליכים טיפוליים, לעזור לאנשים לעשות שינויים מהותיים בחיים. אני זוכרת שהייתי יוצאת מכלא חרמון וצורחת מהנאה, מכיף. לא האמנתי שאני מקבלת כסף על ההנאה הזו".
כשעומד מולך אדם שאנס את הילדה שלו, איך את מסוגלת להכיל אותו?
"כשאני רואה בן אדם, אני רואה את המכלול שלו. אני אף פעם לא רואה רק את העבירה שלו. הוא אדם שעבר עבירה. יש חשיבות מהותית ליכולת שלנו לעבור טיפול. אם אדם נמצא בתהליך של חרטה, של ניסיון להבין איך הוא הגיע לנקודה שבה הוא נמצא, אני שם בשבילו. לפני שנים רבות היה לי אסיר, מטופל, שעשה עבירת מין מזעזעת בילדה בת 16. אני זוכרת שאחד העובדים שלי העביר לי את התיק שלו והתיישב לידי כולו לבן. בתיק היה תיאור מפורט: איפה הוא אסף אותה, איך היא נראתה. מתוארים שם העיר שבה אני גרה, צומת קבוע שאני עוברת בו. באותה תקופה גם הבת שלי הייתה בת 16. זה נוגע בך עמוק. את שואלת את עצמך: איך אני מטפלת בבן אדם הזה? באותו יום שלחתי את העובדים הביתה, הלכתי הביתה בעצמי ליומיים. חשבתי עם עצמי איך אני עושה את זה. האם אני מסוגלת לטפל בזה? איך אני מוצאת דרך להגיע לאדם הזה?".
היא החליטה לכתוב לאסיר מכתב בשם הקורבנות, שמתאר בצורה מעמיקה וכואבת את מה שהם עברו. במפגש האסירים הבא הקריאה את המכתב וביקשה מהאסירים לחשוב על הצד של הקורבן שהם פגעו בו ולנסות לתאר אותו. "האסיר שטיפלתי בו צייר את הילדה שהוא פגע בה עם הרבה דם סביבה. הוא רעד לאורך כל המפגש. בסוף היום הוא אמר לי: 'הרגתי ילדה'. לא יכולתי לנשום. הבנתי שאני יכולה לטפל בו. אם אדם מסוגל לעצור ולהסתכל, להראות חרטה ומוכנות לעבודה, אז אפשר לטפל בו. טיפלתי בכל סוגי העבירות והבעיות, ממעילות ועד אלימות קשה ורצח. צריך שיהיה עם מה לעבוד".
נתקלת באסירים שלא יכולת לעבוד איתם?
"היה לי אסיר שהגיע למחלקה שלי יום לפני יום הביקור של המשפחות. הוא הואשם בעבירות מין כלפי בתו כשהיא הייתה בת עשר, ופגע גם בחברות שלה ובאחיות הגדולות. הוא כבר ישב הרבה זמן, הגיע לטיפול ולקראת יום המשפחות רצה שכל הילדות שלו יבואו לבקר אותו. אני לא הסכמתי שהילדות שלו יבואו. מי יודע אם הוא עדיין שבוי בשיבושי מחשבה? אני לא יכולה לאשר את זה. התחלנו לדבר. הוא סיפר שרק הילדה הקטנה שלו, זו שהייתה הקורבן המרכזי של העבירות, לא מוכנה לבוא לבקר אותו. 'משהו לא בסדר בראש שלה', הוא אמר, 'כל האחיות ניתקו איתה קשר. היא בולימית, היא אנורקטית'. כששאלתי למה היא לא בסדר בראש, הוא אמר שהיא לא מוכנה לסלוח לו. 'כל האחיות שלה סלחו, אבל היא לא', ואז הוא ציין ש'כשהיא הייתה תינוקת אמא שלה הפילה אותה על הראש ובגלל זה היא לא בסדר בראש'. באותו רגע הבנתי שהוא לא לוקח שום אחריות, הוא לא רואה את הבת שלו כקורבן, לא מוכן לנסות לראות את הקשיים שלה ורואה רק את עצמו כקורבן. הוא לא רצה הליך טיפולי ולא היה יכול להישאר במחלקה שלי, שהיא טיפולית, כי הוא בכלל לא עושה תהליך. החשיבה שלו הייתה מעוותת לגמרי, לא היה עם מה לעבוד.
