באוקטובר האחרון, ביום הולדתה ה-30, עשתה שרי מירון קעקוע לראשונה בחייה. "קעקעתי את התאריך 10.7, שהוא דרמטי בשבילי. זה יום היציאה שלי לחיים חדשים. הגרוש שלי ואני חיכינו חצי שנה, לסוף שנת הלימודים של הילדים, כדי להיפרד. עברתי לדירה לבד עם הילדים, הורדתי את כיסוי הראש, העליתי פוסט ותמונה ראשונה שלי כחילונית. זה רץ בכל האתרים וקבוצות הוואטסאפ החרדיות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
היא נולדה למשפחה חרדית ליטאית שמרנית ונוקשה, חמישית מתוך 15 ילדים, והרגישה שאיש לא מבחין בקיומה. לפני שנה וקצת, כשהייתה עדיין חרדית כלפי חוץ, לבושה בצניעות מופלגת, פאה או מטפחת, נשואה בשידוך ואם לשניים, קשורה בעבותות למגזר שממנו הגיעה, הסכימה שמצלמה תלווה אותה בצעדים הראשונים והמהוססים של היציאה בשאלה, פירוק הבית וההתחלה החדשה שלה. יצאה מזה סדרת דוקו מעניינת, מעוררת מחשבה ונוגעת ללב, בת שלושה פרקים, שעוקבת אחרי עוד שני גיבורים מלבדה: "סימני שאלה" (HOT8 ו-HOTVOD).
זה אקט נפשי נועז להצטלם תוך כדי התהליך, ולא בסופו.
"פנו אליי מההפקה של הדוקו בעקבות פוסט שהעליתי כאנונימית בקבוצת פייסבוק של יוצאים בשאלה ('בוחרים מחדש'). המלהקת הצליחה לאתר אותי וסיפרה לי על הסדרה. מיד אמרתי 'לא'. זה תהליך אישי וחשיפה של זה יכולה לפגוע. אחרי תקופה לא ארוכה, אמרתי לעצמי 'זין על העולם'. הבנתי שאני יכולה להרוויח מזה, זו הייתה חוויה תרפויטית. הצטלמתי ממקום שלם וברור. בשנים האחרונות עברתי ממקום הכי נחות של 'לא מגיע לי', לחיים עם ביטחון עצמי, שאני עושה בהם את מה שאני מוצאת לנכון".
מירון, גרושה כאמור, אמא לשניים (בן חמש ובן שנתיים), גרה כעת בחריש. בעבר היה לה עסק של צילום ועריכת וידיאו, וכרגע היא לא עובדת. היא לא מתפתלת כשהיא מדברת על זהותה הדתית. חילונית, נקודה. "אני מתחברת למושג 'יוצאת בשאלה', בשונה מחרדים לשעבר שלא אוהבים את ההגדרה הזאת. נולדתי לתוך תשובה שבנו לי והחלטתי שאני לא מקבלת אותה יותר. אני חיה את החיים שלי ומוצאת את הכוחות בתוכי".
מירון נולדה וגדלה בקריה החרדית בבית-שמש. "זו קהילה סגורה", היא מסבירה. "אבא שלי אברך כולל ואמא שלי סגנית מנהלת בית ספר, מפרנסת יחידה, מגדלת, מבשלת. לא הרגשנו עוני בבית, ההורים ידעו איך לנתב את הכסף. אלה לא היו חיים של שפע, אבל היה תמיד אוכל במקרר".
"המורות היו אומרות לנו כמה אנחנו מכשילות את הגברים. אם את, כנערה, יוצאת לרחוב בשיער רטוב - החטאת אברכים. גרמת להם להרהר והגיהינום שלהם עלייך"
איך היית כילדה? הרגשת כבר אז תחושת זרות?
"אני מסתכלת אחורה וחווה את עצמי כרובוט. הייתי ילדה טובה, לא מרדנית. הבית נוהל כמו בית חרושת, הכול צריך לתקתק לפי הכללים. יש לו"ז להכול, תורים למקלחת ולשירותים. אין לשבת וסתם לפטפט. ישר אבא שלי נוזף שצריך לקום, לסדר, לעשות. אולי בגלל זה לא היו רגשות וקשרים בין האחים. אין לך פנאי ליחסים בינאישיים. גם אם אמא רצתה, זה בלתי אפשרי לתת לכל הילדים את המקום שלהם. בחתונה שלי אמא שלי חיבקה אותי וזה היה מוזר".
סיפרת בסדרה גם על פגיעות מיניות.
"כן. עברתי פגיעות מיניות בגיל צעיר. הרגשתי רע שאני קיימת. התנצלתי על קיומי. למדתי שאסור לסמוך על אף אחד. יש לי חברות שחזרו בשאלה ומתמרמרות על זה שלא ראו אותן ולא התייחסו אליהן. התפיסה שלי היא שאף אחד לא צריך לדאוג לי".
בגיל 19, מירון למדה הוראת היסטוריה ויצאה לשידוכים. ככה קוראים במגזר לפגישות לצורך מציאת המיועד. "זה לעשות פתאום סוויץ' בראש. החינוך החרדי זה 'תהיי צנועה, תחביאי את עצמך'. המורות היו אומרות לנו כל הזמן כמה אנחנו מכשילות את הגברים. אם את, כנערה, יוצאת לרחוב בשיער רטוב וחצאית קצת קצרה - החטאת אברכים. גרמת להם להרהר והגיהינום שלהם עלייך. זה ללכת עם תחושת אשמה כל הזמן. שנים הלכתי כפופה כדי להחביא את עצמי. אני עובדת עכשיו בחדר כושר לפתוח את הכתפיים".
קטע מתוך "סימני שאלה"
את מי שהיה בעלה פגשה בגיל 20. "אבא אמר שהוא בחור טוב וזה הספיק. לא הבנתי כלום על נישואים, הייתי מטומטמת. כשאת חושבת על ילד, זה כמושג אמוני, הוא מגיע מהשם. הייתי תמימה. הוא נשמה טובה, אבל באותה מידה יכולתי ליפול רע".
מירון התחתנה והזוג הצעיר המשיך להתגורר בבית-שמש. הוא היה אברך, ובהמשך משגיח כשרות. היא התפרנסה מהוראה, מהדרכה בחוגי דרמה ומצילום ועריכה, "בעיקר אירועים בבתי ספר ושנת בת מצווה. זה התיאטרון של החרדים", היא מתארת.
בשלב הזה כבר צצו אצלך שאלות?
"הייתי מנותקת רגשית מעצמי, חייתי לפי הספר. הלכתי עם פאות קצרות, כי ארוכות זה לא צנוע. פעם הגעתי להורים עם פאה שהגיעה לכתף ואמא שלי מיד אמרה 'רוצי לפאנית שתגזור לך'. בהדרכת כלות מלמדים אותך על חור חדש וגם זה רק כדי שתדעי איפה לעשות בדיקה נידה. ביום החתונה, כשקראתי תהלים, אבא שלי נכנס לחדר ואמר 'יש ניסיונות קשים לגברים והתפקיד שלך הוא להיות כלי, שלא ייפול בניסיונות'. היום זה נשמע לי כאילו התפקיד שלי זה להיות הזונה של בעלי. ועדיין, המיניות החדשה לא נחוותה כטראומה".
שנה אחרי החתונה, כשלא נכנסה להיריון, נאלצה, לראשונה, לזוז מהדרך הנוקשה שהותוותה לה. "יכול להיות שאם הייתי נכנסת ישר להיריון, הייתי גרה עד היום בבית-שמש עם שיירה של ילדים. אבל העובדה שלא נקלטנו והתחילו מבטים ולחשושים, גרמה לנו לעזוב לנצרת-עילית. עברנו לשכונה חרדית, אבל פתאום התחלתי לנשום. מי שהיה בעלי עשה רישיון, קנינו רכב. הכול היה בסוד. אסור לספר. התחלתי להתלבש קצת אחרת, קפוצ'ונים, חצאיות עם כיסים, להתאפר יותר מודגש. עדיין הייתי מאמינה מאוד ושמרתי מצוות".