"בתפקיד האחרון שלי טיפלתי בנושא אלימות במשפחה. את רואה רק את התיקים, לא את האנשים. את יושבת בחדר וקוראת כתבי אישום כל היום כדי לקבל החלטות. זו הייתה תקופה שחשבתי שאני בטראומה משנית. את קוראת עשרות תיקים שבהם כולם רוצחים את האמהות של הילדים שלהם, את האחיות שלהם. ההיא לא באה להם בטוב בזווית, יאללה, הורגים אותה. ההיא - יורים לה ברגליים כדי שהיא לא תוכל לצאת מהבית כי היא שובבה. זה קשה בעיקר כי את לא רואה את האסירים, רק את העבירות. כשאדם יושב מולך, גם אם הוא ביצע עבירות קשות מאוד, את רואה אותו. היה לי אסיר שרצח את אשתו. מישהו עם עיוותי חשיבה קשים. כשהוא היה מתאר את אשתו, הוא היה מדבר עליה בכעס כל כך גדול, שאם הוא היה רואה אותה מול הפרצוף, הוא היה הורג אותה שוב. ולמרות זאת, ראיתי בו מכלול, היה עם מי לעבוד. מניסיוני בתחום, עמדות משתנות, דעות משתנות. אפשר ללמד אנשים לפתח אמפתיה. אם יש עיוותי אישיות קשים או הפרעת אישיות, אי־אפשר לרפא אותם, אבל אפשר לעקוף אותם. לכל אדם כמעט יש תקווה".
איך העבודה היומיומית עם מקרים כאלה השפיעה עלייך כאמא?
"תראי, מעולם לא הסכמתי שהילדות שלי ייסעו בטרמפים. תמיד אמרתי להן שבכל שעה ובכל מקום, שיתקשרו ואני אגיע. ברגע שיהיה להן רישיון, יהיה להן אוטו. לא הייתי חרדתית, אבל לא נתתי להן ללכת לבד במקומות חשוכים. קראתי הרבה כתבי אישום על עבירות שקרו בחושך".
אחרי כ־12 שנה בכלא חרמון עברה חלפון לכלא גלבוע. "שם עבדתי עם אנשים כביכול יותר 'נורמטיביים', למרות שאני שונאת את המילה הזו", היא צוחקת. "הכוונה היא לאנשים שלא עסקו בעבריינות לפני כן. חלק עברו עבירה חד־פעמית, עבירות מרמה, כאלה שקשורות לכסף. היו לי בגלבוע שני אסירים שבאו מרקע דומה, שניהם מנכ"לים בכירים, אנשים עם הישגים בחייהם, שהפגינו רמה מוסרית גבוהה בתחומים אחרים, ורק בנקודה של העבירה שלהם הפגינו רמה מוסרית נמוכה. אחד מהם הגיע מוכן. הוא הבין שהוא הולך להיות אסיר, עשה הכנה נפשית, השתלב בטיפול, הבין את מניעי העבירה. הוא ייצא מהכלא כשהוא במקום אחר, והשני, שלא עבר טיפול מקדים, פשוט הלך לאיבוד, היה לו קשה מאוד".
באיזה שלב מגיעים אלייך בדרך כלל?
"זה משתנה. יש כאלה שעורכי הדין מציעים להם את זה והם מגיעים כבר בשלב פסק הדין. יש כאלה שפסק הדין שלהם לוקח שנים והם עושים את התהליך לאורך שנים. בעיקרון, כדי שזה יהיה יעיל, אני ממליצה להתחיל כמה חודשים לפני הכניסה למאסר. יש לי מישהו שהיה שנה בטיפול שבועי. האידיאל זה ארבעה־חמישה חודשים כדי לעשות משהו משמעותי. ככה אפשר לעבור תהליך ולהתעמק בעבירה עצמה. אם למישהו יש חודשיים, אתן חודשיים".
מי שתקרא את הכתבה הזו עשויה לחשוב: "מי שנשלח לכלא מגיע לו שיחטוף הלם ויסבול. לא שיגיע רגוע ומוכן".
"המחשבה בשב"ס היא שיקומית. עצם לקיחת החופש הוא פגיעה, והאסיר משלם מחיר כלכלי וחברתי. מה זה 'יסבול שם'? אם הוא יסבול, הוא יהיה פחות פנוי לטיפול שימנע ממנו לחזור על העבירה. ההכנה שלי מגדילה את הסיכוי שהוא יעבור שינוי ויחזור לחברה כאדם מועיל".
את רואה את החשיבות של ההכנה דווקא אצל אסירים עם פרופיל סוציו־אוקונומי גבוה?