"היה לי ניסיון אובדני. קפצתי לירקון עם אבנים בכיסים ואדם שהיה שם קפץ אחריי והציל אותי. כמו חיה פצועה, צעקתי והרבצתי לו. לאט-לאט, מהמקום הכי נמוך שאפשר, נולדתי מחדש"
מירון הרגישה צורך להתרחק עוד והם נסעו לחצי שנה לקובנה שבליטא. "לימדתי שם ילדים של זוג שמפעיל מרכז יהודי, וזו הייתה הפעם הראשונה שהתחככתי עם העולם החילוני. תמיד חינכו אותנו לרחם על החילונים ולזלזל בהם, כי כל החיים שלהם זה ריק וכלום, וגם קצת לשנוא אותם ולפחד מהם שהם רוצים להרוס אותנו רוחנית. הרגשתי שאני משתחררת מהתפיסות האלה ועדיין הייתה בי התנשאות. בליטא, בפעם הראשונה היה לנו מחשב עם אינטרנט. התחלתי לחפש מושגים שעניינו אותי, מידע על מין. ראיתי סרטון פורנו ראשון. זה היה מבהיל".
כשחזרו לארץ התחילה בטיפולי פוריות ובגיל 25 ילדה את בנה הבכור וקרסה נפשית. "זה התחיל כדיכאון אחרי לידה, אבל בעצם התפרצה לי הפוסט-טראומה. הייתי סגורה בבית. טיפלתי בתינוק, אבל בפנים הלכתי והתחרפנתי. איבדתי את הרצון לחיות, היו לי פלאשבקים. המצב נגרר ככה שנה-שנתיים. לא עבדתי. יום אחד נכנסתי לפורום דתי וסיפרתי על הקשיים שלי. גבר מבוגר ממני, דתי ונשוי, הציע לדבר איתי, לעזור. מהר מאוד זה הפך לניצול מיני".
מירון צללה עמוק יותר, אבל שם גם הייתה נקודת התפנית. "היה לי ניסיון אובדני. קפצתי לירקון עם אבנים בכיסים ואדם שהיה שם קפץ אחריי והציל אותי. כמו חיה פצועה, צעקתי והרבצתי לו. אחרי אשפוז של שבועיים במעייני-הישועה עברתי לשיחות עם פסיכולוגית בתל השומר פעמיים בשבוע. לאט-לאט, מהמקום הכי נמוך שאפשר, נולדתי מחדש. התפרקתי לחלוטין ובניתי את מי שאני היום. אגב, תוך כדי השיקום, נולד הבן הקטן שלי, אבל זו כבר הייתה חוויה שונה לחלוטין. הדיכאון לא חזר".
בתהליך הפירוק וההרכבה מחדש, מירון לא יכלה שלא לחשוב על האספקט המרכזי בחייה, היותה אישה חרדית. "השיקום שלי עבר דרך השאלה איך אני חיה טוב עם עצמי. תהליך ההתמדרנות (להפוך לחרדית מודרנית, ת"ב) העמיק. עברתי לשרוול קצר, פאה ארוכה, התחלתי ללכת בלי גרביים. בהתחלה עברנו את התהליך ביחד. בן הזוג שלי הוריד את החליפה, עבר לג'ינס ונעליים צבעוניות והתחיל לעבוד בבנק. הכנסנו טלוויזיה הביתה. התחלתי להיות אקטיביסטית, לכתוב בטוויטר ובפייסבוק. חשפתי בכתבה בערוץ 13 את הפוגע שלי, הפכתי לפעילה נגד פגיעות מיניות. לפני שנה וחצי הצטרפתי לתא החרדי במפלגת 'יש עתיד', אבל הבנתי שאני לא חיה את האמת שלי. בסוף החומה נפלה, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך עם הדת הזו. התחלתי לדבר עם אנוסים (חרדים כלפי חוץ, אבל לא מאמינים, ת"ב), אחד מהם היה מנהל חיידר. זה היה הלוך-חזור, לרצות לעזוב את הדת, אבל אז המחשבה שאני צריכה להישאר בשביל המשפחה שלי. בזכות הטיפול הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה".
איך המשפחה שלך קיבלה את זה?
"בשנים האחרונות אני לא כל כך בקשר איתם. לחתונות מזמינים אותי, לבריתות לא. היה להם קשה איתי כבר בשלב של הפעילות החברתית-פוליטית שלי. העובדה שאני בת וחזרתי בשאלה, היא לא משהו שהם מצליחים להכיל. אישה לא צנועה זה הדבר הכי חמור מבחינתם. אבל הגעתי לשלב שלא אכפת לי ממה שיגידו. היחיד שהיה אכפת לי ממנו היה הגרוש שלי. הוא היה מדהים ואמר לי 'אלה החיים שלך ואני מקבל את זה'".
תגובה מדהימה.
"הרבה זמן ניסינו להבין אם ממשיכים ביחד או לא. הקשר התרופף, אבל היינו תא משפחתי טוב. כשהוא אמר שאם נישאר הוא לא יוכל לקבל את זה שאלך בלי כיסוי ראש או שאחלל שבת, הבנתי שזה ויתור ענק בשבילי. בפברואר לפני שנה בדיוק החלטנו להיפרד וביולי עברתי עם הילדים לחריש".
ואיך זה עובד עכשיו, כשאבי ילדייך דתי ואת חילונית? באיזו דרך מגדלים את הילדים?
"אנחנו סיפור הצלחה. כתבנו הסכם גירושים בלי לערב משפחות ועורכי דין, בלי להוציא שקל. כשהילדים איתי, אני שומרת מסורת. הם עם כיפה בגן, ובבית לא. כשהם נוסעים לאבא שלהם, הם חרדים למהדרין. אני אורזת להם ציצית וכיפה. בשישי בערב הבכור מקדש. לפעמים אני שמה באוטו שירים חרדיים ושרה בקול, מה שהיה אסור לי שנים".
איך התגובות לסדרה מצד הקהילה שלך לשעבר?
"לא פשוט וכואב. יש תגובות של 'למה אתם עושים לנו את זה? בחרתם לצאת מהדרך, שבו בשקט'. אני לא מבינה ממה הם כל כך מפחדים. אני מקבלת את אורח החיים שלהם, למה הם מפחדים מאורח החיים שלי?".
יש מי שחושבים שבעקבות המלחמה יהיה שינוי מסוים. חרדים התחילו להתגייס.
"החרדים שאתם רואים ברשתות זו תופעה שאמנם מתרחבת, אבל היא בשוליים, בקרב חרדים מודרניים שלא כפופים לרבנים. פוליטיקאים, אנשי ציבור חרדים ועיתונאים שמבקשים הידברות מדברים על תהליכים ומנסים להראות שהנה, במלחמה גייסו כמה מאות. אבל לא קורה באמת כלום. הרוב החרדי, המיינסטרימי, מנותק לחלוטין. הוא לא רוצה שום חיבור עם החילוניות. מבחינתם, צבא זה חילוניות. הם יודעים שאם הם ישלחו את הנוער שלהם לצבא, החברה החרדית מתפרקת. צבא הוא צבא השמד, 'הוא לוקח את היהדות שלנו והופך אותנו לחילונים'. ההתבדלות היא מהות החרדיות. אבל כדי לתרץ את זה ערכית, הם אומרים 'אנחנו אחראים על לימוד תורה ששומר על העם'. אמא שלי באמת מאמינה באמונה שלמה שלשלוח את שמונת בניה ללמוד תורה חשוב יותר מלשלוח אותם לעזה. לתפיסתה, מה ששומר ועוזר זו הרוחניות ולא הגיוס הגשמי".
כלומר, את לא רואה שינוי באופק? הציבור החרדי לא מבין שהוא חייב לתת יד?
"שום דבר חדש לא יקרה. אין פרטנר".