"כל מי שלא מכיר את העולם העברייני, שאין לו קשר לעולם הזה, ירגיש הלם כשהוא ייכנס לכלא. אצל האנשים האלה יש גם פער בין החיים שלהם בחוץ לחיים בפנים, ביכולת ההשפעה שלהם. בחוץ הם במרכז, ובפנים הם אחד מ־. היה לי אסיר שסיפר על הדיסוננס המטורף הזה. הוא יושב בבית המשפט, מרגיש אפס. יוצא מבית המשפט, יש לו 700 אלף שיחות טלפון לחזור אליהן ולקבל החלטות. מי שמגיע לא מוכן למאסר, לא מבין מה זה טיפול. בבתי הסוהר בישראל צריך להיות בתהליך טיפולי גם כדי לעשות שינוי וגם כדי לקבל שחרור מוקדם. אנשים לקראת הכלא לא ישנים בלילות, יש להם חרדות, הם לא יודעים לקראת מה הם הולכים. וכאן אני נכנסת".
ממה הם מפחדים בדרך כלל?
"מסיטואציות של חוסר אונים מול עבריינים כבדים מהם, זה פחד שעולה שוב ושוב. וגם פחד מהניתוק מהמשפחה, מהמחיר שהמשפחה תשלם, מהסטיגמה על המשפחה ומההשתלבות בחברה אחרי השחרור".
עד כמה בנות הזוג מעורבות בתהליך?
"יש נשים שפונות אליי עבור בן זוגן, אבל לא הרבה. התפקיד שלהן חשוב כי הן מערך התמיכה. אני חייבת לערוך הכנה משפחתית כדי לייצר מערכת תמיכה יעילה בזמן שהאסיר בכלא. הרבה אסירים שמגיעים מהעולם העסקי הם יודעי כל, הם אלה שמסדרים הכול, אלה שפונים אליהם. הם מקבלי ההחלטות, רגילים להיות חזקים, ויש להם הרבה חרדות בפנים. אני מכינה אותם לכך שהם יצטרכו להיעזר באנשים. איך נעזרים נכון? היה לי זוג שהגבר נכנס לבית הסוהר, ולו ולאשתו היה שיח רגשי דל. הם לא אהבו להעמיס קשיים אחד על השני, וזו הייתה העבודה שלי איתם. נתתי להם דפי רגשות, אימונים לילדים. דאגתי שהם יפתחו את היכולת לשתף אחד את השני בקושי בלי שהצד השני יתמוטט מזה. עשינו את העבודה כדי שבתקופת המאסר היא תוכל להגיד לו, 'אני לא יכולה לסבול את זה שאתה במאסר ואני עם הילדים לבד. קשה לי'. והוא יוכל להגיד לה, 'אני משתגע פה, הבדידות גומרת אותי'. הם לא יכולים להיות בכזה פער ולעשות כאילו. חשוב לקשר שלהם וגם לעמידות שלהם, להיות בשיח רגשי'".
מה בנוגע לנשים? פנו אלייך לפני מאסר?
"עוד לא קרה שפנו אליי נשים. אני לא ממש יודעת למה, סטטיסטית יש פחות נשים שנכלאות. ואולי הן חושבות שהן יכולות לבד".
השירות שאת מציעה לא בר השגה לכולם מבחינה כלכלית.
"נכון. רוב המטופלים שלי הם מהמילייה העסקי, אנשים ששמעו עליי ממישהו אחר, אז הם פנו אליי. יש הפניות מעורכי דין שעובדים עם האוכלוסייה הזו, שמייצגים אותם בעבירות מרמה ומציעים ללקוחות שלהם, גם לטובתם ולטובת התהליך, שיבואו לקבל סיוע, לקבל קצת כוח ולא להיות לבד. אני גם שומרת איתם על קשר כשהם במאסר, ממש מחייבת אותם לזכור את מספר הטלפון שלי".
הרבה אנשים נכנסים לכלא בגלל הזנחה חברתית שכוללת עוני. את פונה לאנשים שיש להם כסף לשלם לך. האם זה לא מנציח ומגדיל פערים?
"הייתה לי התלבטות כזו, אבל אני רואה שאני עונה על צורך שקיים, וכבר יצא לי לתת את השירות שלי פרו־בונו למי שצריך. הפער לא מתחיל בייעוץ, הוא מתחיל בסביבה שבה האדם גדל או בעורך הדין שהוא יכול להרשות לעצמו לשכור, וזה מתבטא גם בגזר הדין. אבל אני עוזרת איפה שאני יכולה".
